משפטו של יאסר עוקבי, עורך המקומון "שבע" לשעבר, מתקרב להכרעה. בשבועות האחרונים הגישו הצדדים את סיכומיהם, ובקרוב צפוי לקבוע בית-הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע האם עוקבי פוטר ממשרתו כעורך המקומון בשל פרסום כתבה על משפחה בדואית שנפגעה מירי רקטה עזתית, כפי שהוא טוען, או בשל אי התאמה עקרונית לתפקיד, כפי שטוענת הנהלת המקומון.

סיכומי הצדדים כוללים לא רק התייחסות למקרה הספציפי של עוקבי, אלא גם טענות עקרוניות על מידת החופש שיש לעורך עיתון לקבוע מה יסוקר וכיצד, ומה ראוי לעלות בגורלו כשעמדותיו מתנגשות עם האינטרסים של המו"ל.

לפני כשלוש שנים, לקראת סיום מבצע "צוק איתן", פרסם עוקבי במקומון שערך כתבה על משפחה בדואית מישוב בלתי מוכר באזור דימונה, שנפגעה קשות מרקטה שנורתה מרצועת עזה. אב המשפחה, עודה אל-וואג', נהרג כתוצאה מהפגיעה, ובתו התינוקת נפצעה קשה. ביישוב לא היו כל אמצעי הגנה מפני רקטות. בעקבות האירוע ריאיין עוקבי את האלמנה חיתאם אל-וואג', ופרסם את הראיון עמה על פני שלושה עמודים במקומון. עוד באותו היום זומן לשימוע על ידי מנכ"ל רשת המקומונים, אודי פרידמן, ובהמשך פוטר מתפקידו.

עוקבי טען בסיכומיו, שהוגשו באמצעות עורכי-הדין גילת ויזל-סבן ושי גלי ובסיוע הקליניקה לזכויות המיעוט הערבי באוניברסיטת חיפה, כי יש לתת משקל לכך שלא הובאו ראיות, כגון מכתבים והודעות מטעם ההנהלה, לטענת ההנהלה כאילו הביעו חוסר שביעות רצון מהתנהלותו המקצועית של עוקבי עוד טרם פרסום הכתבה על המשפחה הבדואית. בנוסף טען כי החלטת המקומון שלא להעיד את גולן בר-יוסף, העורך הראשי של רשת המקומונים, פוגמת באמינות גרסתה.

שוקי טאוסיג ואורן פרסיקו משוחחים על התביעה של יאסר עוקבי נגד "שבע"

חלק נכבד מסיכומיו של עוקבי מוקדשים לטענה כי גם אם בהנהלת המקומון חשבו שפרסום הכתבה על המשפחה הבדואית במהלך מבצע "צוק איתן" הסב נזק כלכלי לעיתון, לא היה מקום לפטרו בגינה.

"במסגרת החלטתו על פיטורי יאסר, הצביע פרידמן על 'חוסר הקשב המדויק' של יאסר, שמונע ממנו להבין את הנזק הציבורי והמסחרי הטמון בכתבה שכזו בעת הזו. הוא הלין על הלעומתיות שביטא המקומון, גינה את יאסר על שהוא לא מבין 'שלא מבקרים את המדינה בעת מלחמה'. בשל כך הוא פיטר אותו", נכתב בסיכומים מטעם עוקבי. "דומה שזו דוגמא מובהקת להפליה בשל השקפה מקצועית והשקפה ערכית. הפליה זו בוטה, שכן היא תוצר של תפיסות גזעניות - תפיסות שאותן מייחס פרידמן למפרסמים (בעיני רוחו) ולקוראים (בעיני רוחו), ושאותן הוא מאמץ לצורך מדיניותו. [...] אמנם פרידמן הציג את העמדות הגזעניות כעמדות שאינן שלו, אבל בפועל הוא הסתמך עליהן כטעם חזק למעשה הפיטורים, משמע, כלגיטימיות דיין לשם פיטורין של עורך העיתון. נתייחס מיד ביתר הרחבה לסוגיה זו של גזענות מאומצת".

