טראמפ

"אמא שלי נולדה בעידן ההולוקן", כותב עפרי אילני ב"מוסף הארץ". "רוב ההיסטוריה האנושית הכתובה התרחשה בהולוקן. דורות על גבי דורות חיו בני אדם בלי לחשוב שמחזורי הטבע עומדים להשתנות. הם פשוט היו שם – חילופי העונות, קו החוף, נדידת הציפורים, מעוף הדבורים. הטבע נחשב לנתון קבוע, חלק מהחוויה האנושית שיישאר כמו שהוא גם בדורות הבאים. אך לא כך קרה. בשונה מאמא שלי, אני כבר נולדתי בתקופה גיאולוגית חדשה: האנתרופוקן, שהחלה בבוקר 16 ביולי 1945.

"רוב התקופות הגיאולוגיות לא מתחילות ביום מסוים – שהרי הן משתרעות על פני טווח של מיליוני שנים. אך לאנתרופוקן, כפי שהוגדר לפני שנים אחדות על-ידי קבוצה בינלאומית של מדענים, יש נקודת התחלה מדויקת: הניסוי הגרעיני הראשון שעשתה ארצות-הברית במדבר ניו-מקסיקו. אחרים מקדימים את תחילתו לראשית המהפכה התעשייתית, אבל מה שמשמעותי יותר מהתאריך המדויק הוא ההבנה שאנו חיים בתקופה חדשה בהיסטוריה של כדור הארץ – שונה באופן מהותי מרוב ההיסטוריה האנושית והביולוגית. מה שמאפיין את התקופה הזאת הוא העובדה שהשפעת האדם הפכה בה לכוח טבע מרכזי לא פחות מהפעילות וולקנית, תנועת הלוחות הטקטוניים או המחזורים הסולריים, שהם הכוחות שקבעו את ההיסטוריה של כדור הארץ עד כה.

"המצב הנוכחי של החיים בעולם הוא ניסוי, שמבוצע על כלל שוכני כדור הארץ. בני אדם מעולם לא חיו בעולם שבו הים חומצי והאוויר גדוש בפחמן דו-חמצני. כדור הארץ מתנהג כיום באופן שאין לו מקבילה בהיסטוריה האנושית המוכרת. והמשמעות היא שמחזורי הטבע הפסיקו למעשה להתרחש באופן המוכר לנו מההיסטוריה. גם אם נעבור לקיום לגמרי אקולוגי ומאוזן (מה שלא יקרה בעתיד הנראה לעין), ההידרדרות תתעכב מעט, אבל ייקח מאות ואולי אלפי שנים עד שהתנאים יחזרו למצבם בהולוקן.

"התהליכים האלה קורים אמנם מהר, אבל עדיין מספיק לאט כדי שרובנו נאבד בהם עניין. היו שהמשילו את המצב לרכבת מהירה שחוצה נוף כפרי: אף על פי שבנוף יש תנועה, מבחינת נוסעי הרכבת הוא נראה סטטי. לכן רבים מתקשים לזהות התחממות. אחד מהם הוא הנשיא האמריקאי. כמו רבים אחרים, דונלד טראמפ התעייף מהמעקב האיטי אחרי סימני שינוי האקלים. טראמפ החליט לפתוח את שערי הגיהנום. בלי לומר זאת במפורש הוא אומר: בואי לכאן, קטסטרופה, ונלך איתך מכות. זו המשמעות של החלטתו לפרוש מהסכמי האקלים".

טראמפ מגיע גם היום לכותרות הראשיות של כל העיתונים – חוץ מ"ישראל היום" כמובן, משום שמדובר בחדשות שליליות: עדותו של ראש ה-FBI לשעבר אתמול בסנאט הציגה את נשיא ארצות-הברית כראש מאפיה הדורש נאמנות מהקפטנים שלו, מחבל במנגנונים המדינתיים שבראשם נבחר לעמוד ודורך על החוק במאמץ למנוע נסיונות לברר אם דרך על החוק.

"קומי העיד בסנאט: טראמפ ניסה לחבל בחקירת הקשר עם רוסיה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". הפרשנות של חמי שלו מתחילה בפתיח קומי: ייתכן כי טראמפ מתחרט עכשיו שפיטר את קומי בגלל חקירת ה-FBI את קשרי אנשי המטה של טראמפ עם הממשל הפוטיני, מעיר חמי בגיחוך כבוש. "קומי: נשיא ארה"ב שיקר; טראמפ: אנחנו תחת מצור", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב".

