השכנים

"גובר הבידוד של עבאס; צה"ל הקים צוות שנערך לקריסת שלטונו בגדה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "אלה ימי הדמדומים של שלטון מחמוד עבאס (אבו-מאזן) בגדה המערבית. תהליך הקריסה האיטי לקראת סיום שליטתו של הנשיא הפלסטיני נמשך, והוא מתקבל כעת כעובדה מוגמרת על-ידי רוב המעורבים. עבאס מתמודד עם קריאות תיגר מתוך תנועתו, הפתח, מחמאס ובאחרונה גם עם חתרנות גלויה למדי מצד מדינות ערביות. בדידותו הגוברת של הראיס מעלה את המתח הפנימי ברמאללה. ייתכן שיהיו לה השלכות על היציבות הפנימית בשטחים ועל מערכת היחסים הטעונה עם ישראל", כותב עמוס הראל.

"ההתפתחויות בגדה מחייבות את מערכת הביטחון הישראלית לתשומת לב מיוחדת", הוא מוסיף בהמשך, "בצה"ל פועל זה כמה חודשים צוות העוסק בהיערכות ליום שאחרי עבאס בשטחים. ישראל לא תנקוט מהלך פעיל, בוודאי לא צבאי, להתערבות בהעברת השלטון הפלסטינית. אולם, עליה להתכונן לתרחישים שונים, ובהם עימות פלסטיני אלים על ירושת עבאס. הנשיא הפלסטיני, כבר ברור, חי על זמן שאול. הספירה לאחור לקראת סיום שלטונו החלה".

בחירות

שני היומונים הנפוצים בישראל מקדישים את כותרותיהם הראשיות לבחירות שיתרחשו בקרוב מעבר לים. כל אחד מהם עושה זאת לפי העדפתו הברורה כלפי אחד המועמדים: "ידיעות אחרונות" מעדיף את המועמדת הדמוקרטית הילרי קלינטון, המייצגת את אותה האוליגרכיה שהעיתון קשור אליה ואל שכמותה כאן בארץ; "ישראל היום" מנפנף במועמדותו של הרפובליקאי(?) דונלד טראמפ, בעוז שהוא אפילו חזק מהתמיכה המהוססת והביקורתית של הבעלים של העיתון ושל דעותיו – איל הקזינו שלדון אדלסון.

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "הנשים הראשונות": אורלי אזולאי מדווחת מכנס שבו הופיעו מישל אובמה והילרי קלינטון, שגם מצולמות מחובקות בתמונת השער, עם הכיתוב "היא יותר מתאימה מביל ומברק". "קרב מאסף באוהיו" היא ההפנייה לטורו של נחום ברנע.

"הפער מצטצמם, הכל עדיין פתוח", מאחלת לעצמה הכותרת הראשית של "ישראל היום". "עלייה בתמיכה במועמד הרפובליקני בפלורידה ונבדה, המדינות החשובות שעד כה נחשבו כנוטות לקלינטון", נכתב בכותרת המשנה, "הערכה בארה"ב: 'עוד צפויות הפתעות'. חשיפות 'ויקיליקס' שוב מביכות את המועמדת הדמוקרטית: אנשיה המליצו לפעול על מנת שהמיליארדר השמאלני ג'ורג' סורוס 'יהיה מבסוט'", כותבים העורכים בעיתון שכל מהותו היא לפעול על מנת שמיליארדר אמריקאי אחד יהיה מרוצה.

"מעריב", שהמו"ל שלו, אלי עזור, נחשב בזמנו מקורב לאותו מילייה שמו"ל "ידיעות אחרונות" נמנה עליו, מחרה מחזיק אחרי "ידיעות אחרונות" עם אותה רוח בכותרת הראשית: "הכוח הנשי", לצד תמונה של הילרי קלינטון ומישל אובמה. עם זאת, בניגוד ל"ידיעות אחרונות", ב"מעריב" מדגישים בכותרת המשנה כי "שבוע וחצי לפני הבחירות, טרמאפ מצמצם פערים מקלינטון, שממשיכה להוביל בסקרים באחוזים בודדים".

