חוקרת הצילום סוזן זונטג כותבת בספרה "להתבונן בסבלם של אחרים" (הוצאת מודן, 2003): "רוב האנשים לא יטילו ספק בהסברי ממשלותיהם לגבי העילה לפתוח במלחמה או להמשיכה. נדרשות נסיבות מיוחדות ביותר כדי שמלחמה תהפוך לבלתי פופולרית בעליל. כאשר דבר זה קורה, החומר שנאסף על־ידי צלמים ועשוי להיחשב בעיניהם כחושף את פניו האמיתיות של הסכסוך, הוא בעל חשיבות רבה". בהמשך היא כותבת: "בעבר, בדרך־כלל, באופן מסורתי הצלמים תיארו באור חיובי את הלוחמים ואת הסיפוק הצפוי להם מתחילת המלחמה ובמהלכה. אילו היה הדבר תלוי בממשלות, היו צלמי העיתונות מעלים על נס את קורבן הלוחמים גם היום".

דברי זונטג מקבלים משמעות אקטואלית כשאנו מתבוננים בתצלומי "מלחמת לבנון השנייה". אין ספק שרוב צלמי העיתונות הישראלים, כמו מערכות העיתונים שבהן הם עובדים, אינם צריכים את עידודה של הממשלה כדי לתמוך בעמדתה. לפחות כך היה בתחילת המלחמה. התצלומים, רובם ככולם, שיקפו והעבירו מסר של תמיכה במדיניות הרשמית של ישראל. כעבור זמן, עם גילוי פניה האמיתיים של המלחמה, גם אם לא שינו הצלמים את עמדתם כלפי צדקתה של הממשלה, הפכו התצלומים קשים יותר ויותר וביקורתיים.

ג'ון לה־קארה מספר שלצורך עבודתו כעיתונאי נסע לא פעם לאזורי קרבות. לעומת האנשים הגרים ונלחמים באזורים מוכי הסבל האלה, הוא הגדיר את עצמו כ"תייר מלחמה", צופה, לא משתתף, היכול לצאת מהאזור בכל רגע ולחזור לשגרת חייו. במידה מסוימת גם אנחנו, הצלמים, היינו אורחים מזדמנים במלחמה הזאת. נכון שכמה חרוצים מבינינו בחרו להישאר באזור הצפון במשך כל הזמן, לא היו אורחים לרגע, בעיקר בגלל ההפגזה הכבדה על היישובים. אבל לאזורי הקרבות הצלמים לא נכנסו. תמו ימי ההוד של צלמים אפופי תהילה כמו רוברט קאפה, דון מקלן או ג'יימס נקטווי, ואפילו צלמים ישראלים כמיכה בר־עם ושלמה ערד במלחמות קודמות שלנו. כשדובר צה"ל אִפשר סוף־סוף להיכנס לאזור הקרב (תוך הערמת קשיים רבים), הגישה היתה ממדרת, הגיחות קצרות, וכתוצאה מכך התמונות לא סיפרו דבר על המלחמה עצמה.

תצלומי המלחמה הזאת נחלקים לשלוש קטיגוריות: תצלומי החיילים, תצלומי העורף המופצץ, הסובל, ותצלומי ההרס בלבנון שצומצמו בעיתונות הישראלית במכוון ובמחשבה תחילה. כל מי שטרח ופנה לעיין בעיתוני חוץ ראה מראות שונים לחלוטין, מזעזעים. גליונות שלמים, בייחוד עיתוני הערב שלנו, בחרו להתעלם לחלוטין מהמתרחש בקרב האוכלוסייה האזרחית בלבנון, והדגישו בעיקר את הנזק שנגרם לעורף אצלנו. נשאלת השאלה: אם אנחנו כל־כך בסדר, אז למה להסתיר?

