סוף השנה הנוצרית, שהולך ומתקרב מרגע לרגע, הזניק את העיתונים גם השנה למקצה מהיר של סיכומים ותחזיות מכל מיני סוגים. להלן ניסיון לעשות סדר ביבול.

מה היה, מה יהיה

שנת 2017 תירשם בהיסטוריה הפוליטית שלנו כשנת השחיתות הגדולה. אבל בניגוד לתקופות דומות בעבר, הפעם לא ברור אם פרשיות השחיתות שהתגלו יובילו לנפילת הממשלה. הפכנו להיות ציניים יותר, קשים יותר, נאמנים יותר למחנה שממנו באנו – כך שהכל עוד פתוח. 2018 מתאפיינת כשנה בעלת רגישות גבוהה בעולם, על סף התפרצות. היא תביא איתה חוסר יציבות מסוים, שינויים דיפלומטיים, בריתות והסכמים.

ביום שני, 1 בינואר, יניח האלוף (מיל') עמוס ידלין, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, על שולחן נשיא המדינה את ההערכה האסטרטגית של המכון ל-2018. בשנים האחרונות העריך המכון שההסתברות למלחמה שישראל תהיה מעורבת בה נמוכה ביותר, כמעט אפסית.

המצב השתנה, יאמר ידלין. כאשר איראן מציבה כוחות מול ישראל בגולן, וכאשר ישראל מודיעה שלא תניח לתהליך הזה לקרות, גובר הסיכוי למלחמה. בשלב מסוים ב-2018 תהיה פעילות מבצעית בחזית הדרומית ובחזית הצפונית במקביל. בארץ ובעולם יימשכו אירועי הטרור, והפיגועים בעולם יהיו המוניים יותר ויתרחשו לעתים תכופות יותר. המתח הגרעיני בין ארה"ב לצפון-קוריאה יעלה מדרגה ויכלול פעולה צבאית נקודתית.

שנת 2017 הפגישה את נתניהו עם גורלו. הוא הגיע בשנה הזאת לשיא הצלחתו כראש ממשלה: כלכלה מצליחה, מצב בטחוני סביר, מערכת פוליטית עצלה, מבוהלת, ללא יריבים של ממש במפלגתו וללא אופוזיציה, ונשיא ידידותי להפליא בוושינגטון. כמו שקורה לא פעם בפוליטיקה, ההצלחה היא אם הכישלון.

הציניות של נתניהו מובילה אותו לכניעות מבישות, הרסניות לטווח ארוך, לרחוב החרדי וללובי ההתנחלויות. הוא סחיט. והחקירות מטריפות עליו את דעתו. לפני 40 שנה הפסידה העבודה את השלטון לליכוד עקב פרשיות השחיתות של ידלין, עופר וצור. לפני 25 שנה הפסיד הליכוד את השלטון עקב סדרת מעשי שחיתות של מקורבים. עכשיו השחיתות חמורה יותר. גם מירי רגב וגם איילת שקד מחוללות ביסודיות מהפכות שקטות.

מדובר בשנה של אובדן בושה, של שכרון כוח, של צביעות ושל ניסיון לקעקע את הדמוקרטיה דרך החלשת שומרי הסף: משטרה, פרקליטות ובית-משפט עליון.  נקודת האור ב-2018 תהיה במחירי הדיור. פרשת שחיתות באחד המוסדות הפיננסיים תהדהד במהדורות החדשות. יהיו שינויים בפוליטיקה, אבל נתניהו ימשיך להיות ראש הממשלה.

רצועת עזה, 22.12.17 (צילום: ויסאם נסאר)

2017 משאירה מאחוריה מורשת לא טובה בעוד כמה סוגיות, בינלאומיות ומקומיות. ההשפעה הגדולה ביותר של טראמפ על חיינו השנה היתה באימוץ הטראמפיזם כנורמה. 2017 סימנה את המשך מגמת הטמטום והטרלול של המין האנושי. בזמן שארצות-הברית קורסת תחת הרכרוכיות של השמאל הליברלי (ולא עוזרת גם הנבערות המתלהמת של מצביעי טראמפ), כוחות רשע ניצלו את ההזדמנות להתחזק ולתפוס מאחזי שליטה בפינות שלהם בעולם.