ב"ישראל היום" אמנם דוחקים את הכותרת לתחתית השער, אבל לשם שינוי היא אכן משקפת את המציאות: "ראש ה-FBI לשעבר ג'יימס קומי בעדות דרמטית בסנאט: 'טראמפ שיקר'; הנשיא: 'אנחנו במצור, נצא מחוזקים'". הכותרת הראשית של "ישראל היום" – "אבו מאזן ויתר על ההקפאה כתנאי למו"מ" – מציגה חדשה שנטחנה אתמול, אבל אם לא הישג לעיתון, לפחות "הישג לישראל", כפי שנכתב בסטמפה אדומה על השער. אגב, למרות שמדובר בהצהרה פומבית של בכיר פלסטיני – ב"ישראל היום" כותבים בכותרת המשנה שמדובר ב"חשיפה" שלהם.

באופן מעניין, דווקא ב"ידיעות אחרונות", העיתון המקורב לחיים סבן, התורם הגדול של הקלינטונים ושל המפלגה הדמוקרטית בארצות-הברית, נמנעים מלהדפיס בשער העיתון את הציטוט "טראמפ שיקר" וכותבים במקום זאת "ממשל טראמפ משקר". זו כותרת מוזרה. מה הביא את עורכי "ידיעות אחרונות" למקד את האש דווקא בסביבתו של טראמפ, ולא באיש עצמו? למרות שאין בכך שום היגיון, זה מזכיר את הפחד הפתולוגי של עורכי העיתון מזה שאין להזכיר את שמו, שלדון אדלסון, הבעלים של העיתון המתחרה ופטרונם של טראמפ ונתניהו.

מנתניהו, עם או בלי קשר, פוחדים פחות ב"ידיעות אחרונות" – לכותרת הראשית נלווית תמצית טור של נחום ברנע, שמנצל את ההזדמנות כדי למתוח קו בין החוקר המיוחד האמריקאי שחוקר את הנשיא טראמפ לבין היועץ המשפטי לממשלה הישראלי, האחראי על חקירות ראש הממשלה נתניהו. מנדלבליט, הוא קובע, אינו "מסוגל להתמודד" עם החקירות הללו.

פישמן (פישמניזם)

"לחקור את קריסת פישמן" היא כותרת מאמר המערכת של "הארץ". "איש העסקים אליעזר פישמן נקלע לחובות של כ-4 מיליארד שקלים. מדובר בחוב האישי הגדול בתולדות ישראל. עיקר החובות של פישמן נצברו בבנקים הישראליים, והם תפחו והגיעו לממדים המפלצתיים הללו משום שהבנקים נהגו בפישמן ביד רכה – הם לא מנעו את גידול החוב, ואף לא פעלו לגביית החובות, כאשר החל להתברר שפישמן אינו מסוגל לפרוע אותם. [...] הסכנה הגדולה שיוצרת התנהגותם של הבנקים בפרשה הזאת – כמו גם בפרשות אחרות דוגמת נוחי דנקנר ואי.די.בי, וטייקונים נוספים שזכו להעלמת עין – היא שהאמון הציבורי בהם ימשיך להתכרסם. ללא אמון ציבורי, יציבותם של הבנקים תתערער והם עלולים לעמוד בסכנת קריסה".

ב"ידיעות אחרונות" חושבים אחרת. למעשה, הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר יצא שלשום מגדרו כדי להציע אלף ואחד נושאים אחרים שחשוב יותר לחקור – רק לא לגעת בבנקים (את פישמן תיקחו, הוא כבר מחוץ למשחק). היום פלוצקר כבר כותב על "שיטת פישמן", מה אתם יודעים, יש שיטה כזו!

מבין השיטין של טורו במוסף "ממון", בינות להעלאת זכרונות עבשים, אפשר להבין מפלוצקר מהי "שיטת פישמן": להמר הימורים עסקיים חסרי סיכוי, להרוויח מהפרטות מושחתות ולממן הכל מכסף שהבנקים מלווים ומלווים בלי לדאוג להחזר (כמובן שפלוצקר לא כותב את המלה "שחיתות", כי יש גבול לציניות).