התצלומים שהתפרסמו בעיתונות הישראלית הכתובה תואמים את התיזה שמציגה זונטג. תחילתם הירואית וסופם סבל, יגון ושכול. תצלומי החיילים מתחילת המלחמה מראים אותם מחייכים, הרבה תצלומי תקריב של חיילים "מתקשטים" בצבעי מלחמה, סוללות תותחים אפופות אבק ואור דמדומים, אפילו חיילים על אלפקות, כאילו מדובר בארץ אקזוטית רחוקה, מעין תצלומי "נשיונל ג'יאוגרפיק" – מלחמה אסתטית, סטרילית. "מעריב" אפילו פרסם בעמוד השער תצלום של חיילים ישראלים מניפים דגל ישראל על מוצב כרכום, שנכבש מחדש, תצלום פסבדו־הירואי המעורר אסוציאציה שחוקה לתצלום קלאסי אחר ממלחמה אחרת – הנפת דגל ארה"ב (אלא מה) באיווג'ימה במלחמת העולם השנייה.

כשתמונת המלחמה בלבנון החלה להתבהר, או יותר נכון להתקדר, גם התצלומים שהופיעו בעיתונים השתנו בתכלית: חיילים עייפים, חיילים פצועים, הרוגינו מוטלים מכוסים בשמיכות צבאיות למרגלות פסל תל־חי, לוויות יומיומיות, ושוב ההרס הרב בקריית־שמונה ובחיפה. זה הדבר שאליו כיוונה זונטג כשכתבה על חשיפת פניו האמיתיות של הסכסוך. מלחמה, ככל שתהיה צודקת (אם יש דבר כזה בכלל), היא מוות ושכול וסבל והרס.

תצלום "ניצחון" שהעיתונות הישראלית כה כמהה להציג לא נמצא, כי ניצחון אין. אירונית היא העובדה שהאייקון המצולם הבולט ביותר בעיני רבים היה תצלום הקצין השוכב באלונקה בדרכו לבית־החולים רמב"ם, מפרפר בין חיים למוות, אבל כיאות לחייל ישראלי, מסמל V באצבעותיו. נצחון פירוס.

בהיסטוריה של הצילום נדירים תצלומים יחידים שמשנים את דעת הציבור. תצלומים בדרך־כלל משכנעים את המשוכנעים. דוגמה טובה לכך במלחמה הזאת הם צילומי הזוועה של האסון בכפר־קאנא. אם התצלומים האלה היו אמורים לזעזע ולמתן במעט את הלהוטים למלחמה – התוצאה היתה הפוכה. לאחר הזעזוע הראשוני הזדרזו אותם מכפישי "תקשורת עוינת", מתוך סתירה פנימית, להשתמש בתקשורת, ובעיקר באינטרנט, כדי לספק "הוכחות" המצביעות, לטענתם, על כך שכמה מהתצלומים זויפו במתכוון על־ידי ערבים (כצפוי).

ובכל זאת, גם אם אין תצלום יחיד שמשפיע במיוחד ורישומו נשאר לאורך זמן, אין ספק שהתצלומים המצטברים של השכול, המוות וההרס מערערים אט־אט את האמונה השלמה שבכוח ננצח, ואולי גם בונים את התשתית להתבוננות נוספת במציאות – והרי זה תפקיד התצלום מלכתחילה.

אם במלחמה זו נזרעו ראשוני הספקות בכוחנו המוחלט – הרי שהצילומים תרמו לכך. איזו הוכחה טובה יש לכך שקצינים בצה"ל מכים צלם עיתונות? ("הארץ", 16.8.06). בני ציפר ("הארץ", 28.7.06) כתב: "וכי לא נבראה הכתיבה כדי לפטור את האדם מן הכבילות אל התמונות... אלימות העדשות היא סוג של חזרה לעידן האי־ציביליזציה... השלום יבוא, אם בכלל, רק כאשר יהפכו החרבות הוויזואליות של הטלוויזיה בחזרה לעטים והחניתות העדשותיות השחורות לעפרונות פשוטים".

צר לי, ציפר. אין לי ספק, וגם אתה תסכים, שאין עט, ולו גם בידי המוכשר שבכותבים, שיוכל להתמודד עם "תמונות הראש" – מרבדי הפנים הצעירות של החללים במלחמה הזו, שניבטות אלינו מעל העמודים הראשונים של העיתונים. אלה הם אולי החזקים שבתצלומי המלחמה.

אלכס ליבק הוא חתן פרס ישראל לצילום

גיליון 64, ספטמבר 2006