בגלל הבעיות שטראמפ גורם, תפרוץ בסופו של דבר מלחמה בעולם. פוטין ואסד, ארדואן ודאע"ש, גוגל, פייסבוק, אפל ואמזון המשיכו לזמום וגם להשיג יעדים שמשרתים את האינטרסים הפנאטיים או החמדניים שלהם, או את הקונספט הכללי של כאוס בעולם. הבה נניח שטראמפ קיבל קצת סיוע רוסי במניפולציה של המדיה החברתית ובגניבת הדואר האלקטרוני של המפלגה הדמוקרטית. נו, אז מה. העם האמריקאי הפגין בגרות ניכרת.

טראמפ לא טוב לישראל. טראמפ אוהב את המדינה שלנו ומתכוון לכל מה שהוא אומר. הוא אימפולסיבי, ובהתנהגות ובמעשים שלו הוא יגרום קשיים ובעיות. אם 2016 ו-2017 היו שנים של אסונות, אזי 2018 תהיה גרועה יותר. אייל גולן לא יתחתן, אך יזכה להצלחה מסחררת. צפויים לנו אסונות טבע, שיתבטאו בסופות טורנדו וצונאמי, במערבולות ענק, בטביעות של אוניות ובסופות עצומות שיגרמו להפלת מטוסים. כמו כן, נחזה בהיעלמות של איים, בגשמים מטורפים – לעתים ללא הפסקה – ובאזורים שלמים שינותקו מחשמל.

לכן, 2018 חייבת לעמוד בסימן של דאגה לתעסוקה, צמצום האבטלה, ביצוע הכשרות מקצועיות והגנה על התעשייה. זאת שנה שבה כדאי לשמור על הכסף שלנו קרוב, ולערוך בדיקה מקיפה יותר מהרגיל בכל הנוגע להשקעות. הקמפיין של התעשיינים לקניית תוצרת כחול-לבן ברשויות המקומיות הוא טוב אך לא מספיק. המעודדת העיקרית צריכה להיות הממשלה, ויפה קריסה אחת קודם. יחול מהפך בכל הקשור לכסף, באופן שבו עושים כסף ובאופן שבו מתנהלים עם כסף. הלא צפוי הוא הצפוי. האם כל זה יביא לנפילת הממשלה? לא יודע. אולי התרגלנו.

(הכותבים, כולם מעיתוני סוף השבוע, לפי סדר הופעתם בקטע זה: נחמיה שטרסלר, נומרולוגית, נחום ברנע, קוראת בקפה, יועץ רוחני, סיון רהב-מאיר, אסטרולוגית, כתב/ת אנונימי/ת מ"מוסף הארץ", יואב קרני, קוראת בקלפים ויהודה שרוני).

ארס פואטיקה

"עיתון בארץ רחוקה דווקא הזמין את כותביו לנחש עתיד חלופי, והם עשו כן בדרגה יוצאת דופן של כישרון ושל הומור ומבלי להשתמש בסמי הזיה אלא במקצת ולעתים לא מזומנות" (יואב קרני, "G", מתוך סיכום שנה מומצא).

הכותרות הראשיות

"בונים בכאילו: אלפי דירות ביו"ש תקועות 'על הנייר'", זועקת הכותרת הראשית של "ישראל היום", שמבוססת על "בדיקת 'ישראל היום'". "מאוכזבים שנתניהו לא מתערב", נכתב בציטוט מפי "ראשי המועצות" שנדפס בשער (אפרת פורשר).

בחינמון של אדלסון נזהרים בכבודו של ראש הממשלה ולא מדפיסים את פרצופו בענק ליד מגרש יתום המשווע לבנייה, או מתחת לסטמפה ענקית שכתוב בה "אשם". ובכל זאת, הם כן מייחסים לו את האחריות למצב הבעייתי בעיניהם – בחירה עריכתית שבעבר לא היתה עולה על הדעת. בטור הפרשנות, נדב שרגאי אפילו מותח עליו ביקורת ישירה, וזו אף זוכה להבלטה בציטוט מודגש.

שאר העיתונים מתנהלים היום בעצלתיים. ב"הארץ" מוותרים על כותרת ראשית. העורכים משבצים במקומה חלק מטורו השבועי של יוסי ורטר, שעוסק היום בתיאור הלחץ שכביכול חש משה כחלון לנוכח חקירות נתניהו, והאפשרויות העומדות בפניו – קביעות והערכות לא מרעישות במיוחד, שדומות להן מפרסמים גם בן כספית וסימה קדמון.