איך זה שפלוצקר מגלה פתאום את אמריקה? איך זה שהפרשן הכלכלי הבכיר כותב פתאום על "החיים על חשבון אחרים"? ובכן, העיקר בטור הוא זה: כל הבנקאים שהיו אחראים לפיאסקו הזה, כותב פלוצקר, כבר מזמן לא בתפקיד. בקיצור – יש שיטה, אבל היא נגמרה, תתפזרו בבקשה. בהתאם, כותרת הטור אינה "שיטת פישמן", אלא "סופה של שיטת פישמן".

"פישמניזם" היא כותרת גליון "דה-מרקר", ששני טוראיו הבכירים, גיא רולניק והעורך סמי פרץ, מקדישים את טוריהם לאיש ולתופעה. ב"דה-מרקר" לא גילו את שיטת פישמן היום בבוקר (אם כי, בניגוד לנרטיב שהם מנסים להחדיר, הם גם לא גילו אותה עם בריאת העולם), ולא חושבים שנעלמה יחד עם כינוס הנכסים של הטייקון.

"היום אני רוצה לדבר איתכם לא על פישמן, אלא על 'הפישמניזם', או בשמו הקודם בטור הזה – 'הדנקנריזם'", כותב רולניק, "האשראי המושחת שלקחו הבנקאים מהפנסיה שלכם ונתנו לפישמן – 2 מיליארד שקל – הוא כסף קטן כאשר מחלקים אותו על פני מיליוני חוסכים. לכן אני רוצה לדבר אתכם על הפישמניזם שלא עלה לנו 2 מיליארד שקל, אלא הרבה יותר: אולי 4 מיליארד, אולי 20 מיליארד, אולי 200 מיליארד שקל.

"לעולם לא נצליח לאמוד את הנזק של הפישמניזם. נצטרך להושיב בחדר אחד למשך שנה של ניתוח ותחקור מאות עיתונאים, פוליטיקאים, רגולטורים, אנשי עסקים, אנליסטים ובנקאים, ולשחזר את מה שהתרחש בישראל בשני העשורים האחרונים, כדי להבין כמה עשרות או מאות מיליארדים עלה לנו הפישמניזם ברמת החיים, באיכות החיים, באמון הציבורי, בחוסן הציבורי ובתפקוד המוסדות הדמוקרטיים.

"הפישמניזם אינו איש, הוא שיטה. הוא אינו טייקון, אלא מערכת אקולוגית של כמה עשרות אנשי עסקים, בנקאים, יועצי תקשורת, יועצים אסטרטגים, עורכי-דין, עיתונאים, פרסומאים, רגולטורים ופוליטיקאים שמקיימים ביניהם יחסי קח-תן תת-קרקעיים ומגחכים כאשר הפוליטיקאים והעיתונאים עסוקים בהסתה של המגזרים, העדות והזרמים השונים בציבור אלה נגד אלה".

פלוצקר מצטט כמה פעמים מהספר "חידת פישמן" של אריה אבנרי, אבל לא מצטט את הציטוט היותר רלבנטי לטורו: כשיצא פישמן מאחת החקירות שבהן הסתבך בשנות השמונים, אמר לראש צוות החקירה של הרשות לניירות ערך, ראובן קובנט: "הגיע הזמן שיהיה לי פעם עיתון... ואוכל גם להגן טוב יותר על עצמי". מאוחר יותר קנה מניות ב"ידיעות אחרונות" (שהסבו לו רק עוגמת נפש) ואת "גלובס" – ששירת אותו נאמנה, חבט ברגולטורים שאיימו על הכנסותיו והתחנף לבנקים שהלוו לו אותן.