הסיכוי שעדיין קיים כי טראמפ ינצח וייבחר לנשיא הוא גם נושא טורו של בועז ביסמוט, שליח "ישראל היום" לענייני ניצחון טראמפ בארצות-הברית, המופיע לצד הידיעה הראשית ("טראמפ מתאושש"). "אמרנו תמיד כי זה לא גמור עד שזה לא גמור", היא אחת הקלישאות העבשות שהוא מנפק. אלא שהפעם, כפי שמוכיח ניסיון העבר, ביסמוט מדייק – לסקרים אין שום יכולת לנבא את תוצאות הבחירות.

תאגיד השידור

"נתנגד לסגור את התאגיד" נכתב בכותרת בולטת בשער "ידיעות אחרונות", לצד תמונתו של כחלון. רצועה צרה מפנה לפתח מוסף "ממון", שם מגיש סבר פלוצקר עמדה התואמת יותר לקו המסורתי של העיתון הפרטי והמסחרי הגדול בישראל, וכותב כי הוא מתנגד דה-פקטו לשידור ציבורי ("אבל לא מהסיבה שנתניהו נגדו", מדגישה הכותרת).

"נתניהו צפוי לדון ביום ראשון עם ראשי הקואליציה על סגירת תאגיד השידור הציבורי – עוד לפני שהחל לשדר", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער העיתון, "שר האוצר שובר שתיקה ואומר ל'ידיעות אחרונות': אין דיל שבו יעבור מס דירה שלישית ובתמורה אתמוך בסגירה. גם בנט ודרעי נגד".

באופן מעניין, אם הכותרת של "ידיעות אחרונות" מדויקת, הרי שמדובר בשחזור של המאורעות שקדמו לחוק "ישראל היום". גם אז שותפיו של נתניהו לקואליציה, גם הימניים שבהם, התייצבו נגדו ונגד העיתון שמקדם אותו – ותמכו בחוק. אחרי הכל, גם הם מבינים ש"ישראל היום" והמלחמה של נתניהו בתקשורת חופשית לא קשורה לימין, שמאל, ערבים או ביטחון, אלא לתאוות שררה מופקרת ותו לא.

גם ב"ישראל היום" יש כמובן כותרת שער בנושא התאגיד, ותוכנה הוא כמובן בהתאם לדף המסרים של לשכת ראש הממשלה נתניהו, שבכל הקשור לענייני התאגיד מדברר את עצמו דרך הצינור של חבר הכנסת דוד ביטן. "התאגיד נחטף על-ידי אנשים שהאג'נדה שלהם שמאלנית", מצוטט ביטן בכותרת.

מדינת בהיסטן

דוד ביטן הוא גם מושא כתבת השער של "דה-מרקר", מאת שוקי שדה וצבי זרחיה: "אפריל 2008. בכירי עיריית ראשון-לציון מתכנסים בעירייה ומנסים להבין לאן נעלם סגן ראש העיר, דוד ביטן, שהוא גם יו"ר קבוצת הכדורגל העירונית. ביטן שימש בתפקיד מאז 2001, שנים שבהן הידרדר מצבה הכספי של הקבוצה. ב-2008 הגיעו הדברים לשיא, כאשר הנושים הגבירו את הלחץ. באותם שבועות דרמטיים הבינו בעירייה שאלה לא נושים רגילים, אלא גורמים עברייניים הפועלים בשוק האפור.

"'יום אחד נכנסים אלי למשרד שני בריונים', משחזר בכיר לשעבר בעיריית ראשון-לציון. 'במבט אחד אתה מבין מה הם. הם מיד מתחילים לצעוק: 'תגיד לי איפה דוד ביטן'. אני רואה את המזכירה שלי, מעבר לדלת, נהיית לבנה כמו סיד. אמרתי להם: 'תקשיבו לי טוב, אני מחפש אותו בדיוק כמו שאתם מחפשים אותו'.

"לדברי אותו בכיר, 'זו היתה תקופה לחוצה מאוד. ארבעה מחזורים לסיום העונה, שחקנים פותחים בשביתה, אין כסף – וביטן נעלם. ממש ברמה של מחתרת – הוא לא בבית, לא עונה לפלאפונים, אי-אפשר למצוא אותו בשום מקום. בשלב מסוים הבנתי שהוא ישן בבית של חברים. שלושה-ארבעה חודשים הוא היה ככה'. לדברי אותו בכיר, אחיו של ביטן סייע לו להיחלץ מהעניין, כאשר שילם 2.25 מיליון שקל לגורמים בשוק האפור.

