בראשית ינואר 2016 הופיעה בכמה עיתונים בארצות-הברית ידיעה צנועה. היא סיפרה על כך שראשי מערכת הביטחון האמריקאית יצאו מוושינגטון הבירה למסע מיוחד לחוף המערבי של היבשת כדי להיפגש עם ראשי חברות התקשורת של עמק הסיליקון. מטרת הפגישה עם מנהלי פייסבוק, טוויטר, אפל, גוגל ואחרים היתה לנסח במשותף אסטרטגיה למלחמה בדאע"ש.

קשה למצוא אירוע המבטא באופן כה ציורי את אופיה של המלחמה שבה שקועה ארצות-הברית נגד האויב הגלובלי החדש: ארגוני הג'יהאד המוסלמי. המלחמה הזאת מתנהלת במרחב המידע, והממד התודעתי אינו נופל מהמרכיב הקינטי שלה ואולי אף עולה עליו. זוהי מלחמה שכדי להכריע בה צריך להכיר את כלי התקשורת החדישים ביותר, ובראשם את המדיה החברתית, לא פחות מאשר את כלי הנשק המסורתיים. צריך להבין אותם ולדעת כיצד להשתמש בהם. על הרקע הזה אין זה מפתיע שב-57 עמודי המסמך המעודכן ביותר של משרד ההגנה האמריקאי, המתאר את מתווה המלחמות ל-20 השנים הקרובות, "Joint Operating Environment 2035", מופיע הערך "מדיה" לא פחות משמונה פעמים.

עוד קודם לכן, בהשפעת מלחמת המפרץ ב-1991 והשידורים הישירים משדה המערכה, ניבא נייר עמדה של מכון סורנסטיין לפוליטיקה ולתקשורת בהרווארד כי "המלחמה הבאה" תהיה בשידור חי. דעה דומה הביע בארי דסמור, הכתב הדיפלומטי לשעבר של ABC. הוא טען שהמיניאטוריזציה, הדיגיטיזציה וחידושים טכנולוגיים נוספים יביאו לכך שבמלחמות שלאחר מלחמת המפרץ יתארו הכתבים את מהלכי הקרבות, לראשונה בתולדות המלחמות, בשידור חי משדות הקרב. ואכן, כשהסתיימה "המלחמה הבאה" – היתה זו מלחמת לבנון השנייה שהתחוללה בקיץ 2006 – קבע נייר עמדה אחר שפורסם באותו המכון: "הנבואה התגשמה".

הפוליטיקה של הרחמים שונה מהפוליטיקה של הצדק. היא אינה חוקרת את מקורותיו ואת סיבותיו של הקונפליקט שגרם לסבל. ומי שעומדים מאחורי תמונות המוות, הסבל והחורבן גם משתמשים באסטרטגיות ויזואליות כדי להחריף עד כמה שיותר את התגובות הרגשיות של הצופים

אמנם גם במלחמת המפרץ הראשונה (1991) וגם במלחמת המפרץ השנייה (2003) שידרו רשתות דיווחים שידורים ישירים, אבל עד למלחמת לבנון השנייה (2006) לא שידרה שום רשת בזמן אמת את המציאות הקודרת של שדה הקרב: בתים וכפרים נהרסים בגיחות הפצצה, זקנים נעים בלא מטרה בין ההריסות, ילדים המחבקים את בובותיהם השסועות, טילים של חיזבאללה נוחתים בצפון ישראל וכופים על אלפי אנשים לברוח מבתיהם או להתחבא במקלטים. מלחמת ישראל-חיזבאללה באותו הקיץ היתה המלחמה הראשונה בשידור חי במלוא מובן המלה.