וכעת חידה. מי כתב את הדברים הבאים? "בבקשה שהגיש בנק אגוד לבית-המשפט בעניינו של פישמן התברר שאיש העסקים ערב גם לחובותיהם של צדדים שלישיים, שיתרת חובם לבנק עומדת על ‭ 55.6‬ מיליון שקל. לפני כחצי שנה, בתוכנית 'עובדה', חשפו בן שני ושחר אלתרמן שחלק גדול מהכסף נותב לחשבונה של הדיילת לשעבר במטוסו הפרטי של פישמן. כיצד קרה שפישמן חילק ערבויות אישיות בהיקפים של עשרות מיליונים גם לדיילת שלו, בעוד שהיה ידוע כמי שהימר בהיקפים גדולים על מטבעות? האם הדיילת לא עמדה בהחזר ההלוואות (איך היא יכולה לעמוד בו בעצם)? מדוע בנק אגוד לא כלל את החובות הללו בבקשה הרשמית לבית-המשפט? מה הוא מנסה להסתיר? מדוע נלקח אשראי של עשרות מיליונים על-ידי צדדים שלישיים? והאם נכונות ההערכות שהוא שימש לפעילות מט"חית? ומה לדיילת ולפעילות  מט“חית בעשרות מיליונים? גברת אליזבטה פינצ'בסקי יכולה לספק תשובות לכל השאלות הללו, אבל ספק אם היא תעשה זאת, גם אם יגיעו אליה. מי שצריך לספק את התשובות הוא בנק אגוד, שממשיך להסתתר מאחורי אותה 'סודיות  בנקאיות', ומי שצריך להרים את המסך מעל הסודיות הבנקאיות הזאת הוא הפיקוח על הבנקים בישראל".

ובכן את הדברים כתב אלי ציפורי, סגן העורך, בטור הקבוע שהפקיע לעצמו בפתח גליון סוף השבוע. הטור כולו לוחמני מאין כמוהו – לא רק כלפי פישמן, אלא גם כלפי הבנקים וכלפי בנק ישראל. בלשונו המשתלחת ובמגושמות הרגילה שלו, הטור של ציפורי הוא חבטה במכשיר קהה על קודקודיהם של ראשי הבנקים והפיקוח עליהם – הפרחים המוגנים של העיתונות הישראלית. התוקפנות הפתאומית הזו, אחרי שנים שבהן העיתון בעריכתו שימש ככרית הרוק של הבנקים ושל פישמן ומאזן הנוחות שביניהם, היא העדות הישירה הטובה ביותר לכך ש"גלובס" התנהל אז בצורה מושחתת. ככה זה, כשהפריץ מת חיית המחמד הנאמנה מתחילה ליילל.

לפישמן כבר אין עיתון, והעיתון שהיה שלו כבר לא מגן עליו. אבל פישמן כבר מחוץ למשחק – והמשחק עדיין מתנהל, והסיפור הוא, כאמור, לא הפישמנים שנפלו בצד הדרך אלא אלה שעוד לא נתפסו. שער המוסף השבועי של העיתון, "G", מוקדש לראיון עם פישמניסט ותיק, הבנקאי אלי יונס, שמסביר כי מסקנות ועדת שטרום, השוט הרגולטורי המאיים ביותר המונף מעל הבנקים המונופוליסטיים בישראל, הן בכלל אסון איום ונורא.

הנה כך מתמצתים זאת עורכי המוסף: "ככה לא עושים תחרות – אלי יונס, מבכירי הבנקאים בישראל, מנפץ את בועת החוק להגברת תחרותיות במערכת הפיננסית: 'זה קשקוש לחשוב שבנק עם הון של 50 מיליון שקל יכול להתמודד עם בנק הפועלים, ואם חברות האשראי יהפכו לבנקים, זה יהיה כישלון של המאמץ ליצור גורם מתסיס במערכת'". הטייקון מת. יחי הבנק.

פוס משחק

המאבק על דמותה של החברה הישראלית מגיע גם, באופן לא שגרתי, לשער "ידיעות אחרונות". "פרופ' אסא כשר, מחבר הקוד האתי של צה"ל, כתב לבקשת שר החינוך מסמך דומה עבור המוסדות להשכלה גבוהה", נכתב בכותרת במורד שער "ידיעות אחרונות". "במוקד המסמך, שנחשף כאן כעת [כי ב'ידיעות אחרונות' לא יכולים פשוט לדווח על החדשות בלי שהם יהיו הנושא]: איסור על מרצים להתבטא בנושאים פוליטיים בזמן שיעור, איסור על שיתופי פעולה עם עמותות מזוהות פוליטית ואיסור על קריאה לחרם אקדמי" (תמר טרבלסי-חדד).

הכותרת הצמודה מפנה לטור ("מיוחד", כי מה שמתפרסם ב"ידיעות אחרונות" הוא מיוחד) של השחקן יפתח קליין: "מדוע סירבתי להחליף את המנהל האמנותי של פסטיבל עכו, שהתפטר לאחר העימות עם מירי רגב".

