השאלה "מה מרגיז אותך בתקשורת הישראלית?" מרגיזה אותי. התחכמות? לא ממש. השאלה מתבססת על הנחה סמויה כי התקשורת שונה מהחברה שבתוכה היא מתקיימת. כאילו היא ישות עצמאית, נפרדת. קבוצה נאמנה לקוד התנהגות פנימי ומונעת משיקולים שרק התקשורת שוקלת. זקני ציון.
האם יש בכלל תוקף לשם הקבוצתי "תקשורת"? האם יש בכלל מהות שמחברת בין כל–כך הרבה עיתונים, תחנות רדיו, ערוצי טלוויזיה ואתרי אינטרנט, לבד מהעובדה שכולנו ישראלים ובאופן כללי אנחנו, ביחד, מהווים השתקפות מדויקת וחמוצה של החברה הישראלית עם כל מה שיש בה: הפטרונות, הנחיתות, הבורות, העדריות, החזירות, חוסר הסבלנות; וגם הרגש, האומץ, היוזמה, הדאגה, הכישרון והזריזות?
לכן אין ממש בשאלה: מה מעצבן אותך בתקשורת הישראלית. היא בדיוק כמו השאלה: מה מעצבן אותך בחברה הישראלית.
וכאן, בעניין הזה, הרי לכל אחד יש דעה, לכל אחד יש לפחות אלף מלים.
והדעה שלי, בתמצית, היא שבעיקר חבל שנשללה מאיתנו הזכות לטעות. סתם טעות. פשוטה, טבעית, אנושית. זאת איבדה את זכות קיומה ונעלמה. וכיוון שאיבדנו את היכולת להעניק את הזכות האנושית לטעות נשארנו רק עם שחיתות, מחדל, שערורייה, כישלון ופרשה. וכיוון שאנחנו לא רשאים לטעות אז האחר הוא לא אחר, שיש לו דעה שונה, אלא קיצוני, בוגד, אויב, פושע וטיפש.
תוחזר מיד הטעות הפשוטה.
יש עוד כמה דברים מעצבנים בחברה הישראלית, אבל גם בהם נושאת התקשורת באשמת שווא, זהה לזאת של הרפואה הישראלית, ההנדסה הישראלית, התרבות הישראלית, מוסדות ההשכלה והחינוך הישראליים, הפרקליטות הישראלית, הצבא הישראלי או הפוליטיקה הישראלית.
ולכן הדיון דווקא ב"תקשורת" מופרך מיסודו. סתם טעות אנושית. ואולי כך גם המאמר הזה.
רם לנדס הוא מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 10
גיליון 50, מאי 2004