כך נראתה ההוויה הישראלית ביום חול סתמי אחד, יום ראשון, 8 בפברואר 2004, על–פי עמודו הראשון של "מעריב". אלה הדיווחים הבלעדיים שבחרו עורכיו לחלון הראווה היומי של עיתונם.
הכותרת הראשית מתייחסת לתוכנית פינוי הרצועה: "נהרוס כל בית וחממה בנסיגה" ומתחתיה: "’לא נשאיר שם אבן על אבן’, אומר מקורב לשרון". עורכי העיתון הם הראשונים לדעת, שהצהרות של מקורבים בשלב כה מוקדם של התוכנית, לפני דיון וקבלת החלטות, לא שוות כלום. אבל הדבר לא מנע מן הדיווח להופיע בראש העמוד. הכותרת הוכחשה בו ביום על–ידי משרד ראש הממשלה, ובראיונות הפסח שנתן אריאל שרון הוא אף הודיע במפורש שאיננו מתכוון להרוס את הבתים שיפונו.
הנה עוד כותרת סהרורית: "השר אלון: להפוך את המוסלמים לנוצרים", "שר התיירות בני אֵלון ביקש ממיסיונרים אמריקאים: תעברו ממסגד למסגד ותביאו לרוצחים המוסלמים את האור". ועוד כותרת - זו שבגללה בחרתי דווקא את העמוד הראשון הזה: "החיילת עובדת כזונה כדי להציל את אחיה, ’אין לי ברירה’, היא אומרת, ’עדיף למות ברעב?’".
האם העמוד הראשון של עיתון הוא הראי לפני החברה, או שהוא המעצב אותה? התשובה היחידה האפשרית לשאלה זו היא: גם וגם. האם "מעריב" הוא עיתון המתעד את דברי הימים או מספר סיפורים? מתקן חברתי או נצלן מצוקות? אפשר לכאורה להשיב ב"גם וגם", אבל הרושם הוא שצד התיקון החברתי הולך ונשחק והפנטזיה המזעזעת הופכת ערך לעצמו. "מעריב" מבקש להביס בכל מחיר את העיתון של המדינה, ועד שיצליח בכך עליו לשרוד, יחד עם מתחרהו, בתחרות על סדר–היום הציבורי נגד מהדורות טלוויזיה קולניות, פשטניות ומועשרות בריגושים. הטלוויזיה גם היא אינה מרושעת במיוחד. היא רק מבקשת להתאים עצמה לרצון הציבור, להשיג תוצאות טובות בפיפל–מטר. לאחר שנים, שבהן עורבב החומר הצהוב ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" עם תוכן משמעותי יותר, כדי לעשותם עיתונים לכל שדרות הציבור, הצהובנות משתלטת עליהם עכשיו בקלות ובמהירות.
עמוד ראשון כמו זה הוא שלב אחד במדרג איכות העיתונים, לפני הצהובונים שממציאים ביודעין את תכניהם. יש בו שלד של עוּבדות, אבל הבחירה בנושאים שיעמדו בראש סדר–היום ואופן הטיפול בהם יוצרים עולם פנטסטי. בים המידע הנוגע לתוכנית ההינתקות אין שום ערך לאמירה האנונימית ש"לא נשאיר שם אבן על אבן", כפי שאין שום ערך להתבטאות האווילית של שר התיירות, גם אם לא נאמרה באירוניה. ובעולם שאין בו סולם ערכי ברור, אין גם ערך לפנטזיה על החיילת שירדה לזנות למען אחיה והיא נותרת סיפור–מעשה חלול. אם הקשר עם המציאות ימשיך להתרופף, לא ירחק היום שבו נקבל בעיתונים שלנו כותרת כמו "אשה ממושב דלתון טוענת: חייזר אנס אותי".
בצה"ל משרתות עשרות אלפי חיילות. בקבוצה כה גדולה אפשרי בהחלט שחיילת תתאבד, שתצרוך סמים קשים, שתהיה עבריינית, שתהיה זונה. אין בנמצא נתוני אמת על שוק הזנות, אך ברור כי רובו נתפס היום על–ידי נשים זרות והיקף הפעילות של ישראליות הצטמצם בו מאוד. העיתונות היומית אינה מצליבה בין הזנות לצה"ל, משום שמדובר במקרים בודדים, שאין בהם כל לקח ציבורי. ואם יש לקח בסיפורה הנורא של זונה–חיילת אחת, עדיין צריך לספר זאת כהלכה. ברצינות, בגישה ביקורתית, אשר תתעד את קיומו של העיוות כדי להביא לתיקונו.
רק עיתון ישראלי אחד התפלש בקשר בין מדים למין - "העולם הזה", בשנות הזוהר שלו. לאורך שנות השישים והשבעים עסק השער האחורי של השבועון בזנות ובמין, בציניות של עורכים שיודעים מה קהלם מחפש ועם זאת בהתלהבות של מתבגרים מגירי–ריר. עורכי "העולם הזה" לא הונעו, בהקשרים האלה, על–ידי רצון תיקון חברתי נראה לעין.