ב"מעריב", כאילו חתמו הסכם אי-תחרות עם כל שאר העיתונים (כולל החינמון המגזרי "בשבע"), מעניקים את הכותרת הראשית למאבק להכנסת אי אילו טיפולים לסל התרופות. לפי הדיווח ב"מעריב", נראה שהידיעה לא צפויה לשנות משהו במצבם של החולים הכרוניים: בעיתון מבהירים שמושא המחאה, ועדת הסל, כבר קיבלה החלטה בעניינם והיא צפויה לפרסם אותה היום (כפי שאכן קרה).

בכתבת השער של "מעריב" גם אין יותר מדי אלמנטים "צבעוניים" (כלומר, צהובים) שהיו הופכים אותה לכותרת ראשית טבעית בשל פוטנציאל העוררוּת של הקוראים. גם אין בה פרטים חדשים או בלעדיים, או ניתוח מאקרו יוצא דופן. זוהי סתם כתבה, שנראה שנבחרה סתם כך כדי לפתוח את העיתון. באותה מידה ניתן היה להעניק את המשבצת הבולטת ביותר בגיליון לפוליטיקאי הלבנוני שהכיר (במפתיע!) בזכות הקיום של מדינת ישראל או לאפשרות שיקוצר עונשו של הרוצח יונתן היילו. אם מתישהו יתנו לאלגוריתם לערוך עיתון, הוא בטח ייראה כמו כל גיליון מזדמן של "מעריב" בשנים האחרונות, בגלגולו כבורג בקבוצת "ג'רוזלם פוסט".

ובכל זאת, עיטור הכותרת הראשית המיותרת ביותר ניתן היום ל"ידיעות אחרונות", העיתון של משפחת מוזס, שמקצה אותה לתוצאות של "סקר מיוחד" שבדק "מה ומי הכי ישראלי בעיניכם". מתברר שבעיני הישראלים, ראש הממשלה הכי ישראלי הוא דוד בן-גוריון. זוהי הכותרת הראשית של העיתון הבוקר, שמפנה אותם לפרויקט נוסטלגיה דביק וממוחזר שמתפרש על פני כל מוסף "7 ימים".

חוק ההמלצות

אתמול לפנות בוקר, אחרי כמעט שתי יממות של נאומי מחאה ופרובוקציות במליאת הכנסת, העבירה הקואליציה את הצעת החוק שתמנע מהמשטרה לפרסם המלצות (או סיכומים, תלוי את מי שואלים) בתום חקירותיה, שקודמה במרץ על-ידי מעגליו הקרובים של נתניהו. הבוקר, כל העיתונים מסקרים את המהלך בעמודיהם הפנימיים – אך כל אחד מהם עושה זאת בדרכו שלו.

ב"הארץ", העיתון המוביל בפרסום חשיפות על פרשיות נתניהו, מכנים את ההצעה "החוק שיגביל את המלצות המשטרה", ומעניקים לאישורה כותרת גדולה בראש עמוד 4 (יוסי ורטר, בטורו, מכנה את החוק "תועבה שמניעיה אפלים").

"הנוסח שהובא לאישור חברי-הכנסת קובע שלושה עקרונות בסיסיים", כותבים יהונתן ליס ורויטל חובל בידיעה החדשותית. "הוא מעגן את הנוהג הקיים במשטרה ב-15 השנים האחרונות, האוסר על החוקרים להמליץ על העמדה לדין של חשודים. במקום זאת, הוא מורה לחוקרים לגבש מסמך הקובע אם גובשה תשתית ראייתית לביצוע עבירות מצדם.

"בנוסף, החוק מסמיך את היועץ המשפטי לממשלה לקבוע מי הם בעלי התפקידים במשטרה ובפרקליטות שיורשו לפרסם לציבור את המסמך הרשמי המפרט את התשתית הראייתית שגובשה. חוקרים ופרקליטים שידליפו את החומר ללא אישור יהיו חשופים לעונש של עד שלוש שנות מאסר, הקיים כיום בספר החוקים. היועץ המשפטי לממשלה יפרסם את הנחיותיו בנושא בתוך שלושה חודשים".

התיאור הבסיסי הזה, שבסך הכל מסביר מה כולל חוק שעבר אתמול בכנסת, נעדר מכל שאר הדיווחים שמתפרסמים היום ביומונים המתחרים. במקום העובדות הבסיסיות, מובאות בהם חוות הדעת המלומדות של בעלי אינטרס פוליטיים בצירוף זנבות של התפתחויות משנה. ב"מעריב", למשל, מדווח יניר קוזין על כך שהקואליציה תעניש את האופוזיציה בגין הפיליבסטר הארוך, אך אינו כותב כמעט דבר על החוק עצמו. עורכי העיתון מבליטים בכותרת המשנה עתירה לבג"ץ שהגישה סיעת יש-עתיד.

