עוזי בנזימן (טור העורך, "העין השביעית", ספטמבר 2000) וארנון צוקרמן (בגיליון זה) כורכים יחדיו, כל אחד לפי דרכו, את עמדותיהם של כרמית גיא ורן אדליסט. בעיני הם טועים: השניים אומרים דברים שונים במהותם. גיא קוראת להתעלמות תקשורתית – מסוימת, יש לומר – מאמירותיו השנויות במחלוקת של הרב עובדיה יוסף, בנימוק ש"נקעה נפשנו" מהן ומן הריטואלים הרדודים והסערות בנות החלוף הנלווים להן. אדליסט, לעומתה, קורא לעיתונאי ישראל להשיל מעל עצמם את מסכת ה"ניטרליות", ולסקר באופן הוגן את המחלוקות האמיתיות המסתתרות מאחורי רבים מן הנושאים שעל סדר-יומנו, כאשר הוא נאחז בבחירות לנשיאות המדינה כדוגמה.

איני מצטרף לגישתה של גיא. התעלמות היא כלי מקצועי הנתון בידי עורכים וכתבים. הם עושים בו, במידה כזו או אחרת של מיומנות, שימוש יומיומי. כאשר משתמשים בכלי הזה כנשק אידיאולוגי הוא הופך לסכנה גדולה, מפני שהוא נוטל מן הציבור את היכולת לשפוט ולהכריע. אולם לא הרי התעלמות כהרי חשיפה, שהיא המוטיבציה העומדת ביסוד קריאתו של אדליסט לצאת ל"מאבק חסר פשרות מול אלה המיצגים כיום בכנסת את האגף הימני-נצי-חרדי-דתי-מזרחי". אל לנו לטעות: קיומה של עיתונות חופשית וביקורתית אינו מובן מאליו, ואינו בגדר כורח המציאות או חוק טבע בל יבוטל. קיומה של עיתונות כזאת, שכוחה במותניה, הוא עמוד תווך של מערכת ערכית מסוימת מאוד: ליברלית, דמוקרטית ופלורליסטית. זוהי מערכת ערכית שהמחנה שבו קורא אדליסט להיאבק דוחה. זוהי מערכת ערכים שבשל דחייתה במדינות טוטליטריות ותיאוקרטיות, שאל שכמותן שואף (לפחות חלק מן) המחנה הזה לשייך אותנו, נעלם מן האוויר קולה של עיתונות לוחמת, ביקורתית ומשפיעה.

אובייקטיביות, כידוע, איננה קיימת באמת. אפילו שופט כדורגל מפעיל מידה לא מועטה של שיפוט, שמטבעו הוא תוצר מיקומו, כישוריו ותפיסתו של חוקי המשחק. מובן שהדבר חל ביתר שאת על עיתונאים. האופן שבו מסוקרת מערכת בחירות, עימות אלים או משפט של איש ציבור, כבול, כפי שכולנו יודעים, לתפיסתו של העיתונאי המסקר את המציאות, וזו בתורה היא תוצר ברור של השקפותיו ועולמו הערכי. שלא כמו גיא, אדליסט אינו קורא להתעלמות מהתבטאויות או מאירועים, התעלמות שסופה שיתוק וחשיכה. הוא קורא לחשיפה: חשיפה של "מהות המאבק", של העובדה שאנו חוזים מדי יום ביומו, בין בוויכוחים סביב מהפכות אזרחיות למיניהן, בין בוויכוחים סביב המשא ומתן המדיני או המועמד הראוי לנשיאות המדינה, ב"התמודדות בין שתי השקפות עולם מנוגדות ובין שני מחנות המנהלים בימים אלה מאבק טוטאלי על כל הקופה". על עיתונות הוגנת, המחויבת למערכת ערכים דמוקרטית-ליברלית, לחשוף בפני הציבור את פרצופו האמיתי של המאבק הזה, את ההשלכות הרות האסון שיש לעמדותיו של המחנה שמייצגים אריה דרעי, בנימין נתניהו, אריאל שרון ואביגדור ליברמן. עליה להבהיר לציבור שהעמדות החברתיות והמדיניות שמייצגים חלק מאנשי המחנה הזה סופן במדינה פונדמנטליסטית, חשוכה, הנתונה בסכסוך מתמיד עם שכנותיה ובנתק מתמשך עם העולם הרחב.

אין הכוונה שעל העיתונות לייצר פמפלטים אידיאולוגיים שבהם היא משחררת אל חלל האוויר ססמאות ומציירת, במתכוון, תמונה מעוותת ומסולפת של המציאות. מדובר, כאמור, בחשיפה. לכל ברור שעל העיתונות לחשוף, כפי שאכן חשפה, את העובדה שחברות הטבק גורמות ביודעין נזק בריאותי חמור למיליוני מעשנים, או את העובדה שבמימי הקישון, שבו מתאמנים טובי החיילים בצה"ל, זורמים שפכים מסוכנים. באותה מידה בדיוק עליה לחשוף את העובדה שהמחנה הימני-דתי במדינת ישראל מתאמץ להוביל את המדינה אל מצב שבו חירויותיו הבסיסיות ביותר של הציבור, ואושיותיה של איכות חייו, יהיו נתונים בסכנה ברורה ומיידית. על העיתונות לעשות זאת באמצעות הצבת שאלות ברורות ונוקבות לראשי המחנה הזה, והעמדה של הציבור על כל המשתמע מתשובותיהם. עליה לעשות זאת באמצעות השוואה ביקורתית והוגנת של האידיאולוגיה המייצגים ראשי המחנה הזה לזו של תנועות דומות ברחבי העולם. על העיתונאים לספר לציבור לאן מבקשים נבחרים להוליך אותו באופן ברור וחד-משמעי ככל שניתן. אסור להם להותיר את מה שידוע להם – בזכות האינפורמציה שיש בידיהם ובזכות נקודת המבט הערכית שבמסגרתה הם מפרשים אינפורמציה זו – בין כותלי מערכות העיתונים ובסלונים של הברנז'ה. עליהם לחשוף, כי זו מהותה של העיתונות ושל מערכת הערכים שבזכותה, ורק בזכותה, מובטחים לנו חירות, שוויון, וגם, אני מקווה עיתונות טובה.

ארנון לוי הוא מזכיר המערכת של "העין השביעית"

גיליון 29, נובמבר 2000