נראה שהמאמר שכתבתי בשבוע שעבר ("עובדים עליכם"), בדבר הצורך להאריך את חופשות ההורים במקום לקצר את חופשות הילדים, נגע במיתר אצל קוראים רבים. התגובות הרבות הביאו אותי להרחיב ולהבהיר עוד קצת את מחשבותיי לגבי תחום החינוך ושוק העבודה, שני נושאים כל כך מרכזיים בחיינו.

המאמר, שביקש להציג זווית אחרת לקמפיין התקשורתי לקיצור חופשות התלמידים, הדהד אצל מורים, שיותר מכל שמחו על כך שלשם שינוי האש מופנית לכיוון אחר. השיח הציבורי בתחום החינוך הופך בשנים האחרונות בוטה יותר ויותר כנגד המורים, ומעניין שחלק גדול מהתגובות שביקרו את המאמר המשיכו את השיח הזה, בסגנון "מורים, תפסיקו להתבכיין".

זהו שיח שממשיך מיד לוויכוח הנדוש בו המורים מסבירים שהעבודה שלהם קשה מאוד, ההורים טוענים שהם עובדים לא פחות קשה אך בלי חופשות רבות כל כך, המורים מדגישים שהם גם עובדים במהלך החופשות שלהם, וההורים משיבים שהיו שמחים לעבוד בבית בחופש בלי צורך למצוא סידור לילדים.

הוויכוח הזה, שנדמה שהוא היחידי שמתרחש בכל פעם שסוגיה חינוכית עולה על הפרק (ובכל אסרו-חג), מעמיק את הקרע ההולך וגדל בין הורים ומורים ויוצר נזק לעשייה החינוכית, ומכאן לילדים שלנו - שבאורח פלא טובתם כמעט תמיד מושמטת מהשיח ומהוויכוח במקום להוביל אותו.

המאמר הדהד גם אצל הורים, שחלקם אולי לא היה מספיק ער לאבסורד בו כדי לפתור עיוות מהותי בחייהם הם מעמיקים עיוות אחר, ומבקשים להרחיק מהם את ילדיהם עוד יותר במקום לדרוש להיות איתם יותר. הוא הדהד כי כולנו הפנמנו בשנים האחרונות את תנאי העבודה הבלתי אפשריים שקיימים בשוק העבודה הישראלי, והמחשבה לפעול לשינוי עמוק ולקרוא להארכת החופשות שלנו במקום לקיצור החופשות של ילדינו, לא עולה כלל על דעתנו.

כשאנחנו מתבוננים כהורים על המשאבים שהעבודה תובעת מאיתנו והמחיר שהיא גובה מחיי המשפחה שלנו, אנחנו מבינים שנושא החופשות הוא רק קצה הקרחון. הסיבה שקמפיין כמו זה של ערוץ 2 יכול להצליח, הוא מפני שאנחנו חוזרים הביתה מותשים מדי יום ומגיעים על ארבע לסוף השבוע, במחיר פגיעה קשה באיכות ההורות שלנו. העובדה שיש מי שקורא לנו להילחם כדי להשאיר את הילדים עוד ימים מחוץ לבית, ממחישה את עוצמת ההשפעה של שוק העבודה עלינו.

העיסוק בסוגיית החופשות גם מאיר את הנטייה שלנו "לפרגן" במקום להתייחס למהות. בחנו את עצמכם: כשדיברו אתכם על קיצור החופשות במוסדות החינוך ושמעתם עמדה מנוגדת לקמפיין, כלומר מישהו שטען שצריך להשאיר את החופשות על כנן, האם הדבר הראשון שעבר לכם בראש הוא "האם זה טוב לילד שלי" או "תראו את המורים האלה, גם ככה יש להם פי אלף חופשות מאיתנו, אז מה הם מתבכיינים"? אני אטען שאנחנו כמעט מאולפים לחשוב על תנאי ההעסקה של המורים במקום על החינוך של הילדים שלנו.

החשיבה הזו מנוגדת לכל היגיון. הרי מה שחשוב הוא חינוך הילדים וטובתם. כשמתחילים להתווכח למי קשה יותר, רמת השיח יורדת פלאים, והמושא המרכזי של השיחה, התלמידים, הופך חסר חשיבות. הרי אם - רחמנא ליצלן - תנאי ההעסקה של המורים ישתפרו אפילו יותר, המורים יהיו פנויים ושמחים יותר, מקצוע ההוראה יהפוך למבוקש יותר, האיכות האנושית של המורים תעלה עוד יותר, וממילא יתגברו ההערכה והגיבוי מצד ההורים. מי ירוויח מזה בטווח הארוך? רק הילדים שלנו.