"המדינה תשלם לזוגות דתיים שיארחו חילונים לארוחות שבת וללימודי יהדות", נכתב בכותרת ידיעה של אור קשתי בשער "הארץ". "המשרד לשירותי דת מתכוון לשלם למשפחות דתיות כדי שיארחו בביתן לארוחות שבת ולפעילויות בעלות אופי דתי. כחלק מהתקציב ליוזמה, שלפי המשרד עדיין לא נקבע, ייהנו המשפחות הדתיות גם מהשתתפות בהוצאות האחזקה של בתיהן [...] את התוכנית יזמה המינהלת לזהות יהודית שהקים שר החינוך נפתלי בנט בממשלה הקודמת, והיא מיועדת במוצהר לקהל החילוני".

"חלק ניכר מהבעיות שהבריטים מייחסים להגירה נובעות למעשה ממדיניות ממשלתית", כותב יונתן לוי בכתבה ב"מוסף הארץ" הסוקרת את נטישת מעמד הפועלים את מפלגת הלייבור השמאלית, "מאז 2010 מדיניות הצנע שהנהיגו השמרנים חתכה בבשר החי של מדינת הרווחה ופגעה באופן החמור ביותר בעשרת האחוזים העניים ביותר באוכלוסייה: יותר משפחות מאי פעם תלויות בתרומות מזון כדי לא להידרדר לחרפת רעב, והשירותים החברתיים ברחבי הממלכה נמצאים על סף קריסה. בו בזמן ניתנו הקלות מופלגות לאנשים העשירים ביותר במדינה".

"המרקם החברתי מתפורר", אומרת ד"ר נגה שני, חוקרת קופים המתגוררת בצפון פרו, לאיילת שני באותו מוסף, "אנשים מספרים לך איך פעם הם ישבו כל ערב עם השכנים שלהם ושרו וניגנו, ועכשיו כולם בכפר שונאים וחושדים זה בזה".

"יש אנשים שהייתי פוחדת לעמוד לידם אם לא הייתי במדי אחות, כמו המטופל שהפשלתי לו שרוול ופתאום אני רואה קעקוע של חמאס", אומרת אחות יהודייה שתמונה שלה מיניקה תינוק פלסטיני "כיכבה ברחבי העולם", ל"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", "אבל בבית-חולים כולם עושים פוס משחק".

"אולי", כותב אילני בסוף הטור על טראמפ והנסיגה מהסכם פריז, "כמו שטוען עיתונאי האקלים גרהם רידפרן, אנו חיים כבר בתקופה חדשה: הטראמפוקן. מה שמאפיין את התקופה הזאת הוא שבני האדם מחריבים את כדור הארץ, אבל אפילו לא מוכנים להודות בכך שיש בעיה. מתברר שאנו חיים במשבר כפול: משבר סביבתי, ועל גביו משבר תודעתי-פוליטי, שאינו מאפשר לנו להתמודד עם ההשלכות של פעילותנו כאנשים מודרניים בוגרים. אנחנו כמו חולה ריאות שמצבו מידרדר, אך הוא החליט פתאום לחזור לעשן. עידן הטראמפוקן עשוי להיגמר תוך שנים בודדות. אבל כמו בניתוח פלסטי שלא הצליח, את ההשלכות נרגיש בעשרות אלפי השנים הבאות".

מלחמת ששת הימים

עורך "הארץ" אלוף בן משתפך במוסף "ספרים" מקריאה חוזרת ב"חשופים בצריח", ספרו האייקוני של שבתי טבת (עיתונאי "הארץ" גם הוא). "טבת מתאר את [האלוף ישראל] טל כקצין-פילוסוף שנהנה מדיונים אינטלקטואליים על שפינוזה ועל זהות הטבע ואלוהים (חברו הקרוב, שניסח עמו את פקודת המבצע האוגדתית בפרוץ מלחמת ששת הימים, היה הסופר עמוס עוז).