"באותה התקופה נפתחו נגד ביטן תיקים בהוצאה לפועל, וחלק מהמשכורות הראשונות שלו כסגן ראש עיר בשכר, תואר שקיבל לאחר הבחירות שהתקיימו בנובמבר 2008, עוקלו לטובת אותם חובות. לדברי אותו מקור, 'היו אנשים באותה תקופה שהציעו לו עזרה של מאות אלפי שקלים'.

"במארס 2015, שבע שנים אחרי המשבר ההוא, הושבע ביטן לח"כ בישראל, על משבצת מחוז השפלה בליכוד. לבית המחוקקים הגיע עם ניסיון פוליטי עשיר בזירה המוניציפלית – מאז 1988 הוא מכהן כחבר מועצת העיר ראשון-לציון מטעם הליכוד, מ-2005 כיהן כסגן ראש העיר, ובחלק מהזמן היה גם יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. ב-2010 נפתחה נגדו חקירה פלילית בחשד לעבירות שחיתות שונות, אך בסופו של דבר פרקליטות מחוז מרכז החליטה לסגור את התיק נגדו.

"אנשים שהכירו את ביטן לאורך השנים מספרים על משהו שמתעתע אצלו: מצד אחד, איש חכם וחריף שיודע להתנהל ומבין כיצד הזירה הפוליטית והציבורית פועלת, 'צ'ארמר' שמצליח להתחבב גם על יריביו הקשים ביותר, וקשה באמת להתרגז עליו. ואולם מצד שני, אומרים עליו כי הוא אדם ציני שנראה ששם בראש מעייניו את טובתו האישית או טובת המהלך הפוליטי הספציפי שיקדם אותו ואת בני בריתו, גם אם זה על חשבון האינטרס הציבורי הרחב.

"בשבועיים האחרונים נהפך ביטן לכוכב תקשורתי – האיש שנחוש לפעול למען סגירת תאגיד השידור הציבורי, על אף שממשלת נתניהו הקודמת היא זו שיזמה את החוק במטרה להבריא את חוליי השידור הציבורי. [...] בנוסף, בשבוע שעבר תקף ביטן את מנכ"ל ארגון השמאל בצלם, חגי אלעד, לאחר הופעתו באו"ם.

"'מעשיו של אלעד במועצת הביטחון של האו"ם, שם קרא לחברות המועצה לנקוט פעולה אקטיבית נגד המדינה, הם בגדר הפרת אמונים בוטה של אזרח ישראלי כלפי המדינה, וככזה ראוי לו שימצא אזרחות אחרת', אמר ביטן. אפילו ח"כים אחרים שנחשבים קיצונים, כמו אורן חזן ובצלאל סמוטריץ', יצאו נגד יוזמה זו.

"[...] ביטן, כך נראה, הבין את הנוסחה המנצחת בליכוד: לבוא מהאלמוניות של השורות האחוריות ולתקוף, אם במעשים או בדיבורים, את מי שנתפס כאויב השנוא. הסערה סביב אלעד היא רק דוגמה אחת. ביטן גם יזם עצומה למען החייל היורה אלאור אזריה, ופעל במרץ לקידום חוק העמותות (שמחייב עמותות הנתמכות על-ידי מדינות זרות לפרסם את מקורות המימון שלהן) וקידום החוק להדחת ח"כים מכהנים.

"צעד נוסף שלו קשור יותר לפופולריות בקרב ח"כים ופעילים פוליטיים – הצעת חוק (שלא קודמה לבסוף) שנועדה לאפשר תרומות מחברות לצורך מימון הפריימריס, דבר שמעורר חשש שהח"כים יהיו מחויבים לאותן חברות. [...] כיום מגייס ביטן את כל כוחו הפוליטי כדי לקבור את תאגיד השידור הציבורי. בשבוע שעבר, אחרי שבועות שבהם טען שסגירת התאגיד תחסוך כסף, הציג ביטן סוף-סוף את המסמך שאמור להוכיח זאת.

