העיתונאי יוסי מלמן התארח בפינת "אזור הנוחות" של תוכנית הרדיו "קול העין", וסיפר על מה שנמצא מחוץ לאזור הנוחות שלו בעבודתו כפרשן לענייני ביטחון ומודיעין של "מעריב". להלן גרסה ערוכה של הראיון שקיים עם המנחים, אורן פרסיקו ונמרוד הלברטל.

איפה מסתיים אזור הנוחות שלך בתור פרשן לענייני ביטחון ומודיעין, ומהן המגבלות העיקריות על העבודה שלך כעיתונאי?

"למעשה אין לי אזור נוחות כי זה תחום קשה מאוד לסיקור, בראש ובראשונה כי יש בו צנזורה. אני מניח שכל העיתונאים בכל נושא שהם מטפלים בו, בין אם זה המוסד לביטוח לאומי ובין אם זה המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, מתקשים להשיג מידע, והארגון שמולו הם פועלים מנסה למנוע מהם לקבל את המידע ולהעביר מידע שנוח לו, שמקדם אותו.

"אצלנו, בתחום שלי, יש צנזורה. כלומר, גם אם אני עולה וחוקר ובודק ומגלה סיפור מעניין ועסיסי וראוי לפרסום, אני נתקל בחומה לא פשוטה של הצנזורה. וכמעט כל יום יש לי איתם מאבקים. כמובן שאתה יכול להגיד 'אני לא אכבד את הצנזורה', אבל אז אתה עובר על החוק, ואני מאמין שצריך לשמור על החוק. אפשר להיאבק בצנזורה, יש כל מיני דרכים, כולל הגשת עתירות לבתי-משפט, וכך אני עושה מדי פעם".

יוסי מלמן (צילום: עידו קינן, רשיון CC-BY-SA)

אתה מכסה את התחום שנים ארוכות. בפרספקטיבה של הזמן הזה, יש הרעה בחופש שניתן לך, או דווקא שיפור?

"אני מכסה את התחום המון שנים, הייתי אומר שנה אחת יותר מדי. לא, לא הייתי אומר שיש הרעה, להפך, יש פתיחות מסוימת. לאו דווקא של הצנזורה, אלא בעיקר פתיחות של הארגונים עצמם. צה"ל הוא ארגון יחסית פתוח. יש לו את מכונת יחסי-הציבור המשומנת ביותר בישראל. דובר צה"ל זה היום כמעט בסדר גודל של חטיבה, מעסיקים מאות אנשים שמפיצים חומרי ויזואליה, תמונות, טקסטים".

הצפה כזו של חומר מקלה עליך או מקשה עליך?

"מצד אחד יותר קל להשיג מידע שבצה"ל מעוניינים לפתוח ולפרסם – כמובן, באזור הנוחות שלהם, לא להקשות עליהם ולא לחקור יותר מדי, ולא לגלות תקלות או מחדלים. אותו דבר השב"כ, כבר כמעט 20 שנה שיש לו יחידה ליחסי-ציבור, יחידה טובה ואמינה. הם לא אומרים הכל, אבל מה שהם אומרים מדויק ב-99% אחוזים. כך שמבחינה זו הגופים האלה נפתחים יותר".

גם למוסד יש יחידה של דוברות?

"לא ממש. צריכים לעבור רשמית דרך משרד ראש הממשלה, שאחראי על המוסד, ואז אתה מגיש שאילתא או בקשה דרך תקשורת משרד ראש הממשלה".

ומקבלים תשובות ענייניות?

"התשובה היא 'איננו מגיבים על פעולות המוסד'".

אי פעם קיבלת תגובה עניינית מהמוסד לאיזושהי שאלה שהעברת?

"במקרים בודדים, כשזה נוגע לעניינים פרוצדורליים. אם יש מקרה של הטרדה מינית או דברים כאלה, אבל לא במה שהם מגדירים 'עניינים מבצעיים', שזה כמעט הכל, החל מכוח האדם שלהם, כמה אנשים עובדים שם, וכמובן תקציב וכלה בפעולות מבצעיות. אבל גם פה יש אולי מעט שינוי. מדי פעם ראשי מוסד מופיעים בציבור, במקרים נדירים מאוד".

יצא לך לעבוד בכמה מערכות עיתונים. אתה מוצא הבדל במערכות, בגישה שלהן לנושא הזה, שהשתנתה לאורך השנים?