שינוי של לוח החופשות עצמו, כולל מעבר לחמישה ימי לימוד בשבוע, לא יפתור את הבעיה כל עוד יישאר הפער הגדול בין ימי החופשה של ההורים וילדיהם, ויתרה מזאת, כל עוד אנחנו עובדים קשה מכדי להקדיש לילדינו את משאבי הזמן והנפש שהם זקוקים להם.

השינוי העמוק שדרוש הוא בתחום תנאי העבודה במשק. העובד הצרפתי לא חכם יותר או מוכשר יותר מהעובד הישראלי ובכל זאת התפוקה שלו גבוהה יותר. אנחנו הישראלים עובדים מספר שעות גבוה יחסית, ועם זאת הפריון די נמוך. אני מקשר בין הדברים: דווקא בגלל שעות העבודה הרבות אנחנו נוטים יותר להפסקות קפה, עדכונים בווטסאפ ועוד כל מיני הסחות דעת. זו הכללה גסה כמובן, אבל היא נכונה בעיניי.

השינוי השני שאני מכוון אליו, לפני השינויים המפליגים שצריכים לעשות במערכת החינוך, וקצרה היריעה, הוא להשיב את הברית בין ההורים למורים. הערכה הדדית, גיבוי הדדי, שיח משותף, מחשבה משותפת, הנובעים מההבנה שאנחנו באותה סירה, עם אותן מטרות ומטפלים בדבר היקר לנו מכל, תשפר פלאים את איכות החינוך בישראל.

הצעד הראשון לעבר עתיד טוב יותר לא טמון במשאבים כלכליים. היו שתקפו את הנתונים שהבאתי, כי בהשוואה בין ימי הלימוד בישראל ובשאר מדינות ה-OECD הצגתי ממוצע במקום חציון. עניינית, החציון נמוך מעט מהממוצע, ולכן אין שינוי במסקנות. מהותית, הטענה הזו היא שורש הבעיה: אנחנו מתעסקים במספרים, אף על פי שכולנו יודעים שהנתונים הם לא הסיפור. אנחנו הרי מרגישים על בשרנו את המחנק ששוק העבודה יוצר. ואם החציון היה שונה, זה היה הופך את תנאי העבודה במשק לאחרים?

הפתרון לבעיית החופשות אינו טמון במספרים. מה שצריך להחזיר קודם כל הוא את הסולידריות החברתית שלנו. אנחנו מחולקים מדי, מתווכחים מדי, שונאים מדי, מכדי לעשות צעדים לשינוי אמיתי. כדי שהורים ומורים ישתפו פעולה, דרושה סולידריות ביניהם. כדי שנשנה את תנאי העבודה, דרושה סולידריות בינינו. אני, למשל, אצטרך לוותר על הנוחות של קניות בסופר בעשר בלילה, כי אני מבין שכדי להקל על תנאי העבודה של הקופאיות והסדרנים יהיה צורך בצמצום שעות הפתיחה. ויתור כזה ייעשה רק מתוך סולידריות. אצטרך אולי להעדיף עסקים קטנים, גם אם זה יעלה לי קצת יותר, כי ההסתגלות לשוק עבודה עם תוספת של 15 ימי חופש לעובד תהיה קשה יותר עבורם.

ח"כ רחל עזריה הובילה מהלך חשוב שהוסיף לנו שני ימי חופש בשנה. זה צעד בכיוון הנכון, אבל בלי שינוי חברתי עמוק לא נוכל לעשות שינויים מרחיקי לכת. לכל דבר יש מחיר, ואם נרצה להקל את תנאי שוק העבודה, לשפר את חינוך תלמידינו ולחזק את הקשרים עם ילדינו, נצטרך גם לוותר על הרגלים ולעזור לדברים לקרות. את זה אפשר להשיג רק אם נחזור לחשוב במונחים של "כל ישראל ערבין זה בזה", עקרון שהנחה חיים קהילתיים יוצאי דופן במשך אלפי שנים.