גם ב"ידיעות אחרונות" מבליטים את העתירה של יש-עתיד, בראשותו של בעל הטור לשעבר. דיווחו של הכתב בכנסת, עמיחי אתאלי, מורכב ברובו מציטוטים של חברת המפלגה קארין אלהרר ("לא נאפשר לקואליציה להשחית את הדמוקרטיה"), ומשתי תגובות מימין. מי שיעיין בדיווחים שאינם מתפרסמים ב"מעריב" או ב"ידיעות אחרונות" ילמד כי לא מדובר בעתירה היחידה שהוגשה נגד החוק, אלא באחת מתוך שלוש.

מליאת הכנסת בליל ההצבעה על "חוק ההמלצות" (צילומים: הדס פרוש)

ב"ישראל היום", כפי שניתן היה לצפות, משרתים את נתניהו. סיקור ההצעה מתבצע דרך פריזמת הביקורת על מתנגדיו. "משפילים את הכנסת", נכתב בכותרת הידיעה על אישור החוק – ציטוט של דברים שאמרה השרה איילת שקד לח"כ יאיר לפיד בעקבות העתירה לבג"ץ. אולי כדי להעניש את יש-עתיד פעם נוספת, כשהכתבים צבי הראל וגדעון אלון כותבים על העתירות שהוגשו נגד החוק הם מצטטים דווקא את זו שהגישה התנועה לאיכות השלטון.

טור הפרשנות עוסק גם הוא בלפיד, שמפלגתו עלולה להיות האיום המרכזי על שלטון הליכוד בבחירות הבאות. הכותב, חיים שיין, מסביר שלפיד "צריך לדעת להפסיד בכבוד". "חוק ההמלצות הוא לא חוק חשוב", טוען מתי טוכפלד בטורו הקבוע במוסף "ישראל השבוע" (שעבר השבוע מתיחת פנים). הוא עצמו דווקא חושב שהעברת החוק היא מהלך בעייתי – אלא שהאופוזיציה, לדבריו, מגזימה. "התחושה שהכל מתמוטט, שאין דמוקרטיה ושהכל מושחת עד היסוד היא מופרזת. שקרית. חלק מקמפיין", טוען הכתב והפרשן הפוליטי של "ישראל היום".

בהמשך המוסף הפוליטי של "ישראל היום" מראיין עקיבא ביגמן את עו"ד דן אבי-יצחק, שטיב יחסיו העכשוויים עם ראש הממשלה אינו ברור. בראיון לחברת החדשות הוא הוגדר לאחרונה כ"יועצו של נתניהו", תואר שמצליח לחמוק מכתב "ישראל היום", המסתפק בציון העובדה שהפרקליט הוותיק ייצג בעבר את ראש הממשלה (ואישים נוספים). "פרסום המלצות פוגע במשטרה; אין בזה היגיון", אומר המרואיין לעיתונאי, והדברים נדפסים בכותרת גדולה. ממסגור הראיון ומדבריו של עו"ד אבי-יצחק עולה כי האיש החליט להתבטא בענייניו של נתניהו מסיבות מצפוניות.

ממלכות הספין

"האם מותר ליהודי שומר מצוות להשתתף בהפגנות ובמחאות הציבוריות של ימים אלו?", שואל אדם אנונימי את הרב רצון ערוסי במדור היהדות השבועי של "ישראל היום". הרב משיב: "כשבני אדם סבורים שיש עוולות, אין רק זכות מחאה אלא חובת מחאה. לצערנו, המחאות המתקיימות בימינו, אף שנושאיהן חשובים וחיוניים, המוחים בהן בדרך כלל נוהגים כעזי פנים ובאופן פרוע, כאילו היו פרחחים או אנרכיסטים. הם פועלים בדרך זו משום שהם סבורים, בטעות, שרק בדרך זו ישיגו רייטינג, והן משום שהם סבורים, בטעות, שעליהם להשיג הישגים מעשיים".