"לא. לרוב הן מתעניינות בנושאים האלה של ביטחון, מודיעין, ודאי שבנושאים שקשורים למוסד, שהם יותר עסיסיים, סקסיים ומסתוריים. אבל יש הבדל בגישה של הציבור. אני חושב שהציבור הפך לבוגר יותר. אם לפני עשר או עשרים שנה הציבור עמד דום והזדקף והתפעל והתפעם מפעולות המוסד או כל מיני פעולות חשאיות כאלה ואחרות, סיכולים וחשיפות של השב"כ בתחום הטרור – כיום הציבור מקבל את זה כמעט כמובן מאליו. אני חושב שזו גישה בריאה ביותר. ביטוי לכך אתה יכול לראות בפיחות שחל במעמדם של האלופים במטה הכללי של צה"ל בציבור הרחב. אני עוד זוכר את הימים שבהם העריצו את אלופי המטכ"ל, המוספים לקראת יום העצמאות חילקו דגלים עם תמונות של אלופי המטה הכללי. היום תבקש אפילו מהכתבים הצבאיים למנות את כל אלופי המטכ"ל – אני לא בטוח שכולם יידעו".

לאן עבר המיקוד?

"המיקוד, גם בצה"ל, עבר לנושאים שמעסיקים את החברה. היום בצה"ל מתחולל מתחת לפני הקרקע – ומדי פעם עולה לפני הקרקע באופן גלוי ובוטה – מאבק אדיר נגד הרוחות הרעות שמנשבות בחברה בישראל. פרשת אלאור אזריה היתה דוגמה אחת מובהקת שבה הרמטכ"ל והמטה הכללי של צה"ל מנסים לבלום, להיאבק על מה שהם קוראים 'ערכי צה"ל'. מלחמה, צבא ומוסר לא הולכים בדיוק יד ביד. או עכשיו המאבק עם הרבנים על שאלות מגדריות בצה"ל, על פלוגות מעורבות.

"כל הדברים האלה הם היום בליבת העיסוק של הרמטכ"ל. הוא מנסה לחסום כמעט בגופו את הניסיון להחדיר לצה"ל ערכים אחרים, ערכים שהם לא בקונצנזוס. זה בעיקר בא מהימין הישראלי, שמנסה להשפיע כמעט על כל חלקה בחברה. הימין הדתי הוא עדיין מיעוט בחברה, אבל הדומיננטיות שלהם הולכת וגדלה".

האם אתה, בתור מי שמסקר את התחום הזה, נוקט באיזשהם אמצעי זהירות חריגים בכל מה שקשור למייל שלך, או הטלפונים, משהו שכתב שמסקר את המוסד לביטוח לאומי למשל לא נוהג לעשות?

"אני נוקט אמצעי זהירות במובן הזה שאני יוצא מנקודת הנחה, וזאת נקודת הנחה שכל אזרח צריך לצאת ממנה, שכל מה שאני כותב, אומר, אוגר במחשב – מישהו יכול להיכנס לשם".

כלומר, אין טעם לנסות להגן כי זה בלתי אפשרי?

"אפשר ואף רצוי. יש לי הגנות מסוימות, אבל אני נזהר מאוד. בתקופה האחרונה אני – אבל גם כתבים צבאיים אחרים – נתונים למתקפות שבאות מהאויבים של ישראל. חמאס, חיזבאללה, איראן. כי הם יוצאים מנקודת הנחה שלכתבים הצבאיים יש מידע. אני יודע את זה כעובדה.

"אני מקבל כל מיני אזהרות, וגם נועצתי עם מומחים, והם אומרים את הדברים הבנאליים: 'אל תשמור חומרים, כי כל מה שיש לך במחשב זה פרוץ'. וכך אני נוהג, אין לי חומרים סודיים במחשב, אני נזהר יותר בתכתובות שלי, אבל בעידן שלנו אתה לא יכול להימנע לגמרי מהדברים האלה, ועל זה בונים בכל קהילות המודיעין, כולל קהילת המודיעין הישראלית – על החולשות האנושיות, בין אם זה בתחום הטכנולוגי ובין אם אלה חולשות אנושיות.

"אבל אין הרבה מה לעשות למעט לא להחזיק חומרים סודיים, ואני לא מחזיק חומרים סודיים. הנסיונות האלה לחדור למחשב מצד האויבים של ישראל הם לא בגלל שיוצאים מנקודת הנחה שאנחנו מחזיקים מידע סודי, אלא גם כי אנחנו יכולים לשמש 'דלת אחורית' וכניסה דרכנו לגופים אחרים שהם רוצים להגיע אליהם. הרי אני לא יעד לאיסוף מודיעין של גורמים עוינים לישראל, אם כי אני לא מוציא את זה מכלל אפשרות. הם רואים בי בסך הכל פלטפורמה".

בהכנת הכתבה סייע איתמר מרגלית

• את התוכנית המלאה ניתן להוריד כאן

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". ניתן גם להתחבר לפיד ה-RSS של "קול העין" באתר icast. עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.