בשבוע שעבר פורסם כאן סקר לשכת הפרסום הממשלתית שבחן את הרגלי צריכת התקשורת בחברה הערבית בישראל. לחובבי הז'אנר מדובר ביום חג, שכן בישראל לא מרבים לערוך סקרים כאלה. הסקר המקיף האחרון בנושא – מחקרו של פרופ' אמל ג'מאל "תרבות צריכת תקשורת בקרב מיעוטים לאומיים: הערבים בישראל" (נצרת: אעלאם, 2006) – נערך ופורסם לפני למעלה מעשור. לפיכך, סקרי לפ"מ העתיים מספקים לנו חרך נדיר שדרכו ניתן לבחון את המתרחש בחברה הערבית, המקיפה, כידוע, חמישית מאזרחי המדינה.
בנוסף, הסקר מבחין בין צרכן התקשורת הישראלי דובר הערבית לבין צרכן התקשורת המזרח ירושלמי, ובעקבות זאת עולות כמה תובנות גיאו-פוליטיות מעניינות. אין בכוונתי לעבור על כל סעיף וסעיף בסקר, אלא רק להאיר כמה פנינים שחבויות בו.
רדיו
בישראל פועלים שני ערוצי רדיו רשמיים וחוקיים בשפה הערבית – קול-ישראל בערבית, תחנת הרדיו של רשות השידור, ורדיו א-שמס, תחנת רדיו מסחרית אזורית שפועלת בפיקוח הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. על-פי נתוני הסקר, שתי התחנות הללו הן עדיין התחנות המועדפות על המאזינים דוברי הערבית. בהשוואה לסקר מצומצם יותר שנערך לפני שנתיים, תחנת א-שמס שומרת על כוחה, בעוד קול-ישראל בערבית נחלשת.
עם זאת, הסקר מציג תמונה חלקית בלבד של התחרות בין השתיים, הואיל והוא ומתעלם מהעובדה שהתחנה של קול-ישראל היא תחנה ארצית, ואילו א-שמס היא תחנה מגזרית-אזורית; שידוריה נקלטים בעיקר באזור הצפון. לפיכך אין פלא שבאזור ירושלים, שבו שידורי התחנה לא נקלטים ועל-פי חוק אסור לאנשיה כלל לשדר לשם, קול-ישראל משאירה את א-שמס מאחור. ראוי היה לעורכי הסקר לבצע פילוח אזורי ברדיו, כפי שבוצע בחלק שהוקדש לעיתונות המקומית, ואז ניתן היה לקבל תמונה טובה יותר של מעמד התחנות.
לכאורה עולה מהסקר כי לא נס לחו של הרדיו: למשל, בקרב ציבור הנסקרים מעל גיל 30 יש חשיפה גדולה יותר לרדיו מאשר לטלוויזיה. אבל מהסקר עולה גם כי כ-60% מהנסקרים הישראלים, כלומר הערבים שאינם ממזרח ירושלים, כלל לא מאזינים לתחנות ישראליות בערבית או בעברית. במזרח ירושלים המספרים מגיעים עד ל-80%.
הנתון חשוב במיוחד בימים אלה, שבהם מדברים על פתיחת מכרז לתחנה אזורית נוספת. ייתכן שמדובר בתחנה מיותרת לחלוטין ואין בה כלל צורך – הציבור כמעט ולא מאזין לרדיו. לחלופין, לתשומת לב כותבי המכרז לתחנה החדשה, אולי יש צורך בתחנה שתשדר לאזור המרכז וירושלים, וכדי למשוך מאזינים עליה להיות בעלת מאפיינים שונים לגמרי מא-שמס או קול-ישראל בערבית.
טלוויזיה
בתחום הטלוויזיה הסקר מאשש טענה ידועה וּותיקה – אחרי כניסת צלחות הלוויין הפרטיות, צרכן התקשורתי הערבי לא מגלה עניין רב בתחנות הטלוויזיה הישראליות. למעלה ממחצית מהאזרחים הערבים הישראלים ו-77% מהמזרח ירושלמים כלל לא צופים בהן.
בשנת 2015 חלו שינויים בזירת הטלוויזיה והתייצבו בה שחקן חדש-ישן ושחקן חדש לגמרי; הראשון, הלא TV, הערוץ המסחרי הישראלי בשפה הערבית, שעבר מתיחת פנים לאחר שבסאם ג'אבר רכש את רוב מניותיו. השני, פלסטין 48, ערוץ בשפה הערבית שעובדיו ישראלים למהדרין, תוכניותיו מצולמות בישראל ומשודרות בערוצי הלוויין של הרשות הפלסטינית. בהערת אגב יש לציין כי "פלסטין 48" שינה את שמו במחצית שנת 2015 ל"מֻסַאוָאה" (مساواة, מילולית – שוויון) ולא ברור מדוע בסקר שנערך בסוף שנת 2015 מתעקשים להתייחס אליו בשם "48".
