זמן קצר אחרי נצחונו המוחץ של אייזנהאור על סטיבנסון בבחירות לנשיאות ארצות–הברית ב–1952, כתב אייזק אסימוב את Franchise (תורגם ב–1976 לעברית כ"זכות הצבעה"). זהו סיפור קצר על אחד נורמן מוּלֶר, אשר נבחר בשנת 2008 הרחוקה על–ידי מחשב–העל מוּלטִיוואק כאיש שתכונותיו ומאווייו משקללים במדויק את סך–כל רצונותיהם של אזרחי אמריקה. מולר, עובד בחנות כלבו באינדיאנה, אובחן כבוחר המושלם והוא האדם שציפיותיו - המוּדעוֹת והסמויות - הן שיוגשמו בקביעה מי יהיה הנשיא הבא. הוא יחובר לחיישנים רפואיים, ישיב על כמה שאלות והמחשב יבחר בשמו באחד המועמדים לנשיאות. איש אחד - קול אחד, במהדורה עתידנית.

ברשת אן.בי.סי מתלבטים בימים אלה בשאלה מי יירש את הנשיא ג'וזאיה בארטלט החולה לאחר פרישתו מן "הבית הלבן", הסִדרה. האם יהיה זה סנטור ויניק הרפובליקאי או מתיו סנטוס הדמוקרטי. ובמלים אחרות, מי יחליף את השחקן מרטין שין הפורש בסוף העונה - אלן אלדה או ג'ימי סמיטס. ה"ניו–יורק טיימס" מדווח כי ברגע מסוים הועלתה בין ראשי הרשת האפשרות לפנות לעם, כלומר לקיים מעין משאל או סקר דעת קהל מקיף, אבל כותבי הסדרה התנגדו וזכות ההכרעה חזרה למקומה הטבעי, למפיק הראשי ג'ון ולס. לעת עתה קולו יהיה זה שיבחר את הנשיא הבא, גם אם הוא אדם בלתי ממוצע בעליל.

חזונו של אסימוב היה צנוע בהשוואה למציאות שהתפתחה. מי יכול היה אז לנחש שעוד לפני שנת 2008 עשויים האמריקאים לבחור בשני נשיאים: באחד שיישב בבית הלבן שבאולפני האחים–וורנר בלוס–אנג'לס, ובאחֵר שיישב בבית הלבן הוושינגטוני. אסימוב לא חזה מצב שבו משתקפות בטלוויזיה שתי הוויות ובהן שני נשיאים. מצב שבו הנשיא ממחלקת הדרמה עשוי להיות רהוט ומשכיל, אחראי והגון יותר מן הנשיא המשתקף ממחלקת החדשות. ואם כך, אז למה שהאחד ייבחר על–ידי העם והשני ייקבע בשרירות במעבדי התמלילים של התסריטאים? אם אמנם יצטלבו יום אחד מסלולי הדרמה הטלוויזיונית והריאליטי טי.וי, אפשר יהיה לקיים בועה פיקטיבית מושלמת: בועה שבה הצופים יבחרו את דמות גיבורם–נשיאם אחת לארבע עונות, נניח, מתוך כמה מועמדים שייצרו בשבילם כותבי התסריטים, ולנהל קמפיין בחירות מושלם בדרך לכך, כשכל בעל שַלָט הוא גם בעל זכות הצבעה.

איור: יזהר כהן

התכנים הפיקטיביים שעוברים בטלוויזיה הם ממשיים ומשפיעים לא פחות מאשר המציאות שהם אמורים לשקף. עוזי כהן עם האף מגומי, השוטה החביב מ"ארץ נהדרת" ובן דמותו הממשי, המבהיל, מוועידת הליכוד היו לישות אחת, לגיבור תרבות, לסֶלֶבּ, לדוגמן פרסומת. עוזי כהן הפיקטיבי בונה את השחקן אלי פיניש ופיניש המחופש בונה את העסקן כהן. השאלה המופרכת מה היה קורה אילו מרטין שין היה מתמודד על הנשיאות אינה מרימה עוד גבות אצל הנשאלים. ארנולד שוורצנגר הוכיח שזה לא בלתי אפשרי, כשחצה את הקווים ועבר להתגורר בבית המושל בקליפורניה. גם יעקב פרי הוכיח זאת כשחצה בכיוון ההפוך, לסוויטת המלון של "השגריר".