"דקות בודדות אחרי שיצאו רבני הציונות הדתית מלשכת ראש הממשלה, ציטוטים ארוכים ונרחבים שלהם כבר מצאו את דרכם לכלי התקשורת, כולם כמובן מלאי תמיכה בנתניהו", כותב יאיר שרקי בטורו הקבוע ב"בשבע". "אלא שהציטוטים אמנם היו מדויקים, אבל חלקיים. הניואנסים, הביקורת המרומזת וחוסר הנוחות שהפגינו הרבנים בתוך החדר נעדרו כמובן מההדלפות של אנשי נתניהו".

בהמשך הטור מוסיף שרקי כי בסביבת ראש הממשלה מתייחסים לפגישתו עם הרבנים כאל "הכנה אפשרית להפגנת ימין גדולה לתמיכה בנתניהו, הפגנה שהוא עצמו לא יכול לארגן, אבל ישמח אם תגיע מכיוונם של ארגונים חוץ-פרלמנטריים".

בנימין נתניהו בכנסת, בחודש שעבר (צילום: הדס פרוש)

"בשבועות האחרונים מתנהל קמפיין רשתי נגד המשטרה. גם נגד העומד בראשה, המפכ"ל רוני אלשיך", כותב בן כספית ב"מעריב". "עיתונאים מקבלים סיפורים הקשורים בו או במשפחתו, אלמונים מנסים לברר עליו דברים. קמפיין הסייבר נגד הארגון כולו מדאיג יותר. כל הסימנים מורים שהקמפיין הזה נערך על-ידי גורם מקצועי. ההערכה היא שהגורם הזה לא יושב בארץ, אלא בלונדון. נעשה שימוש באמצעים יקרים ורגישים, ובמספר רב של פרופילים מזויפים".

בשבוע שעבר סיפר כספית על קמפיין אחר, שלטענת אהוד ברק מתנהל מכאן, מישראל, אם כי בלי להציג לקוראיו הוכחות כלשהן. "נתניהו, סיפר ברק לבני שיחו, מחזיק באיזה אולם בירושלים חבורה של כמה עשרות טרולים שיושבים ומפעילים מערכת סייבר מתוחכמת ששולטת ומתפעלת את הרשתות החברתיות. ברק פירט והביא דוגמאות. הם תוקפים ומטרילים כל מי שכותב משהו נגד ביבי (כמו ברק עצמו), הם מסמנים לייקים, מהללים ומשבחים את כל מי שבעד ביבי, הם מטריפים את המערכת כולה", כתב כספית.

לטענת העיתונאי, ברק עצמו ניסה ליזום קמפיין נגדי. "אל תתבלבלו, אמר ברק, בעידן הנוכחי זה הרבה יותר חשוב מהמדיה המסורתית, מהעיתונים והטלוויזיה והרדיו. מי ששולט ברשתות החברתיות יכול לנצח בבחירות ולשלוט במדינה. ביבי עושה את זה והגיע הזמן לתת לו פייט. [...] הוא הציע להקים קונטרה. צוות מתחרה שיישב וישיב מלחמה שערה.

"ברק הציג אפילו תוכנית מפורטת, מתוקצבת, שתכלול בניית אשכולות של אנשי סייבר, האקרים צעירים וגאוני מחשב שיעשו בדיוק מה שעושים אנשיו של ביבי, רק להפך. לגאוני המחשב צריך לשלם טוב. על-פי ברק, סביב כל אחד מהם יועסקו כמה סטודנטים צעירים בשכר מינימלי. בסך הכל, מדובר על גיוס של כמה עשרות אנשים, בתקציב של 10 עד 15 מיליון שקל. כסף קטן, במונחים שאליהם מורגלים בני שיחו של ברק, כל אחד מהם שווה מאות מיליונים מינימום, לאו דווקא בשקלים".

לפי כספית, בני השיח המולטי-מיליונרים דחו את הבקשה משום שחוץ מלהיות מקורבים של ברק, הם גם מקורבים לאהוד אולמרט – שמסוכסך עם ברק מאז כיהן עמו בממשלה (ברק, כזכור, הציב לפוליטיקאי המושחת אולטימטום שקירב את סיום הקריירה הפוליטית שלו). אולמרט, לדברי כספית, הורה לבעלי ההון לדחות את הבקשה – וכך היה.

