"קוראים לי מירי ואני לא חסה, שלום רב לשמנמודים שלי!", מרעים קול בהטעמה צורמנית ודמות מאוירת, עתירת משמנים וחמודה להפליא חוצה את המסך. לולא ההכרזה הלוחמנית בפתיחה, ניתן היה בטעות לחשוב שמדובר בקדימון לתוכנית בסגנון "טלטאביז" למאותגרי–משקל: טלטאבי אחד ירוק, טלטאבי אחד סגול, ואחד שמנמוד. ולמה לא, בעצם? הפיכת האדם השמן לדמות "חמודה", המוצגת באופן חיובי בטלוויזיה ונוחה להתחבב, עשויה לעודד קבלה וסובלנות בקרב ילדים ומבוגרים כאחד, ולסייע בצמצום ההתעללויות והבושה שהם מנת חלקם היומיומית של כבדי הגוף.

אולם, מתברר שאין זו המטרה כלל ועיקר. בתוכנית הבריאות המצליחה של ערוץ 2 (כפי שהיא מוגדרת בלוח השידורים), "שמנמודים" הוא רק כינוי מיופייף לקהל עבי הגזרה, שאליו מכוונת התוכנית. סתם עניין בתזונה נכונה ואפילו אי–נוחות מצויה עם ממדי הגוף או דאגה למשקלו, אינם מהווים תנאי מספיק לאפיון הצופה הפוטנציאלי של התוכנית. זו מגדירה את צופיה - השמנמודים - כטיפוס אנושי מובחן הסובל מסוג של הפרעה, שביטויה אמנם בגוף, אבל מקורה בנפש או במבנה האישיות. מאפייניה הבולטים הם גרגרנות בלתי נשלטת ("השמנמודים הם אנשים שאוכלים בלי לחשוב על המחר"), יחס אי–רציונלי למזון ולחיים בכלל ("השמנמודים לא מפסידים אף ארוחה"), ובעיקר חולשה כרונית של הרצון, כפי שמעיד האופן שבו נפרדת מנחת התוכנית מן הצופים בכל פעם שיוצאים להפסקת פרסומות: "אנחנו כבר חוזרים ואל תקומו למקרר...".

באמצעות דמות השמנמוד הופכת התוכנית את הצופים למעין ילדים שמנמנים שנזקקים להשגחה מתמדת, וממנה את עצמה לבייביסיטר שתספק את ההשגחה הנדרשת, בדומה לאופן שבו משווק את עצמו ערוץ הילדים או הערוץ לפעוטות.

התוכנית בנויה כסדרת מפגשים שבועית על–פי המתכונת של "שמנמודים אנונימים", ואמורה לספק תמיכה בהתמודדות עם ה"מחלה" ברגעים השונים של החיים: שעות היום בעבודה, יציאה לחופשה, בילוי באירועים וכיוצא באלה. השמנמודים באולפן ובבית נדרשים להכיר בכך שיש להם בעיה, להפסיק לטמון את ראשיהם בחול ("השמנמודים שלי יודעים שהכי חשוב זה להישקל"), ולאמן את רצונם באיפוק, מתינות ויישוב הדעת, תכונות שלא רק יסייעו להם להתמודד עם התקף הבולמוס הבא, אלא גם יעניקו לאופיים המדולדל צורה סופסוף.

את ההדרכה והליווי בדרך החתחתים של ההתאפקות מספקת "מירי" (מירי בלקין), ניצולת שמנמודות בזכות עצמה ומלכת דיאטת הרזון הנוכחית של הטלוויזיה. והיא אינה חסה על השמנמודים. כבר שמה של התוכנית - הברקה של לשון נופל על לשון - מכריז על היחס הנוקשה והבלתי סלחני שלו ראויים בעלי המשקל העודף, ומצביע על הירק התפל שישמש אמצעי למשטורם. לאורך התוכנית מאבחנים מומחים את הרגלי האכילה הקלוקלים שלהם (ידוען שמביא את מזונו היומי לאולפן ומקבל ציון), נחשפות האובססיות הקטנות והחשקים הנלוזים (חיבה למזנוני "אכול כפי יכולתך"), ומסומנים בנוקדנות כל ה"פיתויים", קטנים כגדולים, שמחכים לשמנמוד שם בחוץ. "מירי" מוכיחה את אורחיה וצופיה על עובי "הצמיגים", "מ–ק–ז–ז–ת" להם בקלוריות ומובילה אותם בגאון מן ה"לפני" אל ה"אחרי" ולעתים, למצער, גם בחזרה.

רעיון ה"מהפך", שחוזר כמנטרה לאורך התוכנית ("X עברה מהפך אמיתי, עכשיו גם היא תוכל להשוויץ בגוף היפה שלה"), מצביע על כך ש"מירי לא חסה", למרות אצטלת הבריאות, אינה שונה מתוכניות "סגנון חיים" אחרות בערוץ 2, שפולשות אל תוך המלתחה ומרהטות מחדש את הבית. גם היא רוצה לקחת את הישראלי האפרורי, המוזנח והמרושל ולעשות לו "מייק אובר", להפוך אותו לחדש, מחוטב וזוהר - כזה שמתאים לחיים המסוגננים והמעוצבים כפי שהם מוצגים בערוץ 2. המסר האמיתי שעולה מן התוכנית אינו שלהיות שמן זה לא בריא, אלא שלהיות שמן זה לא יפה, לא אופנתי ומעיד על טעם רע, ויתרה מזאת - מסמן מפסידנות. בחברה "מעוצבת" של מצליחנים, טעם רע והתעלמות מצווי האופנה הן סטיות חברתיות שיש למגרן בכל מחיר. ברוח זו הופכת התוכנית למעין טקס לגירוש השמנים ולכפייתה האחידה של הנורמה: החיים החברתיים הם דיאטה אחת ארוכה, שממנה אין חופשות. או, כפי שמנסחת זאת מירי בעצמה: "להתראות בשבוע הבא רזים יותר".

טל ארבל לומדת לתואר שני במכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל–אביב

גיליון 51, יולי 2004