מהפכת התקשורת, מן הפקס שמציף את הלשכות דרך הטוקבקים וספירת הכניסות באתרי אינטרנט, ועד האֶסֶמֶס שבסלולר, מביאה את דמוקרטיית ההמונים לקצוות שלא שוערו. היום יש מיליארד בעלי דעה, אינסוף נודניקים, התפוצצות אוכלוסין של אנשי הבעד והנגד שלא היתה אפשרית כלל לפני עשרים שנה, מטעמי זמינות ונגישות. ככל שזו מתעצמת, נעקפת הדמוקרטיה הייצוגית שבה הבוחרים מפקידים את אמונם בידי נציגים נבחרים לתקופה מוגבלת ומעניקים להם סמכות לפעול בשמם, לטובתם, גם אם לעתים בניגוד למאוויי חלק מהם. כלי השליטה הישירים, החדשים, מערערים את יכולתה של הנהגה להנהיג ושל הנהלה של גוף תקשורתי–תרבותי יוצר לייצר איכות ומשמעות. נחשול הדמוקרטיה הטוטאלית מתברר כתופעה שיש לה מחיר פוליטי. הולך ונהיה קשה לקבל החלטה מבלי לרוץ לשאול את העם.

העם משיב, גם אם לא נשאל, בשלט, בפקס, בנקישות עכבר, בסלולר. יוצרי התוכן עוסקים בספירה, כותבים מלה ובודקים מיד את המשוב. אפילו מאמריו המלומדים של "הארץ" גוררים אחריהם שובל טוקבקים המקשקשים כפחיות ריקות: "צודק מאה אחוז", כותב אחד; "פראבדה לאהבלים", עונה לו אחר. דעה בקליק, עמדה ב–32 אגורות. פעם העיתון היה המלך והקורא היה חוסה בצל חוכמתו. היום הקורא הוא המלך והעיתון הוא המשרת החרישי המתאים עצמו למידות אדוניו, המפרסמים ונותני החסות: מה שלא מחולל די הקלקות, לא קיים. ל"הארץ" יש אליבי לכניעתו: כל האתרים הפופולריים סביבו משרשרים טוקבקים וגם ה"ניו–יורק טיימס" נאלץ לאפשר משהו בסגנון "יש עם מי לדבר" בשולי מאמריו.

לא שצריך להתאבל על היעלמן של הוועדות המסדרות, של המנהיגים היודעים כל, של המומחים הסמכותיים. תודה לאל חלפו הימים שבהם האמינו ששר החוץ עושה תמיד מה שנחוץ (כדברי נסים אלוני). חלפו הימים שבהם זמר צעיר היה צריך לעבור דרך ועדה של שלושה אזרחים עובדי צה"ל כדי להתקבל למועדון הלהקות הצבאיות ורק דרכן להיכנס לעולם הבידור. הכוכב שנולד היום חייב לפנות ישירות לקהל הרחב ולבקש את חיבתו. המלים "ותודה לקהל שלנו" מקבלות משמעות חדשה. הקהל הופך להיות למזמין עבודה, למפקח ולמאשר. אבל גם לרודן חסר פנים ונטול כל אחריות למעשיו, המצמית כל מי שאינו מיישר קו.