אמנון לורד, במדורו הקבוע בפתח המוסף הפוליטי של "ישראל היום", קובע כי אהוד ברק, יובל דיסקין וצמרת המפלגה הדמוקרטית בארצות-הברית קשרו קשר להפלת נתניהו. ההוכחות שלו הן הצהרה מתוקשרת של ראש ה-CIA לשעבר ג'ון ברנן ("מהקרובים ביותר לברק אובמה") שנושאת דמיון קלוש להצהרה של אהוד ברק ב"פסטיבל הבננה" (זאת על החיילים וסוכני השב"כ שעלולים לסרב פקודה לנוכח מדיניות נתניהו) – וגם אנקדוטה שלפיה הרווי ויינשטיין פנה לברק כדי שיקשר אותו לחברת הביון הפרטית שבאמצעותה ניסה להשתיק את העדויות על תקיפותיו המיניות.

"זאת לא קונספירציה משום שהכל גלוי", טוען לורד, "צריך לדעת לקרוא עם נקודות, ואז לחבר ביניהן".

מהנעשה ב"ישראל היום"

"ישראל היום", ידיעה חדשותית, 29.12.17

בשולי החדשות

"נציבות שירות המדינה ומשרד המשפטים סגרו את הבדיקה בעניינו של ראש המוסד יוסי כהן", מדווח יוסי מלמן ב"מעריב". כהן קיבל במתנה מהמיליארדר ג'יימס פאקר ארבעה כרטיסים להופעתה של מריה קארי, זוגתו לשעבר, בשווי כולל של כאלף שקל. לפי מלמן, ראש המוסד "הודה באוזני חבריו כי שגה בשיקול דעתו", והצליח לשכנע את אנשי משרד המשפטים ונציבות שירות המדינה כי מדובר בזוטי דברים. "העיתונאים שמיהרו לפרסם את החשדות נגדו לא טרחו להתעניין מה עלה בגורל הבדיקה ולא דיווחו על סגירת הפרשה".

"למרות העלייה בכמות מקבלי הפטורים, צה"ל יתמודד בעשור הבא דווקא עם בעיה של עודף כוח אדם: מספר המתגייסים ב-2027 צפוי להיות גדול ב-17 אלף ממספרם כיום", כותב אלכס פישמן במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות".

קוראי "הארץ" שחשו לא בנוח למקרא גליון יום שישי של השבוע שעבר, שכלל עיסוק אינטנסיבי ב"מיניות חדשה", יוכלו להתנחם השבוע בטורו של אלון עידן. "אני לא בטוח כמה מבין הקוראים מבינים שכשנאמר להם שהם 'מקיימים סקס הטרו-נורמטיבי' למעשה מוטח בהם עלבון מר, עסיסי, מתובל בקורט התנשאות, שמניח נחשלות תרבותית בלתי נסלחת", כותב עידן, ומפרט.

אשליה מרושעת

"פעם, בצבא, נתקענו על ראש הר בסערת שלגים שלא נגמרה, ובמשך שבוע היינו פחות או יותר במצור. אחרי כמה ימים נחת מסוק אחד בודד שהביא עמו דלק ואוכל קר, אבל חוץ מאותו מסוק אף אחד לא היה יכול להתקרב אלינו. וקרה לנו דבר מעניין: מעט האנשים שהיו במוצב המבודד החלו לפתח סוג של שבטיות חדשה, מעין גישת 'אנחנו נגד העולם' חדשה ומוזרה (מוזרה, כי לכולם היה ברור שהעולם לא עשה לנו כלום, ושהשלג לא היה איזו מזימה של השלישות, ואין את מי להאשים בבידודנו חוץ מאשר את מזג האוויר).

"אנשים, אחרי יום-יומיים, החלו לדבר על העולם שמעבר למוצב ההררי והמושלג כעל ישות עוינת שלעולם לא תבין אותנו. [...] עוד יום ועוד יום חלף בבידוד זוהר, והחיילים הפסיקו להתקשר הביתה דרך הטלפון-חוט שהיה מתוח בין המוצב שלנו ובין מרכזיית הטלפונים, עשרה קילומטר מתחתינו, בבסיס האם. דומה שלא רק שלא היינו זקוקים יותר לקשר אנושי מעבר לזה שלנו, אלא שעצם קיומם של אנשים בעולם שמתחת לפסגת ההר, ובייחוד אנשים שהכרנו ושדאגו לנו – היה מחליש ומעצבן ולא מועיל. בשביל מה יש אנשים אחרים בעולם אם הם לא מסוגלים להועיל?