"לפי המסמך שהציג, המשך הפעלת רשות השידור תוך התייעלות ופיטורי עובדים אמורה לחסוך 2-1.5 מיליארד שקל ב-2018–2017. אלא שכמעט כל מי שמכיר את מה שהיה ברשות השידור ואת מה שאמור להיות בתאגיד חלק על הנתונים שהציג ביטן. מאחורי הקלעים, פקידים בכירים גיחכו לנוכח הנייר שהגיש. גלעד ארדן, שר התקשורת לשעבר שיזם את הקמת התאגיד בקדנציה הקודמת, אף תקף בפומבי את הנייר.

"[...] לפני כחודש אמר ביטן בראיון ל-TheMarker כי יש לו רוב בעד ביטול סגירת רשות השידור, בהסתמך על ח"כים מהאופוזיציה, אבל הוא לא רוצה בכך, אלא מבקש לשכנע את שר האוצר כחלון. השבוע הכינו אנשי התאגיד הפתעה לביטן ונתניהו: הם הודיעו שיהיו מוכנים לשידור ב-1 בינואר 2017.

"לפי הסיכום של יולי, שר התקשורת נתניהו מחויב לאשר או לא לאשר, תוך שבועיים מהודעת התאגיד שהוא מוכן לעלות לשידור, את הקמתו. זאת, בזמן שביטן קיווה להעלות במליאת הכנסת, במושב שנפתח בשבוע הקרוב, הצעת חוק לסגירת התאגיד ולהמשך הפעילות של רשות השידור הישנה. כעת נותר להמתין ולראות מה תהיה החלטת נתניהו, ואילו שפנים נוספים ישלוף ביטן למענו.

"[...] בינתיים דבר אחד ברור. ביטן כבר השיג את ההישג האישי שלו בסוגיית התאגיד: מצד אחד גברה הפופולריות שלו בליכוד, ומצד שני הוא זכה להתקרב לנתניהו. בתחילת השבוע, ביום הולדתו ה-67 של ראש הממשלה, הוזמן ביטן, לצד בכירי ליכוד אחרים, לחגיגה בלשכת נתניהו עמוסת הבלונים והעוגות. בתמונה ששיחררה לתקשורת לשכת ראש הממשלה, ביטן זכה להיות בין אלה שעומדים ליד נתניהו, אל מול המצלמות, לצד בני משפחתו, והשרים צחי הנגבי ואופיר אקוניס והח"כים נאווה בוקר ואיוב קרא. בצד השני של השולחן עמדו השרים ישראל כץ, חיים כץ, זאב אלקין, גילה גמליאל ויריב לוין, והח"כים קיש, חזן ואחרים".

בהמשך הכתבה מפרטים שני הכתבים שלל התנהגויות והתנהלויות מרעישות של ביטן בימיו בעיריית ראשון-לציון.

ארי שביט

בניגוד לבוקר אתמול, היום כל העיתונים – כולל "הארץ" – מדווחים על פרשת ארי שביט. העיתונאית האמריקאית דניאל ברין פרסמה לפני כשבוע תיאור מפורט של תקיפה מינית, שביצע בה עיתונאי ישראלי "נודע" שאת שמו סירבה לחשוף. אתמול נחשף השם, בין היתר כאן באתר "העין השביעית", ובלילה פירסם "הארץ" הודעה של שביט בה הוא מתנצל וטוען כי היה מדובר בסך הכל ב"חיזור". הדיווח על הטענות לתקיפה, הפעם בצירוף שמו של שביט, מופיעות בשערי כל העיתונים – בהבדלים של הדגשה וניסוח.

הבוטה ביותר הוא "ידיעות אחרונות", עם הנתח הגדול ביותר מעמוד השער – כולל תמונה (גדולה) של העיתונאית המצודדת ותמונה (קטנה יותר) של העיתונאי המחבק. הכותרת אינה מקבלת את התיאור המגמד של שביט: "העיתונאי מפרשת ההטרדה המינית: ארי שביט", היא מודיעה בפשטות. כותרת המשנה מדגישה כי מדובר ב"איש 'הארץ'". "העיתונאי ארי שביט: 'מודה, מתנצל'", היא הכותרת של "ישראל היום", המודפסת במיקום שולי יחסית בעמוד השער. ב"מעריב" ההפניה לדיווח מופיעה במרכז עמוד השער, אך ברצועה צרה יחסית: "ארי שביט על הטענה כי הטריד מינית עיתונאית זרה: 'פירשתי באופן שגוי את האינטראקציה בינינו. מתנצל מעומק ליבי'".

