זו בוודאי ההטיה הפוליטית שלי והדעה הקדומה שכנראה איני מצליח להשתחרר ממנה, אבל זעקות החמס וקריאות הגעוואלד שמשמיעים בימים האחרונים עובדי ערוץ 20 מזכירות לי את דפוס ההתנהלות של המתנחלים ביהודה ושומרון: כפי שמה שהחל כ"משלחת ארכיאולוגית" בסבסטיה התפתח למפעל התיישבות המכנס בתוכו 421,400 נפש (לפי נתוני למ"ס מלפני שנה) המתגוררים ב-153 ישובים – מה שהחל כ"ערוץ מורשת" צנוע מבקש כעת להפוך לערוץ שידור כללי ("ברודקאסט") המתחרה על תשומת הלב של הציבור הרחב.
כשם שהמעבר ממאהל קטן ותמים למראה במחנה צבאי נטוש ליד אלון-מורה למבצע אכלוס אדיר נעשה בדרכים עקלקלות – כך אני מתרשם שהמהלך שמובילים עתה אנשי ערוץ 20 נעשה באמצעות מצג שווא. ברישיון שניתן ליצחק מירילשווילי, איש העסקים שהקים את הערוץ ב-2014, נקבע כך: "שידורי הערוץ יקיפו מגוון רחב של נושאים הקשורים למורשת ישראל, לדת היהודית, להיסטוריה, לתרבות ולמסורת של העם היהודי בתפוצות ובמדינת ישראל, בהתחשב בהוויה התרבותית והחברתית של הציבור היהודי על כל מרכיביו, זרמיו וגווניו, במדינת ישראל ובתפוצות".
אלה היו תנאי הרישיון, והם הלמו את הגדרות היסוד שקבעה המדינה לתפעול הערוץ – אפיק שידור ייעודי, שכמותו הוחלט להקצות לערוצים בערבית וברוסית, בין היתר. אלא שדי מהר לאחר תחילת שידורי ערוץ 20 חרגו מנהליו מתוואי הרישיון והחלו לשדר תכנים נוספים (אקטואליה, ספורט, פנאי) כשהם קובעים עובדות בשיטה המוכרת של דונם ועוד דונם.
המדינה (באמצעות הרגולטור, מועצת הכבלים והלוויין) לא היתה עקבית בתגובותיה: מדי פעם היא הטילה קנסות על הערוץ, מדי פעם ניסתה להידבר עם ראשיו, ומדי פעם גם השלימה עם מעשיהם, ואף העניקה להם אישור בדיעבד. כך הותר לערוץ לפני שנה לשדר תוכניות אקטואליה, ונקבעה לו מכסת שעות לצורך זה.
עיתונאי הערוץ יצאו להפגנות, כשאת טענותיהם הם מפנים למדינה. וזה קצת מוזר. לכאורה, הכתובת הישירה למחאתם אמורה להיות הבעלים, יצחק מירילשווילי ואבי בר. אם הערוץ נקלע לקשיים, מצופה שהבעלים ייחלצו להצלתו
כאילו לא די בכך, בעלי הערוץ גם זכו במכרז להפעלת ערוץ הכנסת (זכייה שבוטלה זה מכבר בשל פגמים שנמצאו בהצעתם של בעלי ערוץ 20). מי שאינו מוצא דמיון רב בין ההתנהלות הזו של הערוץ מול המדינה לבין הדינמיקה שהתפתחה בין תנועת ההתנחלות לממשלות ישראל לדורותיהן מוזמן לעיין בדו"ח טליה ששון על המאחזים הבלתי חוקיים.
עתה יוצאים עיתונאי הערוץ להפגנות, כשאת טענותיהם הם מפנים למדינה (ראש הממשלה, הכנסת, שר התקשורת, מועצת הכבלים והלוויין). וזה קצת מוזר. לכאורה, הכתובת הישירה למחאתם אמורה להיות הבעלים, יצחק מירילשווילי ושותפו אבי בר, שמחזיקים ברישיון להפעלת ערוץ 20. אם הערוץ נקלע לקשיים, מצופה ממירילשווילי ובר להיחלץ להצלתו.
אבל עובדי הערוץ בחרו ברגולטור כיעד למאבקם, ואגב כך הם קובלים על היעדר אמפתיה מצד עמיתיהם בתקשורת. יש להם עילה משכנעת לכאורה לגישה הפתלתלה הזו: הם מציגים את עצמם כמי שנאבקים על חופש הביטוי, כמי ששליחותם החברתית (עיסוקם העיתונאי) עומדת להישלל מהם – ואלה כמובן ערכים שראויים להגנה מצד כל מי שתקשורת חופשית יקרה ללבו.
אלא שהמצג הזה חשוד (בעיני) כהתחזות: מי מפריע למירילשווילי ובר לקבל רישיון להקמת ערוץ שידור כללי ולהעסיק בו את כל עיתונאי ערוץ 20? מי מונע מהם להפעיל ערוץ ימני, בנוסח פוקס-ניוז האמריקאי, ולהפיץ באמצעותו את כל המסרים שבהם הם דוגלים? אדרבה, ינהגו כרופרט מרדוק ויפנו לציבור השמרני המואס לכאורה בשמאלנים המשדרים בערוצים הקיימים.
כמו המתנחלים הראשונים (וממשיכיהם), שביקשו לממש רעיון/גחמה/אידיאל שבו החזיקו ומיהרו להטיל על המדינה כולה את המחיר הכבד הכרוך בכך, כך גם בעלי ערוץ 20 ועיתונאיו משליכים אל הזירה הציבורית את עול המימוש של רצונם האישי לנהל ולהפעיל ערוץ טלוויזיה. וכמו המתנחלים שמנמקים את צדקת קיומם ברעיונות נעלים לכאורה (אחיזה בארץ האבות, ביטחון, התיישבות), כך גם אנשי ערוץ 20 מצדיקים את פעילותם בעקרונות יסוד נשגבים (חופש הביטוי, דמוקרטיה, זכות הציבור לדעת), שאין חולק שיש להחילם על הזירה התקשורתית כולה.
גם טקטיקת הפעולה דומה: ללכת בדרכי עקלתון, להתחייב או להצהיר על דבר אחד ולממש דבר שונה, להתעלם מההוראות ולקבוע עובדות, ללחוץ על הרשויות ולסחוט מהן ויתורים וכמובן – לאחז את עיני הציבור.
אני מנחש שהסיבה האמיתית להתנהלות הנוכחית של אנשי ערוץ 20 היא הירתמותם של עובדיו לאינטרס של הבעלים להתחמק מהדרישה הרגולטורית להשקיע סכום גבוה (סדר גודל של 150 מיליון שקל ויותר) כדי להקים ולהפעיל ערוץ ברודקאסט חדש. נראה שהם מעדיפים לכפות על המדינה להשלים עם כוונתם לפתח את הערוץ הייעודי שבידיהם (שמחויבויות ההשקעה שלו בתוכן מסתכמות בפחות מ-10 מיליון שקל בשנה) לערוץ כללי. זו עסקה כלכלית לא רעה, שלשם השגתה עיתונאי הערוץ נושאים את שמו של חופש הביטוי לשווא.