"זה היה כאילו שורטט מעגל דמיוני, וכל מה שנכנס בתוכו היה אמיתי ושלנו, וכל מה שמחוץ לו היה אשליה מרושעת. [...] יום אחד השלג פחת בעוצמתו, והגיעה משאית מקרטעת מלאה באוכל חם מהמטבח הפלוגתי. אוכל די דוחה, האמת, שאריות מארוחת הצהריים של הבסיס שמתחתינו, אך בשלב הזה אנשי המוצב היו כל-כך לוקאל פטריוטים, שהם התחילו במריבה בלתי מוסברת (ואלימה במיוחד) עם הנהג שהוביל את האוכל ושלחו אותו כלעומת שבא, ושידחוף את האוכל החם שלו למקום שבו השמש אינה זורחת על מטאפורות אנאליות.

"הנהג ברח, אנחנו נשארנו עם אוכל קר, ולמחרת בא קצין בכיר והכניס את שלושת מנהיגי המרד לכלא, ועוד באותו יום קיבלנו ארוחה חמה. וכן, היא עדיין היתה מגעילה. זה לא סיפור עם סוף שמח, מבחינה קולינרית. אך מבחינה צה"לית – עשר" (עוזי וייל, "בעניין הלאומנות", מוסף "מעריב").

הרשת החברתית

ב"מוסף כלכליסט" כותבת דיאנה בחור-ניר על גל קבוצות נוסטלגיה עירוניות שמשגשגות לאחרונה בפייסבוק. לשם כך היא משוחחת עם שורה של חוקרים שמספקים פרשנויות שנעות על הקשת שבין הפסיכולוגי לטכנולוגי. "כשיש המון כמיהה לעבר, משהו לא טוב קורה בהווה. אנחנו לא אמורים להיות עבדים של העבר. אנחנו לא אמורים לשבת כל היום ולחשוב כמה פעם היה כיף, גם כי לא בהכרח היה כיף פעם, וגם כי עדיף שנחיה את ההווה ואת העתיד שלנו", אומרת לה פרופ' ורד ויניצקי-סרוסי, סוציולוגית.

מארק צוקרברג, מייסד ומנכ"ל חברת פייסבוק (צילום מסך)

"אני לא בטוח שלהתפרצות הזאת עכשיו יש סיבה מעבר למנגנוני העבודה האוטומטיים של פייסבוק", אומר מנגד ד"ר ניקולס ג'ון, חוקר תקשורת. "אוהבים לחשוב על טכנולוגיות תקשורת ורשתות חברתיות כעל משהו חדש שמבשר את העתיד, אבל כל המבנה של פייסבוק מכוון לעבר. היא מעודדת אותנו ליצור טיים-ליין, חשוב לה לדעת היכן למדנו, מתי נולדנו, איפה עבדנו, היא רוצה לקבל את כל ההיסטוריה שלנו. [...] זה לא קורה כי פייסבוק דואגת לרווחתך הנפשית וחושבת שהגיע הזמן שתיזכרי בילדות, אלא כי ככל שמכירים אותך טוב יותר יהיה אפשר לשים לך פרסומות שמותאמות לך יותר ולעשות ממך יותר כסף. הפרץ הנוסטלגי הזה פנטסטי לפייסבוק, הקבוצות האלה הן מכרה זהב פוטנציאלי".

בחלק אחר של המוסף מראיינת קרן צוריאל-הררי את ג'ורדנה קוטלר, "מנהלת המדיניות" של פייסבוק בישראל (כלומר, הלוביסטית של ענקית הטכנולוגיה בכנסת), שהגיעה לתפקיד הרם לאחר שעבדה במעגלים הקרובים של נתניהו. "בבחירות האחרונות לנשיאות בארצות-הברית ניצלו גורמים ברוסיה את מערכת המודעות שלכם כדי להטות את דעת הקהל. בשנה-שנתיים הקרובות יהיו כאן בחירות. האם נוכל להיות בטוחים שאף אחד לא יתערב בהן כך?", נשאלת קוטלר, אך מתחמקת מלהודות שהתשובה הנכונה היא פשוט "לא".

עם זאת, היא חולקת פרט מעניין: "יש לנו מחלקה מיוחדת שעובדת עם פוליטיקאים ומפלגות ומסייעת להם להשתמש בפלטפורמה כדי להגיע לבוחרים. זה כלי חשוב מאוד, ולכן נסייע גם למפלגות ולמועמדים בישראל כשיהיו בחירות".