ב"הארץ" הכותרת (ופתיחתו של הדיווח עצמו) מופיעות בתחתית עמוד השער: "עיתונאית אמריקאית: ארי שביט נגע בי וניסה לנשק אותי בכוח; שביט: מתנצל מעומק לבי". "הארץ" הוא היחיד שאינו מצרף תמונה של שביט (או של ברין) בעמוד השער, ושהידיעה שהוא מפרסם אינה חתומה. היא גם אינה כוללת התייחסות של מערכת העיתון לדברים.

המלחמה הקרה חוזרת

שער "7 ימים" מוקדש לכתבה מעניינת של רונן ברגמן – ארוכה מהמקובל ב"ידיעות אחרונות" – שהעיתון מפמפם בימים האחרונים. "מרגלים בתוכנו" נכתב לצד הסטמפה "חשיפה": "תחקיר: 'ידיעות אחרונות' חושף מסמכים סודיים שהבריח ואסילי מיטרוקין, בכיר לשעבר בקג"ב – אשר מפרטים את הפעילות של ארגון הביון בישראל. רשימת המרגלים והסוכנים שלפי המסמכים הופעלו בארץ כוללת חברי-כנסת, בכירים במודיעין, אנשי תקשורת, וגם קצינים בצמרת צה"ל. על-פי ההערכות, כמה מהמרגלים עדיין פעילים", נכתב בכותרת המשנה.

"במשך שנים ארוכות העתיק בכיר הקג"ב ואסילי מיטרוקין אלפי מסמכים מסווגים, שתיעדו את הסודות הכמוסים ביותר של ארגון הביון הסובייטי", נכתב בכותרת המשנה לכתבה עצמה, "כשערק למערב בשנות ה-90 עם האוצר החשאי שלו, גרם לרעידת אדמה מודיעינית – ואינספור מרגלים ומבצעי חרש בכל רחבי העולם נחשפו.

"המסמכים כללו גם התייחסות לריגול האינטנסיבי של הקג"ב בארץ, אבל מרבית החומר הזה לא התפרסם. עד השבוע: שליח 'ידיעות אחרונות' רונן ברגמן קיבל גישה לפתוח ולחקור את מסמכי מיטרוקין. התוצאה: רשימה של אישים, שלפי מסמכי הקג"ב פעלו כסוכנים סובייטים בארץ – יוצאת לאור. בין האנשים ששמם מופיע במסמכי מיטרוקין כסוכנים: חברי-כנסת, אנשי תקשורת, גורמי מודיעין בכירים, מהנדסים שעסקו בפרויקטים רגישים וגם קצינים שהתברגו בצמרת צה"ל".

ברגמן מתאר את סיפורו המעניין של מיטרוקין, את רשת המרגלים שפרש הקג"ב, ואף מזכיר את הדמות שלפני שנים חשף ברגמן עצמו שהיה סוכן כפול, ושהצנזורה לא מאשרת את פרסום שמו עד היום הזה: "יועץ רב עוצמה שהושתל בארץ בתחילת שנות ה-70 והפך לימים לדמות בולטת במוקדי הכוח בישראל".

ברגמן מציין בתוך הכתבה כי "לא תמיד ברור מהמסמכים באיזו פעילות בדיוק עסקו אלו שהוגדרו במסמכים 'סוכנים'. בהחלט ייתכן כי חלקם ראו בשיחות הללו מגע אינטלקטואלי לגיטימי עם דיפלומט רוסי". ואכן, בעקבות אחד הקדימונים של "ידיעות אחרונות" התפתח דיון בפייסבוק בין ד"ר רועי פלד לד"ר הלל סומר: "שמעתי שידיעות אחרונות הודיעו הבוקר חד משמעית שאלעזר גרנות היה (לצד אחרים) סוכן קג"ב", כתב פלד, "מדובר באחד האנשים ההגונים, הכנים, הישרים וחדורי תחושת השליחות שפגשתי בחיי. לא עברה חצי שנייה מהפרומו בעניין הזה (שעוד לא פורסם לפרטיו) וכבר ב'ויקיפדיה' השורה הראשונה בערך על אודותיו מגדירה אותו כ'חבר-כנסת, משורר וסוכן קג"ב' (אל תרוצו, תיקנתי שם כבר).