מארווין קאלב ושותפו, שניסחו את ההערכה כי "המלחמה הבאה תהיה בשידור חי", אמנם צדקו, אבל הם המעיטו ממשמעות השינוי המהפכני שביטאה מלחמת לבנון השנייה. מחקר שערכתי על אותה המלחמה הביא אותי למסקנה שזו היתה מלחמה מסוג חדש. חוקרי המכון בהרווארד, וכמותם רבים אחרים, שגו כשהגדירו אותה "מלחמה מתוּוכת" (Mediated War). היא היתה "מלחמה מונחית תקשורת" (Mediatized War). אלה הם שני מושגים שונים בתכלית, והם מבטאים שתי תופעות חברתיות שיש ביניהן הבדל רב.

ההכרה בחשיבות התקשורת בחברה בת זמננו ובשינויים שהיא גרמה באופן ההתארגנות החברתית היא כבר ארוכת שנים. מאז המחצית השנייה של המאה הקודמת הרבו חוקרים ממדעי החברה לתאר את הדרך שבה נעשתה התקשורת מוסד חשוב, גורם מתווך, המשפיע על דרך החיים ומשנה את אופי האינטראקציה החברתית בין אנשים כמו גם בין המוסדות החברתיים השונים ובתוכם. זה היה נכון בכל התחומים החברתיים וכך גם בתחום המלחמה: מלחמת וייטנאם – במיוחד מאז המתקפה המשולבת שערך הווייטקונג נגד כוחות הרפובליקה של וייטנאם ונגד צבא ארצות-הברית ב-1968 ("מתקפת הטט"), ושהיתה נקודת המפנה במלחמה – המחישה את משמעות המושג "חברה מתוּוכת" גם בתחום הצבאי.

המצלמה נוטה להזדהות עם הסובל ומפנה אצבע מאשימה כלפי מי שגרם לסבל. לכן על-פי הלוגיקה הזאת המסכן הוא הצודק. המסקנה הזאת אינה מתקבלת בתהליך לוגי, אנליטי, אלא כתוצאה של תהליך פסיכולוגי שמתפתח ומשתרש בתרבות המבוססת על אימג'ים

חוקרי תקשורת החלו להשתמש במושג "מונחית תקשורת" (Mediatized) וזנחו את המושג מתוּוכת (Mediated) כאשר הבינו שהתקשורת פסקה להיות רק גורם מתווך ולמעשה חוללה שינוי מהותי ועמוק הרבה יותר באופיה של החברה המודרנית. מי שהיטיב לתאר זאת היה פייר בורדייה, שהשתמש לצורך כך במושג "הטרונומיה".

לטענתו, מה שקרה בחברה בת זמננו הוא שהתקשורת חדרה לכל השדות החברתיים וביטלה את האוטונומיה של כל אחד מהם. היא שינתה אותם מיסודם וגרמה לכך שהם לא יופעלו עוד על-ידי העקרונות הייחודיים לכל אחד מהם, אלא על-פי אופני הייצור, דפוסי הפעולה או כללי העבודה שלה. התקשורת, ובעיקר הטלוויזיה, כך טען הפילוסוף הצרפתי, השתלטה על כלל הייצור התרבותי.

בחברה מתוּוכת (Mediated) ההתייחסות לתקשורת היא כאל גורם ניטרלי שנמצא במרחק שווה מהאירועים שהוא מסקר לבין הקהל הצופה, קורא או שומע על אודותיהם. בתפיסה הזאת טמונה ההנחה שהתקשורת ממלאת תפקיד של מעביר, מוליך וגם בורר. בחברה מונחית תקשורת (Mediatized), לעומת זאת, התקשורת גרמה לשינוי הרבה יותר מרחיק לכת: היא הפכה להיות שזורה בתוך הפעילות של המוסדות החברתיים השונים, ולכן האינטראקציה החברתית – הן בין יחידים בתוך המוסדות האלה והן בין המוסדות עצמם – נעשית בראש ובראשונה בתקשורת עצמה. החברה נעשתה תלויה בתקשורת, בדפוס הפעולה שלה, בלוגיקה שלה.

זוהי חברה שבה לא רק הורחבה יכולת ההתקשרות האנושית, אלא שהגבולות בין פעילויות תקשורתיות לבין פעילויות לא תקשורתיות מתפוררים ונעלמים. זוהי חברה שבה אנשים ומוסדות נאלצים להסתגל ולהתאים את עצמם לאילוצי התקשורת.