בשירות המדינה

בכתבת השער של "דה-מרקר" משרטט שוקי שדה פרופיל של המיליארדר האמריקאי נתי סיידוף, שמבקש בימים אלה לרכוש את השליטה בקבוצת בזק מידי שאול אלוביץ'. "בשיחות שניהלו בארץ סיידוף ונציגיו בחודשים האחרונים עם גופים מוסדיים עלה הרושם שהשקעתו בישראל נובעת ממניעים ציוניים, משום שהם טרחו להדגיש את פעילותו למען ארגונים פרו-ישראלים בארצות-הברית", כותב שדה ומעורר זכרונות רעים מהפעם האחרונה שבה טייקון קנה כאן גוף תקשורת מרכזי בנימוקים דומים.

בשער "ידיעות אחרונות" מתפרסמת "חשיפה": "מיזם משותף של הממשלה ויהדות העולם יקצה תקציב ענק למאבק בדה-לגיטימציה של ישראל", מדווח איתמר אייכנר. מי שקראו את התחקיר על מכונת התעמולה הסמויה של המשרד לנושאים אסטרטגיים, שפורסם כאן ביום ראשון, שמעו על המיזם הזה כבר לפני חמישה ימים. המידע החדש בדיווחו של אייכנר הוא שהתקצוב אושר בממשלה, אף שלא נערכה הצבעה בנושא.

ענייני תקשורת

ערוץ 20. רק ב"ישראל היום" מסקרים את הדיון שהתקיים אתמול בכנסת בנוגע לעתידו של ערוץ 20. "פיטורי העובדים הוקפאו עד 11 בינואר", מדווח טופז רם. ב"מעריב" מקדיש קלמן ליבסקינד את טורו השבועי לאיומי הסגירה של הנהלת הערוץ. הטור כולו מוקדש להטחת האשמות, חלקן ראויות, במועצת הכבלים והלוויין, הגוף הממשלתי שמפקח על שידורי הערוץ.

ליבסקינד מציין כבר בפתיח שהוא פאנליסט קבוע באחת מתוכניות הערוץ ("הפטריוטים"), אך מפספס את ההזדמנות לנפק טור שאינו מגויס לחלוטין לדף המסרים של עמיתיו. העיתונאי החוקר לשעבר שוצף וקוצף על "שלטון הפקידים" שמעיזים לאכוף את הוראותיו של מסמך משפטי מחייב. באופן נוח למדי, הוא נמנע מלהטיל את האשמה, ולו באופן חלקי, על הגורמים רבי-הכוח שהחליטו (כביכול) על סגירת השערים ופיטורי העובדים: בעלי הערוץ, יצחק מירילשווילי ואבי בר. כאן באתר כתב על כך השבוע עוזי בנזימן.

פרסומת השער של "גלריה", היום

משבר העיתונות המודפסת. מוסף "7 ימים" מחזיק היום 120 עמודים – בעבר, לא בהכרח הישג מיוחד עבור מוסף הדגל של העיתון הנמכר במדינה, אך היום די בכך כדי שעורכיו ישבצו בשער סטמפה רברבנית: "השבוע: 120 עמודים". ב"גלריה" של "הארץ" מכרו את השער לרשת בתי-קולנוע, והוא נראה כמו כרזת סרט שמישהו הדביק בראשה את סמליל המוסף.

השידור הציבורי. "אין שום הצדקה שכספי המסים שלנו יממנו משכורות לעיתונאים שישכנעו אותנו להתחתן בחתונה רפורמית או שהכתובה היא דבר משפיל", כותב אבישי גרינצייג בטור דעה המתפרסם ב"בשבע". על טור מצולם שיצא נגד נישואים ברבנות (ובעד נישואים במסגרות אלטרנטיביות) כותב גרינצייג כי "תמוה שגוף ממלכתי בישראל משדל אנשים לעבור עבירה פלילית שעונשה עד חמש שנות מאסר".

היי/ביי. דני זקן, אקס רשות השידור, חונך ב"גלובס" טור חדש על הכלכלה הפלסטינית. כמה דפים אחר-כך נפרד שי ניב מקוראיו. "הייתם הקוראים הנהדרים בעולם", הוא כותב להם, "במיוחד אתם המופרעים שעדיין מתעקשים להחזיק את הנייר הוורוד שמודפס כל יום במכונות הכי משוכללות של טכנולוגיית האתמול". ב"ישראל היום" מודיעים על טור חדש מאת המוזיקאי הדרומי דויד פרץ. דב אלפון, בטורו הפרנקופילי המוצלח ב"מוסף הארץ", מספר לקוראים כי הוא וזוגתו מצפים לתינוקת שתגיע בקרוב – "עיתוי מתאים אם כן לטור זה להפסיק את הופעתו בעמודים אלה".