הנה לקט כותרות מן השער האחורי של "העולם הזה" בשנים ההן: צילום של נערה עירומה שכיסא מצניע את איבריה, נושא את הכותרת: "הסטודנטית מגלה: ביקשו ממנה ’לארח’ דיפלומטים גרמנים", ובכותרת המשנה תהייה: "האם גם משרד החוץ מעורב בפרשה?"; צילום של "כפילתה הישראלית של סופיה לורן", כחיילת בחזייה ובכומתה, בכותרת "המשפט הצבאי של סופיה שלנו"; אותה כפילה גם צולמה בבגד–ים (ביקיני!) בכותרת: "מכלא צה"ל להוליבוד"; צילום של נערה שוכבת בחצי עירום והכותרת: "ברחה מהצבא אל עולם הזוהר"; צילום של צעירה שעיניה מכוסות במלבן שחור: "הווידוי המזעזע של תלמידת תיכון דתית בת 15: ’כך הודחתי לזנות’"; "שערורייה בשיכון צבא הקבע: השכנים קראו לה ’זונה!’" וכמובן הכותרת התמציתית: "בבוקר למדתי בכיתה ובלילה הייתי פרוצה", "סיפורה של הקטינה הדתית מבני–ברק שבגיל 14 איבדה את בתוליה".
ובחזרה ל"מעריב". שירה (שם בדוי) היא "ילידת הארץ", שלא כמו הגויות האוקראיניות חובבות המין. שמה הוא שם עברי טהור, בלתי עדתי, לא מחולל. לפי "צילום האילוסטרציה" היא חיילת בדרגת סמל, בעלת גוף נאה ושיער ארוך וגולש. האמנם "סמלת שירה", שאיננו יודעים עליה דבר, אינה יכולה למצוא הכנסה נוספת ממלצרות או ניקוי בתים "למען אחיה"?
מכאן הפנטזיה זורמת מאליה. מישהו קיבל טלפון אנונימי שסיפר על חיילת שעובדת כזונה במכון בבאר–שבע. "תעשו משהו, תוציאו אותה משם", ביקש האלמוני כאילו מדובר בחטופה. כמה מבלשי משטרת באר–שבע, "שכבר ראו כמעט הכל, היו מזועזעים מעדותה, ומחו דמעה". מבירור שערכנו, דווקא עיניו של גורם בכיר במשטרת הנגב נותרו יבשות. לדבריו, אין מדובר כאן בסיפור יוצא דופן: "זו יכולה היתה להיות גם אזרחית בת 19, מה זה משנה?".
כל אחד והפנטזיה שלו. הפנטזיה שלי, למשל, היא לראות שוטר דומע. אשר לתשתית העובדתית, היא ממש לא חשובה. זו יכולה להיות אגדה עירונית וזה יכול להיות מקרה שקרה. על–פי בירור עם גורם מוסמך אחר במשטרת הנגב, יש גרעין אמת בסיפור. אבל כל השאר הוא ציפוי צבעוני. הנערה, לדבריו, נתפסה בפשיטה רגילה על מכון שפעל בדירה פרטית, ללא כל מידע מוקדם על זהות העובדות. לתיאור "המדים שהיו מפוזרים על מיטתה והצ’ימידן שאיתו הגיעה מהבסיס" אין כל ביסוס. להפך, לדברי איש המשטרה, רק בחקירתה גילתה הנערה העצורה כי היא חיילת. אבל בין אם היו צ’ימידן ומדים על מיטת העינוגים או לא היו, הסיפור ייקרא, יותיר זעזוע רגעי, עמום, ויימחק מן הזיכרון מיד עם הקריאה עד השערורייה הבאה.
בימים הפוריטניים ההם, שאת תפלותם תיבל מעט "העולם הזה", היתה הפנטזיה בעמוד האחורי מגודרת ותחומה. עורכי השבועון נזהרו שלא לערבב בין חומר רציני בעיניהם, פוליטי בעיקרו, לבין השעשוע שמאחור, הפנטסטי מלכתחילה, שאיש לא התייחס אליו בכובד ראש.
זה לא המצב היום. הטבלואידים החדשים, המודפסים והמשודרים, הטמיעו את המוטיבים הצהובים בראש סדר–היום שלהם. הם מתמקדים במקרים הפרטיים, הקלים להשגה, לשם המחשה כביכול של עוולות חברתיות, ופוטרים עצמם מעיסוק מורכב יותר במהות. הסיפורים הצהובים הפכו להיות "ועוד מסימני המצב..." למרות שהם אינם כאלה. הם תמיד שולי–השוליים של כל מצב, משופר או מדורדר. כותרת ב"חדשות ערוץ 2" סיפרה על דיירת כיכר המדינה שירדה מנכסיה ועברה לגור במאהל חסרי הדיור, כהמחשה לחומרת המשבר הכלכלי, אם כי כבר מתוך צפייה בסיפור עצמו מתברר כי מדובר במקרה פרטי בעייתי. ומה יצירתי יותר מן הכותרת הראשית של "מעריב" ב–21 במאי 2003, אשר כרכה יחד תופעה מאקרו–כלכלית וטרגדיה אישית: "המורה לספרות פוטרה והתאבדה" היתה הכותרת הבשרנית ומעליה שורת הגג, הצנועה יותר: "האבטלה שברה את שיא כל הזמנים".
בדרום אמריקה משגשג בשנים האחרונות ז’אנר שאפשר להגדירו "הטבלואיד החברתי". הוא תוצאה של ידע והשפעה שספגו עורכים צעירים מן הטבלואידים הבריטיים ויישמו בהצלחה בארצותיהם. בברזיל, למשל, במקום "נערת עמוד 3" חשופת החזה תוצג זקנה עיוורת הזועקת: "מי גזל את דמי הביטוח הלאומי שלי?", והתשובה היא תמיד: "הם!". הם, אנשי השלטון האטומים או פקידי המנגנון חסרי הפנים, או העשירים המרושעים. ומי חושף את האמת? אנחנו! המזדהים, הרגישים, הכואבים, שלא יכולים לעצור את דמעותינו. קנו אותנו.
חנוך מרמרי היה עד לאחרונה עורך "הארץ"
גיליון 50, מאי 2004