"ובכן – 1. ידיעות מכריזים ש'חבר-הכנסת גרנות' היה סוכן סובייטי, אבל בשנים שבהן לפי הכתבה שימש כ'סוכן' היה תפקידו הרשמי של גרנות 'רכז הדור הצעיר של מפ"ם', בלי ספק תפקיד שהקנה לו גישה לסודות הגרעין הכמוסים ביותר של ישראל. 2. אני מוכן להמר הימור מושכל מאוד שמדובר בקשקוש מקושקש. מה שיש כאן זה שגרירות ברית-המועצות בתל-אביב שעמדה בקשר עם אנשים שמעורים בפוליטיקה המקומית והשתמשה בשיחות איתם כדי לגבש את דיווחיה הביתה. מה שנקרא 'מודיעין גלוי'.

"במובן הזה גם אני סוכן. בימי שלי בפוליטיקה נפגשתי באופן קבוע עם אנשי המחלקה הפוליטית בשגרירות ארצות-הברית, סיפרתי להם את כל מה שאני יודע (שלא כלל שום דבר סודי) על הפוליטיקה הישראלית. פעמיים גם נפגשתי עם מישהו משגרירות יפן לשיחות כאלה. סוכן כפול. כלום שעשו ממנו ידיעה עיתונאית שתכתים זכרו של אדם נדיר, שאנחנו כל-כך חסרים יותר שכמותו".

על כך הגיב סומר: "לא הכרתי את האיש, ונאמנה עלי עדותך. אבל: (1) לא מעט אנשים לא הבינו שהם ספקי מידע חיוני. אתה מדבר על תקופה אחרת, שבה כמות המידע הגלוי היתה מצומצמת הרבה יותר, והמקורבים במעגלים השני והשלישי ידעו המון מידע בעל חשיבות בטחונית שלא היה פרוס ברחבי הרשת או ידוע לכלל. לא בכדי החוק הגדיר אז את עצם המגע עם סוכן זר כעבירה. (2) הסיפור של רונן ברגמן על גרנות נראה דומה מאד לסיפור המקביל של המזרחן אהרן כהן איש מפ"ם – שהסתיים במאסר בדיוק בגלל ניסוח הסעיף כפי שהיה אז. גם כהן לא היה בדיוק אלוף במטכ"ל. בביוגרפיה של איסר הראל הוא מסביר כמה חיוני היה לעצור את כהן מהפעילות הזו. אני לא אומר כמובן שהראל צודק".

"אגב", מוסיף סומר, "הדיווח ב'הארץ' מלא ומאוזן יותר".

שחיתות

לי ירון ושרון פולבר מ"הארץ", שהיו חתומות על התחקיר שקדם למעצרם של ראשת העיר נתניה מרים פיירברג ומקורביה, מפרסמות כעת בשער העיתון תחקיר חדש: "יזם גייס תרומות לראש העיר ראשל"צ, בילה איתו בחו"ל – וקיבל תוספות בנייה מפליגות".

היזם הוא ארז מוסצ'ו, "יזם נדל"ן ואיש עסקים, מבעלי מסעדת 'סוהו' בעיר": "תחקיר 'הארץ' התחקה אחר מערכת היחסים הסבוכה בין ראש העיר, הסוגר שמונה שנים בתפקיד, והיזם. היא נעה בין המסעדה של מוסצ'ו, הידועה כמקום עלייה לרגל של כל מי שרוצה לראות ולהיראות – למסדרונות העירייה; היא עוברת דרך קבוצת יזמים וגם דרך אנשיו של צור בעירייה ובהם מי שמשמש היום יו"ר הקואליציה של נתניהו, ח"כ דוד ביטן. היא עוברת ממרכז ראשון-לציון לסרי-לנקה – ובחזרה לארץ. והיא נעה סביב ריב אחד מתוקשר בין דב צור וארז מוסצ'ו, שהם שני העדים העיקריים לקיומו.