"את משנתו הסביר האלוף לאחד מקציניו הצעירים: 'הייחוד – הדגל, האומה, המסורת הלאומית – הם המביאים רע על העולם, מלחמות וקטל. אבל הייחוד הלאומי עודנו מנהגו של עולם, וגם עלינו לנהוג כך. מה גם שפעם בפעם קמים על העם היהודי להשמידו'. בתמצית הדברים, אמר טל, 'כדי להציל את בני, אני מוכן להשמיד את כל העולם'. תחושת השואה היתה חריפה אצלו, כותב טבת, כאצל יהודים רבים בישראל – ולא היה לו ספק שכוונת הערבים היא להשמיד את היהודים תושבי ישראל.

"תפיסת העולם הזאת מזוהה כיום עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שהתגייס לצבא זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים. 'חשופים בצריח' מלמד שזו לא אידיאולוגיה ימנית או עמדה לאומנית שנתניהו קיבל מאביו הדומיננטי, כפי שמקובל לפרשן אותו. זו עמדת היסוד של המיינסטרים הישראלי, וטוב לגלותה בספר בן 50 כדי לזכור מחדש את שורשיה העמוקים במה שמכונה היום 'מרכז-שמאל' ואז נקרא 'מפלגת השלטון'. כדי להבין את הזדהות הישראלים עם השקפות נתניהו, גם כשהם נגעלים מהתנהלותו האישית, צריך לקרוא את טבת".

סימנייה

מרדכי חיימוביץ', בכתבה המתפרסמת במוסף השבועי של "מעריב", כותב על פרס ישראל ש"התאבן מהליכי בחירה ותקנות מיושנים, דילג על קטגוריות שראויות להערכה והשאיר שורה של מועמדים פגועים, סקנדלים ופרובוקציות".

משטרת פתח-תקווה עוצרת את האזרח אורן סימון שהחזיק שלט ובו פסוק מהתנ"ך (צילום מסך)

רועי ארד מראיין ב"מוסף הארץ" את הגרעין הקשה של המפגינים מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, במחאה על האופן שבו הוא מטפל בחקירות הפליליות נגד ראש הממשלה נתניהו.

ענייני תקשורת

ריח של שינוי. עינב שיף כותב ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" על "הירידה החדה ברייטינג של ערוץ 2". "הנזילה [ברייטינג של חברת החדשות של הערוץ] התחילה בערך מאז השקת 'כאן' והיא לא נפסקת, למרות שהמהדורה של התאגיד לא צוברת תאוצה משמעותית. גם הנתח של ערוץ 10 בעוגה לא גדל או קטן דרמטית [...] הבעיה היא לא רק של החדשות. הפריים טיים של ערוץ 2 כולו חווה התכווצות: בעבר תוכניות מובילות הגיעו ל-40 אחוזים ברייטינג, אחר-כך הסתפקו ב-30 והיום 25 ומטה זה הנורמלי החדש. קשת ורשת כמעט חסרות אונים מול הצופים שנעלמים, וכולם רק מנחשים מה בעצם קרה ולאן כבר יירדו המספרים ביום שאחרי פיצול ערוץ 2. [...] זו מהפכה תרבותית שרחוקה מלהסתיים".

משרד התקשורת. "אני מניח שבנושא התאגיד ראש הממשלה הרגיש שאני לא מסתער כמו שהוא מסתער", אומר צחי הנגבי לנחמה דואק ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", "הוא אמר פומבית שהוא רואה בתאגיד גוף שמאלני ובזבזני ושהוא רוצה לסגור אותו, אבל אי-אפשר היה להתקדם בגלל שר האוצר כחלון, שסירב. כנראה שראש הממשלה ראה שאני לא נלהב מהמדיניות, אבל מנגד גם לא הכשלתי אותו. והוא ודאי ראה שבכל הראיונות לא דיברתי על סגירה, אלא התמקדתי בעובדי רשות השידור ואמרתי שצריך לקלוט אותם, כי צרם לי שזורקים עובדים טובים ומקצועיים אשר כל העוול שלהם שנפלו טרף למנהלים לא מקצועיים שמונו פוליטית ולוועדים שרבו ביניהם".