* * *

מאז החל ב-2006 עידן המלחמות מונחות התקשורת, להבדיל מהמלחמות המתוּוכות על-ידי התקשורת, חוותה ישראל – יותר מכל מדינה אחרת בעולם – סדרה של מלחמות כאלה: תחילה נגד חיזבאללה בלבנון ובהמשך נגד חמאס ברצועת עזה. בניגוד למלחמות התעשייתיות נגד צבאותיהן של מדינות ערב, שהסתיימו בנצחון צה"ל, תוצאות המלחמות הא-סימטריות היו אחרות. כל צד תפס באופן שונה את המלחמות ואת תוצאותיהן, וגם בקהילה הבינלאומית לא היתה תמימות דעים בסוגיות האלה.

עד כמה שהדברים עלולים להישמע ציניים, להנהגות של שני הצדדים בעימות יש אינטרס לעורר בעיני המצלמה את תחושת הקורבנוּת. זו אחת הסיבות לכך שהנהגות הארגונים הלא-מדינתיים, המתקוממים, מטמיעות את הלוחמים שלהן בקרב האזרחים

שני שלבים היו בהתפתחות המלחמה מונחית התקשורת: בשלב הראשון בא לידי ביטוי המפנה הוויזואלי שנוצר עם הופעת הטלוויזיה. השלב השני בא עם פיתוח האינטרנט, השיפור בתהליכי הדיגיטיזציה וההתפתחות המואצת של התקשורת החדשה, ובמיוחד התקשורת החברתית. השינויים הטכנולוגיים האלה יצרו את התקשורת הריזומטית, השונה לחלוטין מתקשורת ההמונים. למערכת הרשתית החדשה יש אופי אינטראקטיבי, היא חסרת טריטוריה, אינה בנויה באופן היררכי, אין בה משדרים וקולטים, הזרימה היא מכל נקודה (Node) לכל נקודה, וכל אחת מהן היא בעת ובעונה אחת יצרן וצרכן של מידע, Prosumer במושגו של טופלר. מבנה רשתי כזה כמעט שאינו ניתן לפיקוח ולשליטה, בוודאי שלא על-ידי מדינה דמוקרטית, להבדיל ממדינות בעלות אופי אוטוריטרי.

במלחמות הא-סימטריות עלתה מאוד המעורבות של החברות האזרחיות, ולכן גם עלה משקלה של התקשורת. המלחמות החלו להתנהל על נרטיבים ועל לגיטימציה, ולכן לממד הקינטי המסורתי של המלחמה נוספו שני ממדים חדשים – התקשורתי והמשפטי. כתוצאה מכך הפך המאבק על התודעה למורכב הרבה יותר מבעבר.

מלחמה מונחית תקשורת פירושה שהלוגיקה של התקשורת – אופני הייצור, עקרונות הפעולה, הרציונל, המודוס אופרנדי – חודרת לתוך שדות חברתיים אחרים וגורמת להם לשנות את אופיים. זוהי המשמעות של תהליך המדיאטיזציה שהחל לקראת סוף המאה הקודמת בפוליטיקה ובתרבות והגיע בראשית המאה ה-21 גם לעולם המלחמה. ההתפתחות הזאת מחייבת את העוסקים באמנות המלחמה להבין טוב יותר את הלוגיקה הזאת. ללא הבנה כזאת לא יוכלו להגיע להישגים צבאיים.

כלי העבודה העיקרי שבאמצעותו משפיעה התקשורת על צרכניה הוא האימג'. בעזרתו היא לא רק מדווחת אלא גם מעניקה לדברים משמעות סימבולית וקובעת את הסדר הסימבולי. התקשורת גם אימצה לעצמה את מעמד השופט: היא הקובעת מי מהצדדים בקונפליקט הוא הצודק ומיהו האשם. והיא עושה זאת על-פי הלוגיקה שלה: המצלמה נוטה להזדהות עם הסובל ומפנה אצבע מאשימה כלפי מי שגרם לסבל. לכן על-פי הלוגיקה הזאת המסכן הוא הצודק. המסקנה הזאת אינה מתקבלת בתהליך לוגי, אנליטי, אלא כתוצאה של תהליך פסיכולוגי שמתפתח ומשתרש בתרבות המבוססת על אימג'ים.