"ועולות לא מעט שאלות, בעיקר סביב שלושה מיזמי נדל"ן גדולים של חברות שמוסצ'ו אחד מבעליהן – שהניבו רווחים המוערכים בעשרות מיליוני שקלים. בעיסוקו סביב פרויקטים אלה לא הצהיר צור על ניגוד עניינים עם היזם מאחר שלטענתו לא היה בכך צורך ובחלק מהמקרים בחר שלא להשתתף בישיבות, 'רק כדי למנוע לזות שפתיים' כדבריו. כך היה הדבר בפרויקט אחר של היזם מוסצ'ו, מתחם 'LAGO אירועים'. אף כי הקרקע במקום יועדה בעיקר למלונאות, בשנים 2012–2013 אישרו צור ומהנדס העיר לבנות שם אלפי מ"ר של מסחר – במה שיעלה משמעותית את שווי הקרקע.

"במרחק כמה דקות הליכה מבניין עיריית ראשון-לציון פעל בעבר מוקד טלפוני של חברת בזק. לפני כשנתיים רכש מוסצ'ו את הבניין שהיה לפרויקט נוסף שלו בעיר, 'לופט 57'. הוא הפך את המבנה לבניין מגורים ובו 30 דירות, אף כי לכאורה לא קיבל היתר כחוק לבנייתן. והעירייה? דממה. אף לא סנקציה אחת נגד הבנייה הלא-חוקית. רק לאחר שפורסם בחדשות ערוץ 2 תחקיר על המיזם, פתחו בעירייה בהליכים נגד היזם ולבסוף גם הוגש נגד מוסצ'ו כתב אישום על בנייה ללא היתר. ואולם, מתברר כי בדיעבד אושרה בניית אותן דירות".

סימנייה

רנן נצר כותבת במוסף "G" של "גלובס" על "תסמונת פאזת השינה הדחויה".

פרשת הרפז

"אחרי 6 שנים: אישום נגד הרפז", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום", המובילה לדיווח על פרשה שלאורך השנים זכתה לכיסוי נרחב שהיה נראה ביחס הפוך למידת העניין הציבורי שהיא מעוררת: דוגמה קלאסית לאופן המוטה והמגויס בו בכירי העיתונאים בישראל – והעיתונים הגדולים שמעסיקים אותם – מסקרים אנשים ואירועים באופן מוטה, אינטרסנטי וחצרני למהדרין.

"מואשם בזיוף מסמך, בקבלת דבר במרמה ובשיבוש מהלכי משפט", נכתב בכותרת המשנה, שמנצלת את ההזדמנות להכניס קטנה למי שהיה מנהיג המחנה הנגדי: "אושרה הגשת תביעה ייצוגית נגד גבי אשכנזי בגין 'הטעיית משקיעים חמורה'". תמונתו של אשכנזי מודפסת גם היא, למרות שלא ברור מה הקשר בין שני הדיווחים.

ענייני תקשורת

עיתונאים בתוכנו. ברגמן מתייחס בכתבתו על סוכני הקג"ב בישראל גם לעיתונאים: "מפעילי הסוכנים של הקג"ב התעניינו במיוחד בעיתונאים. להם, כך האמינו, יש נגישות למידע רב וסודי. על-פי המסמכים, שם הקוד 'דיטה' הוצמד לאביבה סטן מ'העולם הזה' שגויסה בידי יורי קוטוב. היא כתבה בעיתונים שונים בעיקר בנושאי עולם הסיאנסים והפראפסיכולוגיה ואף ערכה מגזין בשם 'עולם המסתורין'. בתה, טלילה סטן, אמרה בתגובה השבוע כי 'קשה לי להאמין לזה'.

"גיוס אחר, משמעותי יותר, היה הסוכן 'תמוז', כוכב עולה בשמי העיתונות בישראל באותה תקופה. במסמכי מיטרוקין מובאים פרטים רבים על אודות הסוכן הזה, כולל מקום היוולדו, לימודיו באוניברסיטה, העיתונים שבהם עבד וקרבתו הגדולה למפא"י ובאופן ספציפי לאחד ממנהיגי המפלגה והמדינה. על-פי מסמכי מיטרוקין, העיתונאי, שגויס ב-1965, העביר לקוטוב מידע רב והפך לסוכן חשוב של הקג"ב במזרח התיכון.