כשנשאלו הנסקרים שאינם מתגוררים במזרח ירושלים באילו ערוצים הם צופים לפחות שעה בשבוע זכו הלא TV ו"מסאואה" לכ-10%. מעניין יהיה לראות מה יהיה גורלם בהמשך, שכן מנהלי שני הערוצים מדווחים על התייצבות ושגשוג, אך לא מציגים נתונים אמפיריים לתמוך בקביעותיהם.
ואולם, שני הערוצים הללו אינם הערוצים הנצפים ביותר בשפה הערבית; מבין הנסקרים שבכל זאת צפו בערוצים שמקורם בישראל נגלה ש-13% נשאו את עיניהם לערוץ 33, הבן החורג של שידורי רשות השידור בשפה הערבית. דווקא ערוץ זה, שזוכה לקיתונות של בוז ולעג, הוא הערוץ דובר הערבית הנפוץ ביותר. גם כאן מעניין יהיה לראות מה יהיה גורלו בעידן תאגיד השידור.
בסקר גם נבדק כוחה של מהדורת חדשות הערב. על-פי הדיווח בסקר, דוברי הערבית נשאלו האם הם צופים במהדורת השעה שמונה בערב. כאן נגלה נתון מעניין מאוד: בערוץ "מסאואה" צופים 7% במהדורת חדשות הערב של השעה שמונה. קיימת בעיה אחת קטנה – אין כזאת חיה. אמנם הערוץ משדר בערב תוכנית אקטואליה, המגזין האיכותי והמעמיק של העיתונאי הוותיק והמרשים רמזי חכים, אך היא אינה משודרת בשמונה אלא בתשע. אפילו שמה, "9 עם רמזי חכים", יעיד על כך. על כל פנים, ללא ספק מדובר בהישג יפה – שבעה אחוזי צפייה לתוכנית שאינה משודרת.
אינטרנט
בהתחשב בנתונים שהוצגו בשתי הזירות הקודמות בולט הנתון כי אחוז גדול מאוד מבין צרכני התקשורת הערבים צורך אקטואליה ברשת. אהוב במיוחד הוא פייסבוק, שכ-60% מהנסקרים במזרח ירושלים דיווחו עליו ככלי המרכזי לחדשות ולאקטואליה (לעומת כ-40% מבין אזרחי ישראל). המזרח ירושלמים פעילים מאוד ברשתות החברתיות וצורכים מידע תקשורתי רב מהאינטרנט. נתונים אלה יכולים לחזק את גישת התומכים בניטור ומעקב אחר תכני הרשתות החברתיות.
גם כאן נמצאות פנינים תקשורתיות, ואחת מהן היא הנתון הבא: כשנשאלו הנסקרים איזהו האתר שאליו הם גולשים יותר מכל, מבין האתרים בערבית, השיבו קרוב ל-25% מהמזרח ירושלמים כי הם גולשים לאתר החדשות הישראלי פאנט. נתון זה בולט אל מול העובדה שאתרים דומים – בוכרא, א-שמס, א-סינארה ועוד – זוכים לאפס אחוזים. גם בזירה הישראלית פאנט משאיר את יריביו הרחק מאחור, עם 35% מול אחוזים חד-ספרתיים ליתר.
מה סוד הקסם של "פנורמה", מפעילת האתר? הרי כל האתרים שצוינו לעיל מספקים מידע דומה או זהה, ולכולם אוריינטציה תקשורתית-חדשותית מאוד ישראלית. לא נותר אלא לנחש ניחוש מושכל – אנשים התרגלו לגלוש לפאנט, שהיה האתר הראשון לתת מענה לריק בתחומי האקטואליה הרכה, החדשות המקומיות והבידור הקל בשפה הערבית באינטרנט.
פאנט הוא כלי התקשורת הישראלי המרכזי בשפה הערבית שאליו נחשפים ישראלים ומזרח ירושלמים, בהקשר זה יש לציין כי האבחנה בין אזרחי ישראל דוברי הערבית לבין תושבי מזרח ירושלים מעלה את השאלה מי הם אותם מזרח ירושלמים שנסקרו, האם מדובר בתושבי בית-צפאפא או צור-באהר, שמוגדרים "מזרח ירושלים לייט"? מצד שני, אולי הסוקרים הגיעו לבית-חנינא? עיסאויה? שעפאט? העיר העתיקה?
מדוע יש חשיבות לשאלה הזו? בשל הנתון המעניין ביותר, לטעמי, שחבוי אי שם לקראת סוף הסקר. במסגרת השאלות שעלו נדרשו הנסקרים להגדיר את עצמם מבחינה דתית. על-פי סעיף הפרופיל הדתי, למעלה מ-60% מהנסקרים במזרח ירושלים הגדירו עצמם לא כל-כך דתיים או בכלל לא דתיים (לעומת כ-40% מהישראלים). כיצד נתון זה משתלב עם הדיווחים על הקצנה דתית במזרח העיר? אפשר שמי שכבר מוכן לענות על סקר מעין זה הוא לא כל-כך דתי. מצד שני, אפשר שגם כאן פועל הכלל הידוע – אנשים משקרים בסקרים.
* * *
לעיון בממצאי הסקר