הדמוקרטיה הפופולרית בתקשורת עלולה להכרית כוחות חריגים מקוריים, קשים לעיכול, מורכבים מדי. כוחות ששגשגו תחת כנפי הדמוקרטיה הישנה דווקא משום חריגתם מהכללים, בגלל ההתרסה שבהם ומאבקם בנוסחאות המנוונות - כוחות אלה עלולים להיכחד. יוצרי מיטב היצירה האנושית לא התחשבו בקהליהם ולעתים חבטו בהם, התנשאו עליהם ובמקום להתכופף משכו אותם אליהם. אילו היה סלולר בימיו של גלילאו גלילאי, חלק מן האֶסֶמֶסים היו כותבים לו: "כל הכבוד!", וחלק היו כותבים: "צריך לשרוף אנשים כמוך!".

במקום הוועדות המסדרות ההן באו הוועדות המסדרות החדשות והן סמויות מן העין ומתוחכמות בהרבה. לומדות לתעל את כוח ההמון לצרכיהן. מפרכסות אותו ומפעילות אותו. בדמוקרטיה השמרנית העִלית פעלה בסמכותיות, היום היא מתרפסת. דווקא לסמכותיים היתה לפעמים כוונה טובה. המתרפסים הם תמיד צינים ומניפולטיבים.

אלכס גלעדי קרא פעם לגרסה המקומית של נורמן מולר מסעודה. לשיטתו, טלוויזיה אפקטיבית צריכה לבטא ולעניין את הסבתא המיתולוגית משדרות, גם אם זו אינה מתעניינת במשהו בעל ערך. היום מלת הקסם המחניפה כנראה לבוחרי הזכיינים במכרז היא "פריפריה". חצור הגלילית תהפוך לבלומינגטון, אינדיאנה, עירו של מולר. מסעודה של גלעדי עדיין מבטאת את רוחו המשוקללת של הצופה הישראלי ואת אחוזי הצפייה שהוא מייצר, שאליהם צריך לכוון את המאמץ. על–פי סיפורו של אסימוב, בחירת המחשב בבוחר היחיד חשובה בהרבה מבחירתו של הבוחר. בעצם הגדרת נקודת האמצע המוחלט כבר נעשתה הבחירה, שהיא ניטרלית לחלוטין ולכן כביכול גם צודקת לגמרי.

ממש כמו בדמוקרטיה השלטונית, יש לנו עכשיו ימי בחירות בדמוקרטיה הטלוויזיונית. מתקרב יום המכרז לערוץ 2 והקמפיין בעיצומו. נורמן מולר, הבוחר של אסימוב, יושב היום במועצת הרשות השנייה. הוא לא נבחר אמנם על–ידי מחשב אלא בעסקות–מסדרון של המערכת הפוליטית, אבל הוא בהחלט נבחר כדי ללחוץ על שניים מארבעת הכפתורים ולהחליט מי הם הזוכים. הוא זה שיצטרך לעיין במכוּלוֹת המידע שהגישו הזכיינים: 63 ארגזים וקופסאות מהודרים, שמשקלם הכולל 1.47 טון ובהם 620 קלסרים, ספרים וחוברות, 91 דיסקים, 48,250 עמודים מקוריים. כל אלה נכתבו וצולמו בשבילו. לעיניו הממוצעות, לטעמו המשוקלל, לאמונתו המאוזנת.

"…ההיסטוריונים ידברו ברצינות על 'בחירות מולר' מ–2008", מהרהר גיבורו של אסימוב לאחר שתהליך הצבעתו נשלם. "זה יהיה שמן, בחירות מולר… פטריוטיות רדומה החלה לרחוש בקרבו. אחרי הכל הוא הנציג של כל ציבור הבוחרים. הוא באישיותו היום הזה אמריקה כולה!…
- זה יהיה הכל מיסטר מולר…
- תודה תודה, נורמן הסמיק ואמר, תמהני - מי נבחר?
- זה יצטרך להמתין עד ההודעה הרשמית. הכללים חמורים מאוד. איננו יכולים לספר אפילו לך. אתה מבין…"

חנוך מרמרי הוא העורך לשעבר של "הארץ"

גיליון 55, מרץ 2005