הפוליטיקה חרגה מזמן מגבולות הפעילות הממסדית המוכרת והמקובלת. שדה הפעילות השתנה, ואיתו גם חוקי המשחק והכללים. בישראל, כמו במדינות אחרות, הנחות ישנות הופכות ללא רלבנטיות, שחקנים חדשים נכנסים למגרש וותיקים מסולקים ממנו.

אולם בימים אלו אנו עדים לשינוי דרמטי עוד יותר. לא רק שהשחקנים מתחלפים - גם החוקים משתנים. ומה שאולי חשוב הרבה יותר זה שהמגרש הפוליטי הביתי נמכר, והשדה החדש עדיין לא הוכשר.

באופן טבעי, אימצנו והטמענו, למשל, את התפיסה של ניהול ענייניי הפרט והמשפחה בתחום "הספירה הפרטית" וניהול ענייני הכלל והציבור ב"ספירה הציבורית/פוליטית". הדיווח והמעקב אחר המתרחש במרחב הציבורי/פוליטי מתנהל באמצעות ספירה שלישית, "הספירה התקשורתית".

אולם ההבחנה הברורה הזו בין התחומים מאבדת מתוקפה. אנו עדים לטשטוש גובר והולך בין האישי האינטימי והפנימי לבין הציבורי ההמוני והחיצוני. הביטוי החריף ביותר לכך הוא, אולי, בהחצנת השכול והאבלות. רגשות חריפים וקשים במיוחד מוצאים פורקן בזירות ציבוריות ופתוחות, אנונימיות, אך בו בזמן גם המוניות; טרגדיות אנושיות מוצגות בחלון הראווה המשפחתי המשותף; ולהבדיל, גם הסחורה הפוליטית החמה ביותר נמכרת באמצעות אותו חלון ראווה וירטואלי.

אבל הבשורה הגדולה היא שהמרחב הווירטואלי מתפשט ומשתלט על שאר המרחבים והופך למרחב הדומיננטי מביניהם, ואולי גם היחיד.

לאחר שהפנמנו את ההנחה ש"המדיום הוא המסר", הגיע זמנה של "המסר הוא המדיום". הקונספציה של "המדיום הוא המסר" רואה בכלי התקשורת גורם המעצב רעיונות ומחשבות בדמותו הוא. לעומת זאת, תפיסת "המסר הוא המדיום" פירושה שכל תהליך החשיבה והניתוח נמחק, ואת מקומו תופסת החשיפה התקשורתית כשלעצמה.

אמצעי התקשורת מפסיקים להיות צינורות להעברת מסרים והופכים להיות מהות עצמאית ובלתי תלויה. לכן גם אין חשיבות לשאלות המראיינים למשל, או לתשובות המרואיינים. התפיסה של קיום שיח/דיאלוג/ראיון פושטת את הרגל. מה שחשוב הוא עצם ההשתלטות על זמן אוויר/מסך.

ובמלחמה כמו במלחמה. השתנות חוקי הפעילות של הספירה התקשורתית משנה לחלוטין את תהליך עיצוב המנהיגות. הסמכות, העליונות, העוצמה והכריזמה האישית מתבטאות בעצם היכולת "להכניע" את המדיום ולהכפיף אותו - לא על מנת להעביר ולהפיץ באמצעותו מסר מסוים, אלא להעמיד את ה"ניצחון" במרכז. ההצלחה/הכישלון בקרב על השליטה בכלי השידור, זהו המסר.

במצב שכזה התקשורת הופכת לאויב שצריך להילחם בו ולהשמיד אותו או לשבות אותו ולשחררו תמורת כניעה מרצון. או אז "הקהל שבאולפן" איננו קהל, אלא חיילים שנקראים אל המערכה; המרואיין/מראיין איננו פרטנר לשיח/דיאלוג, הוא מטרה שיש לחסל אותה; המתחרה הפוליטי הוא "יריב" שיש להפעיל מולו, באמצעות התקשורת, דיסאינפורמציה; ה"פרשן" הוא "טאקטיקן" ועוד ועוד.

מדובר בתופעה של היווצרות מרחב רב-השפעה, וירטואלי, שמהותו היא אופיו המיליטנטי. בספירה שנועדה "לאזרח" את ה"פוליטי", ה"פוליטי" מנסה להכניע/לנצח/להשתלט על "האזרחי".

כאשר סדר-היום הציבורי מפסיק להיקבע על-פי סדר היום התקשורתי ומוחלף ב"פקודת קרב פוליטית"; כאשר זירת השיח הופכת לזירת קרב; כאשר המרחב שבו אמור היה להתקיים דיון חופשי, פומבי, פתוח ורציונלי הופך לאויב - או אז נעלם הפרטי ונעלם הציבורי ונשארים רק הגנרלים התקשורתיים.

ד"ר מירה משה היא מרצה וחוקרת לתקשורת המונים בחוג למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן

גיליון 20, מאי 1999