"מוציא לאור אינו רשאי להיענות לרחשי לב גזעניים, שהוא מייחס לקוראי העיתון ולמפרסמים בו, ולפטר עורך, בטענה כי הוא חייב לעשות כן מטעמים כלכליים"

בהמשך נטען כי "עיתון זוכה למעמדו, לכוחו, להגנות עליו, משום תפקידו הציבורי. תפקיד ציבורי זה אינו להוות מקור כלכלי מניב לבעליו. אמנם עיתון לא יתקיים אם יפסיד (לאורך זמן), ולכן חשוב שירוויח (ולפחות לא יפסיד), ואולם המעמד, הכוח וההגנות המוענקים לו לא באים לשם העמדת רווחיו כתכלית; רווחיו הם האמצעי לקיום התכלית, שהיא הפעלתו של כלי תקשורת, כלומר קיום של מי שיש לו תפקיד ציבורי ראשון במעלה. עיתון הוא בו־זמנית בעל תפקידים מספר. הוא גם 'מדווח' ו(לרוב) גם 'מעריך/מבקר' של מצב הדברים המדווח; וכמו כן הוא בו־זמנית 'במה' להשקפות שונות ו'דובר' להשקפת העולם שבה אוחז כלי התקשורת. כל עוד לא מיצב העיתון את עצמו במוצהר כשופר של מפלגה או זרם חברתי־פוליטי מסוים (כלומר כביטאון מפלגתי או אידיאולוגי), הרי שעליו לציית לכללי האתיקה העיתונאית ולדווח על דברים שראוי שיגיעו לידיעת הציבור".

באי-כוחו של עוקבי מבקשים מבית-הדין לקבוע כי "מוציא לאור אינו רשאי להיענות לרחשי לב גזעניים, שהוא מייחס לקוראי העיתון ולמפרסמים בו, ולפטר עורך, בטענה כי הוא חייב לעשות כן מטעמים כלכליים. לשון אחר, יש לבלום אפליה על יסוד השקפה, גם כאשר היא אפליה המיוחסת לצרכנים או למפרסמים ולכאורה אינה נובעת מתפיסתו של המעביד עצמו".

במקביל הוגשו סיכומים גם מטעם ארגון העיתונאים בישראל, שהצטרף להליך ויוצג על-ידי עורכי-הדין ד"ר מורן סבוראי ואמיר בשה. בארגון העיתונאים חזרו על חלק מהטיעונים של עוקבי והוסיפו כי "משמצא התובע, עורך העיתון והגורם המקצועי הבכיר ביותר בעיתון (הכפוך למר בר יוסף – כאמור – העורך הראשי של מעריב וישראל פוסט) כי ראיון בלעדי עם האלמנה (נושא הכתבה) הוא נושא חדשותי ראוי, היה עליו לפרסמו, או – למצער – ראוי היה כי יפרסמו ולא היתה כל מניעה מקצועית או אחרת לפרסמו".

לדעת ארגון העיתונאים, "תפקידו של העורך הוא להתייחס לשיקולים עיתונאיים, ולהתעלם משיקולים מסחריים-כלכליים. נוסיף עוד, כי עצם המעורבות של מר פרידמן, המנכ"ל, בעניינים הנוגעים לעריכה מהווה פריצה אסורה של מה שמכונה 'החומה הסינית' במערכות עיתונאיות, כלומר הצורך למנוע השפעה של שיקולים מסחריים על שיקולים עריכתיים".

עוד טוענים בארגון כי "התובע הוא עיתונאי שפוטר לא בגלל שכשל בתפקידו אלא דווקא בגלל שמילא על הצד הטוב ביותר את חובתו הציבורית וגם את הכללים שעל פיהם התנהל העיתון. מתן גושפנקא משפטית לפיטורים שכאלה לא רק גורם עוול לתובע עצמו אלא גם שומט את הקרקע מתחת לעבודתם של כל העיתונאים ופוגם ביכולתם לשרת את הציבור".

קהל היעד האמיתי הם כלי תקשורת אחרים

בחברת שבע תקשורת בע"מ, לעומת זאת, דוחים את טענות עוקבי והארגון. בהנהלת המקומון, שמיוצגת על ידי עורכי-הדין טליה יונתן-דגן ורון דינור, אף יוצאים נגד מעורבותו של הארגון בתיק. "במהלך הדיון בתובענה התברר כי אף שהתביעה הוגשה כנגד הנתבעת, קהל היעד האמיתי הם כלי תקשורת אחרים", נטען בסיכומי ההנהלה. "כך התברר כי התובע האמיתי בתובענה דנן הוא התובע 2 (להלן ־ 'ארגון העיתונאים') וכי המטרה האמיתית בתובענה זו היא לאפשר לעובדים, עיתונאים במקרה זה, לעשות ככל העולה על רוחם בקניין המעסיק - כל זאת על גבה, הצנוע, של הנתבעת".

