בראשית אוגוסט הופיעה ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כתבה שבה תיאר ערן טיפנברון, שכתב מבריסל, את מצבו העגום של הדימוי של ישראל בדעת הקהל האירופית. הוא ניסה, כפי שהבהיר הלוגו שליוה את הכתבה, להבין "איך הגענו לזה". טיפנברון גרס, באמצעות ציטוט מומחים אירופים, כי הסיבות לדימויה המידרדר והולך של ישראל נעוצות באנטישמיות מוסווית של האירופים, שהתפרצה אחרי חמישים שנות הדחקה (בצילום שהתלווה לכתבה נראו מפגינים נושאים כרזה המאשימה את ראש הממשלה שרון ברצח, דיכוי ונאציזם). אחר-כך הוא תיאר באריכות את נפלאות מערך ההסברה הפלסטיני באירופה ואת כשליו של מקבילו הישראלי, ותלה בכך את עיקר האשמה על כתפי ההסברה הישראלית.

היתה זו כתבה אחת מני כמה שניסו להסביר את טיבו של הנידוי שישראל סובלת ממנו בקרב האירופים, נידוי שהיכה את הישראלים בהלם, עם הסערה הציבורית בדנמרק סביב מינויו של כרמי גילון לשגריר ישראל שם ועל רקע שידור סרט התעודה של הבי.בי.סי על אחריותו של שרון לטבח בסברה ושתילה, ותחילתם, בבריסל, של הליכים משפטיים נגדו באשמת פשעי מלחמה. בכל הכתבות הללו, עד כמה שידוע לי, לא נעשה ולו ניסיון אחד לערוך דיון ענייני, מוסרי (כן, מוסרי), במהותן של הטענות המושמעות נגד ישראל בכלל ושרון בפרט (לבד מרוגל אלפר ב"הארץ", שלדעתו סרט התעודה על שרון הציג "קייס" מבוסס ומשכנע).

אפילו לנוכח הגל הפטריוטי השוטף אותנו בחודשים האחרונים, קשה שלא להידהם מן התגובות הללו, ובייחוד מהעדר הגיוון בהן. ישראל, מדינה המתיימרת לפתיחות, דמוקרטיה ושוויון, סופגת האשמות חמורות מאין כמותן מחלק ניכר מן הקהילה הבינלאומית. העיתונאים הישראלים - שרבים מהם סירבו, באופן מחפיר, להתראיין לסרט התעודה של הבי.בי.סי - מגיבים כאם המגוננת על ילדיה, ומחפשים, לא נעים לומר זאת, תירוצים. הסבריו של טיפנברון, כמו גם הסברים אחרים ששמעתי וקראתי מפי עיתונאינו, הם מופרכים, עלבון לשכל הישר, ובעיקר מביכים בחוסר הרלבנטיות שלהם. השאלות שעלינו לשאול את עצמנו הן פשוטות וחמורות: האם ישראל איננה מנהלת מדיניות של כיבוש כוחני? האם היא איננה מנהלת מדיניות של הרעבה, השפלה ודיכוי? האם קברניטיה של המדיניות הישראלית אינם אשמים בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות? העובדה כי שאלות אלה נשמעות חדשות לבקרים במדינות נאורות כגון דנמרק, בלגיה, צרפת, ובריטניה מלמדת, לכל הפחות, כי התשובה עליהן איננה פשוטה. אפילו אם כולן תענינה בשלילה - ואולי בייחוד אם כך - יש לנו צורך דחוף בדיון מעמיק בהן, בטרם נמצא עצמנו, כולנו, עם הגב לים ועם הפנים לבית-הדין הבינלאומי בהאג, מבלי לדעת איך בכלל הגענו לזה.

גיליון 34, ספטמבר 2001