צחי הנגבי ובנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל)

אחרי הציטוט הבלתי ייאמן הזה, שבו מסביר נבחר ציבור כיצד נרתם להוציא לפועל החלטה צינית ומרושעת רק כדי לשמור על כסאו, שואלת אותו המראיינת האם הוא לא חושב שהוא סמרטוט ("התחנפת באופן קיצוני"). "כממלא-מקום שר התקשורת וכשר בממשלה, האמנתי ואני מאמין שזכותו של ביבי לממש את מדיניותו בנושא התאגיד. אני חשבתי שהתאגיד כן צריך לקום, אבל כשבמשא-ומתן עם כחלון עלתה הצעת הפשרה של חלוקת התאגיד בין חדשות לתוכן – לא ראיתי בכך דבר שלילי. ואת זה אמרתי גם בתקשורת. לא התרפסתי ולא נשכבתי על הגדר. אמרתי את מה שאני חושב".

כיסאות מוזיקליים. אמנון לורד, שקיבל משכורת משלדון אדלסון ב"מקור ראשון", עובר לקבל משכורת משלדון אדלסון ב"ישראל היום" וימלא את אותו כיסא ריק שישב בו דן מרגלית.

כי אי-אפשר בלי צ'רצ'יל (צילום מסך)

פיקנטי. יוסי ורטר וסימה קדמון, בכירי הרכילאים הפוליטיים בעיתונות הישראלית, מזכירים בטורם כי היועץ הפוליטי שעיה סגל שנפטר השבוע, מי שעבד עם הזוג נתניהו וגמר איתם רע, הותיר אחריו כתב יד של ספר (שכתב יחד עם מזל מועלם) על הזוג. ורטר מבטיח שהספר ייצא לאור למרות מותו של המחבר.

אורים ותומים. אושיית הפייסבוק חנוך דאום מונה בטורו ב"ידיעות אחרונות" סיבות לכך שהשמאל לא מנצח בקלפי למרות שניצח בשוק הדעות (ביחס לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני). אחת מהן היא עיתון "הארץ": "אני מבקש להבהיר: רוב גורף בשמאל הוא ציוני ופטריוטי. אני מאמין בכך בכל לבי ומצר על הקמפיין שמוביל נתניהו, להפוך כל בר-פלוגתא לשמאל קיצוני. ציפי לבני, שם קוד, לא אוהבת את המדינה פחות מאף ליכודניק. אבל נדמה לי שחוסר היכולת שלה ושל חבריה להתנער באופן משכנע מהשמאל הקיצוני, ואולי גם העובדה שעיתון 'הארץ' (אנשים מזהים אותו כאורים ותומים של השמאל) מלא בכל-כך הרבה הזיות פוסט-ציוניות, גורמים לישראלים התומכים בפשרה מדינית להתרחק ממה שקרוי מחנה השלום".

אושיית רשת. מלך זילברשלג, אושיית הרשת שגויסה ל"כאן", מרואיין על פני ארבעה עמודים ב"גלריה" של "הארץ". המראיינת לא שואלת אותו מדוע לא התגייס והאם העובדה שבשל כך הוא יכול לפתוח בקריירה תקשורתית כבר בגיל 20 אינה מהווה יתרון בלתי הוגן. מצד שני, אולי היא היתה בגל"צ.

בשם אומרם. משרד הפרסום שמשווק בארץ הופעה של להקת מחול אמריקאית בחר לקנות עמוד ב"גלריה" של "הארץ" כדי להדפיס בו ידיעה מ"24 שעות" של "ידיעות אחרונות".

ידיעה של "ידיעות אחרונות" ב"הארץ"

גילוי עריות (1). השחקנית גל גדות היא המותג המצליח ביותר של סוכנות הייצוג המשפחתית של משפחת מוזס. תמונתה פותחת היום את מוסף הבידור השבועי של העיתון, בצירוף תיאור מאופק ולקוני של יהודה סתיו, מבקר הקולנוע של העיתון: "גל גדות היא כוכבת שכמוה לא ראינו כבר שנים. היא מביאה איתה למסך משהו אחר, שונה, מקורי, קראו לזה נוכחות או כריזמה, סמכותיות או אישיות פורצת. את האקזוטיות הרעננה שלה אי-אפשר להשוות לאף שחקנית אמריקאית".

גילוי עריות (2). "פעם ביום אני מדבר עם אלוהי ומתפעל מהבריאה, מהשקיעה, מהפרחים ומגל גדות" (הפתיח לטור של שלמה ארצי, טאלנט A List של נוני מוזס שפותח את מוסף הדגל השבועי, מפרגן לטאלנטית A List של הבת של מוזס).