בהנהלה שבו והכחישו כל קשר משמעותי בין פרסום הכתבה על המשפחה הבדואית לפיטוריו של עוקבי וטוענים כי כתבה זו היתה עוד דוגמה אחת מני רבות לתפקודו הלקוי כעורך עיתון. עיקר הביקורת על תפקודו המקצועי נוגעת לחוסר יכולתו להתאים את העיתון למודל של חינמון ולשינויים שעוברים על העיתונות המקומית בשנים האחרונות. לדברי ההנהלה, חוסר שביעות הרצון מעוקבי הוזכרה הן במכתב הזימון לשימוע, הן בישיבת השימוע עצמה, הן בעדות המנכ"ל והן בהודעת דוא"ל ממועמדת להחלפתו של עוקבי שנשלחה עוד לפני פרסום הראיון עם האלמנה הבדואית.

"לנתבעת עומדת הזכות לחשוב כי אחידות השורות, ואי-הבעת ביקורת כלפי המדינה בעת מלחמה הם ערכים חשובים לקהל היעד של המקומון לא פחות מ'הומניזם' ו'אזרחות'"

בהנהלת המקומון מציינים כי אם נכונה גרסתו של עוקבי לפיה לא שמע מעולם תלונה על תפקודו, קשה להבין מדוע לא התרעם על הכוונה לפטרו במהלך השימוע שנערך לו. "ניתן היה לצפות מאדם אשר ניתנת לו זכות הטיעון בעת שנשקלת אפשרות פיטוריו לטעון בלהט כנגד הכוונה לפטרו", נכתב בסיכומים, "היה ניתן לצפות כי עובד במעמד זה, המופנות כלפיו טענות קשות, טענות שלדעתו אינן נכונות, כי יטען זאת, באופן נחרץ ואקטיבי. כאשר מדובר בעיתונאי, אשר יכולתו לפרנס את עצמו מתבססת על כישוריו הרטוריים ובוודאי על מי שקיבל ייעוץ שוטף במהלך הליך הפיטורים, ציפייה זו מקבלת משנה תוקף. התובע לא נהג באופן זה, אלא הוא פעל בדיוק באופן בעטיו פוטר - דרך טיעונו בהליך השימוע הייתה פאסיבית ומינורית והדבר מלמד על מהימנות גרסתו".

בתשובה לטענה על אי הזמנת בר-יוסף לעדות טוענים בהנהלת המקומון כי גם עוקבי יכול היה להזמינו לעדות לא רצה בכך.

בנוסף מבהירים בהנהלת המקומון כי אין כל פגם בכלי תקשורת המחזיק בעמדה בלתי-ביקורתית, בוודאי בעת מלחמה. "העמדה לפיה אין לבקר את השלטון בזמן מלחמה מלווה את הדיון הציבורי בישראל ובעולם והיא עמדה לגיטימית", נטען בסיכומים.

בהמשך הסיכומים נטען עוד כי "לנתבעת עומדת הזכות לחשוב כי אחידות השורות, ואי-הבעת ביקורת כלפי המדינה בעת מלחמה הם ערכים חשובים לקהל היעד של המקומון לא פחות מ'הומניזם' ו'אזרחות'. העמדה לפיה יש להמתין עם הביקורת עד שוך הקרבות, אינה פחותת ערך מהעמדה המבקשת להטיחה בזמן אמת. הנתבעת זכאית לחשוב כי אלו הערכים החשובים לקוראיה ולהנחות את העיתונאים שהיא מעסיקה לפעול לפיהם. הנתבעת לא תהא כלי התקשורת הראשון ולא האחרון המכתיב קו סיקור כזה או אחר, וישנם כלי תקשורת לגיטימיים בהם קו הסיקור מצומצם הרבה יותר".

37124-04-15

* * *

להורדת הקובץ (PDF, 2.01MB)

להורדת הקובץ (PDF, 3.31MB)

להורדת הקובץ (PDF, 1.28MB)