הפוליטיקה של הרחמים שונה מהפוליטיקה של הצדק. היא אינה חוקרת את מקורותיו ואת סיבותיו של הקונפליקט שגרם לסבל. לצילומים ולסרטונים שבהם מוצגים קורבנות, פגיעות, הרס, וכאב יש רייטינג גבוה בטלוויזיה ובכל מסכי התקשורת הוויזואליים האחרים שהציבור מביט בהם בממוצע יותר משמונה שעות וחצי ביממה. ומי שעומדים מאחורי תמונות המוות, הסבל והחורבן גם משתמשים באסטרטגיות ויזואליות כדי להחריף עד כמה שיותר את התגובות הרגשיות של הצופים. בגלל הנטייה של כלי התקשורת האלקטרוניים האלה לתמוך בחלש, באנדרדוג, בקורבן, הצד בסכסוך שמצליח לשוות לעצמו דימויים כאלה יותר מיריבו הוא זה שזוכה בתמיכת התקשורת ומנצח בקרב על הלגיטימציה.

תיזת ההתקרבנות ליוותה גם את הסכסוך עם החמאס בעזה. האם אי-אפשר להסביר את המדיניות של הממשלה, שלא עשתה מאמץ מהיר ומשמעותי להגן על יישובי עוטף עזה, אף שהיו נתונים שנים רבות למתקפות טילים ורקטות, באותו היגיון של התקרבנוּת?

כך נוצר במלחמה מונחית התקשורת פרדוקס העוצמה: החזק אמנם יכול להכות בחלש ולמנוע ניצחון שלו, אבל על אף הפער ביחסי הכוחות ביניהם הוא לא יצליח – בגלל הגיון המדיה – להכריע אותו. ככל שיגביר החזק את השימוש בכוח – כך יזיק לעצמו יותר.

עד כמה שהדברים עלולים להישמע ציניים, להנהגות של שני הצדדים בעימות יש אינטרס לעורר בעיני המצלמה את תחושת הקורבנוּת. זו אחת הסיבות לכך שהנהגות הארגונים הלא-מדינתיים, המתקוממים, מטמיעות את הלוחמים שלהן בקרב האזרחים. הן עושות זאת לא רק כדי להגן עליהם מפני פגיעות, אלא גם באופן מכוּון כדי לגרום ליריב המדינתי, החזק, לפגוע באוכלוסייה האזרחית. פגיעה אגבית באוכלוסייה, ובמיוחד בחלשים שבה – נשים, זקנים וילדים – מחזקת את דימוי המסכנוּת. וכפי שכבר הודגש, בעיני התקשורת המסכן הוא באופן אוטומטי גם הצודק.

מובן שהנהגת המתקוממים צריכה להיות רגישה למספר הקורבנות בקרב אזרחיה. שיעור גבוה מאוד של אבדות אזרחיות והרס נרחב עלולים להביא לירידה בתמיכת העם בה, אבל שיעור "סביר" צפוי להגביר הן את התמיכה הפנימית והן את התמיכה הבינלאומית. מסיבה זו נכשלה ישראל בכל פעם שהיכתה בעורף היריב בתקווה שהדבר יביא להחלשת המשטר וההנהגה.

כך קרה מאז הפצצות העומק במצרים במלחמת ההתשה, בהפעלת הלחץ על האוכלוסייה האזרחית בדרום לבנון כדי שתדחוף את ממשלת ביירות לרסן את חיזבאללה (עקרון ה"מינוף" שטבע אהוד ברק), וכלה במאבק נגד החמאס בעזה. צה"ל השתדל אמנם לצמצם את הפגיעה בבלתי מעורבים, ולגרום רק לשיעור "סביר" של אבדות בקרבה – אבל בכל המקרים האלה תמיכת האוכלוסייה המקומית במנהיגותה לא נחלשה, ואילו ישראל עצמה יצאה מושחרת בדעת הקהל העולמית.

אבל האם ישראל לא נקטה מדיניות של התקרבנוּת? הטענה שישראל היא קורבן האלימות הערבית והפלסטינית, ושמדיניות הביטחון שלה אינה אלא תגובה הגנתית למצב הכפוי עליה, הרי עמדה מאז ומעולם בלב ההסברה הישראלית ושימשה בסיס ללגיטימציה ולרציונליזציה של שימוש בכוח צבאי.

תיזת ההתקרבנות ליוותה גם את הסכסוך עם החמאס בעזה. האם אי-אפשר להסביר את המדיניות של הממשלה, שלא עשתה מאמץ מהיר ומשמעותי להגן על יישובי עוטף עזה, אף שהיו נתונים שנים רבות למתקפות טילים ורקטות, באותו היגיון של התקרבנוּת? מספר הנפגעים היה מועט יחסית, אלה היו אזרחים החיים בפריפריה ולא במרכז הארץ, והפגיעות בהם איפשרו לעורר את תמיכתה של דעת הקהל העולמית נגד האופי הטרוריסטי האכזרי של חמאס. כך נעשתה העיר שדרות, הסמוכה לגבול הרצועה, נקודת ציון במסלול של אורחים רמי מעלה מחו"ל, מסלול שנפתח בביקור ביד-ושם.

זמן רב לאחר שהחלו המלחמות מונחות התקשורת, צה"ל עדיין לא הבין את עומק השינוי שביטאה המלחמה החדשה הזאת. הוא למד זאת בדרך של ניסוי וטעייה, ובהדרגה שיכלל את הכלים המתאימים לסוג המלחמה החדש. חמש המלחמות ושני העימותים הימיים שישראל היתה מעורבת בהם בעשור האחרון ממחישים את הדרך הפתלתלה שעשה הצבא. אבל חרף הפיתוח והשכלול של הדוקטרינה למלחמה מונחית התקשורת, צה"ל עדיין מתקשה לנצח בגלל פרדוקס העוצמה.

לעומת זאת, הפרדוקס הזה דווקא מקל על ארגוני ההתנגדות לשווק ביתר הצלחה את הנרטיב שלהם – בתוך הארגונים עצמם, בחברה שבה הם פועלים ולקהל הבינלאומי. פרדוקס העוצמה גם מסביר מדוע השימוש בכוח-יתר לא יוכל לפתור את הבעיה הניצבת בפני הצד המתמודד עם לוחמי התנגדות. ההסבר הוא שהפעלת כוח-יתר במלחמות נגד התקוממות מזיקה יותר משהיא מועילה. דווקא ריסון הוא כוח, כפי שהודו כמה אנשי צבא בגלוי.

מלחמות מונחות תקשורת אינן מסתיימות רק בגלל מצב הכוחות בשטח, אלא בעיקר בגלל תהליכים הקשורים בסביבה החברתית האזרחית. התהליכים האלה כוללים מחאה ציבורית (הנובעת בעיקר מרגישות לנפגעים ומהיקף הפגיעה בחזית האזרחית), תפיסת ההישג, היבטים הומניטריים-מוסריים, הלגיטימציה הבינלאומית (הכוללת את עמדת הארגונים הבינלאומיים, כמו האו"ם). מה שמעצב את הגישה כלפי כל הנושאים האלה – הן מבית והן מחוץ – הוא המידע שזורם משדה הקרב כפי שהוא מועבר באמצעות התקשורת.


הקטע לעיל עובּד מתוך הספר "מלחמות מונחות תקשורת: פרדוקס העוצמה והדילמה האסטרטגית של צה"ל" מאת פרופ' יורם פרי, שראה אור בדצמבר 2017 בהוצאת INSS המכון למחקרי ביטחון לאומי