"מה שככל הנראה הרוסים לא ידעו הוא שהשב"כ זיהה את 'תמוז' – והפך אותו לסוכן כפול, שמזין את הצד השני המידע שגוי או חלקי. השב"כ קיבל ממנו דיווח על פגישותיו עם קוטוב ותיאם איזה מידע ימסור. בשב"כ משוכנעים כי העיתונאי היה לגמרי 'כפול שלנו' ופעל בנאמנות למען ישראל".

ויקיפדיה. אסף אוני כותב במוסף "G" של "גלובס" על "מרתון כתיבת ערכים שעוסקים בישראל" של עורכים ב"ויקיפדיה" הגרמנית: "'ומה המקור לכינוי סרטי בורקס?', שטינאקר המשיכה לשאול, 'האם זה בגלל שהגישו בורקסים באולמות הקולנוע שבהם הוקרנו הסרטים?'. בעזרת חיפוש ותרגום מהירים בערכים האנגליים והעבריים, גם התשובה לשאלה הזו הובררה (והיא: בהחלט לא – מדובר היה בקריצה לז'אנר מערבוני הספגטי), והשתיים המשיכו, לאט-לאט, ותוך שהן מסתמכות על ערכים קיימים באנציקלופדיה המקוונת שחיסלה את כל האנציקלופדיות הישנות, לנווט בעולם הלא מוכר עבורן של הז'אנר המאוד ישראלי הזה.

"לשטינאקר יש חבר ישראלי ורוצ'ה קוראת כל היום טוקבקים אנטישמיים, כחלק ממחקר שמובילה המנחה שלה באוניברסיטה ברלינאית. אז הן החליטו שמה ש'ויקיפדיה' בגרמנית צריכה זה יותר ערכים על ישראל שלא קשורים לסכסוך הישראלי-פלסטיני (מאלה יש בשפע). הן הזמינו את העורכים הברלינאים המתנדבים ב'ויקיפדיה' לבוא לאירוע, שמוקם במשרדים  המהודרים של חברת 'ויקימדיה' הגרמנית, והזמינו גם כמויות גדולות של חומוס ממסעדה ישראלית מקומית".

Late Adopter. ב-2008 אסף יובל דרור שורת התייחסויות של רענן שקד, עורך ובעל טור ב"ידיעות אחרונות", לכתיבה באינטרנט בפורמט הידוע בשם "בלוג": "בלוגרים, טוקבקיסטים, בעלי אתרים – כולם מרוכזים בעצמם יותר מכפי שמיכל זוארץ היתה מרוכזת אי פעם בכרטיסייה" (2006); "הישגי הבלוגר, כידוע, נמדדים קודם כל ביכולתו לטרחן באופן שיגרום למישהו, איפשהו, להשקיע שתי דקות בקריאת הבלוג. רובם המכריע לא מצליחים להגיע אפילו לזה" (2007); "אנשים שלא מסוגלים לכתוב אפילו צ'קים, תקציבי מדינה או ספרים של אורלי קראוס-וינר פשוט פותחים בלוג" (2008). למיטב זכרוני, שקד גם התייחס בזמנו ליוטיוב כאל אתר של סרטוני חתולים.

כעת (2016) כותב שקד על פייסבוק-לייב ("7 ימים", "ידיעות אחרונות"): "אף אחד לא מעניין מספיק כדי להפוך לערוץ טלוויזיה", "באמת שקשה כבר לחכות לספיישל 'מרכיב את כוננית הספרים החדשה שלי מאיקאה'" וכו'. איפה משקיע ההיי-טק הנמרץ שיפתח את השקדומטר – אפליקציה פשוטה אך יעילה, המשתמשת בכתיבתו של שקד על המצאות אינטרנטיות כדי לנבא כך ביחס הפוך את סיכוייהן להפוך להצלחה עולמית.

גודווין. כותרת הראיון של יהודה נוריאל את לוסי אהריש ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" היא "תראה את הגזענות בין היהודים לבין עצמם. לפי צבע עור! זו גזענות נאצית. ועם כזה, ששכח את ההיסטוריה שלו – לא יכול להיות דמוקרטי". העיתון לא סיפק מפה למחנות הריכוז וההשמדה בישראל.

לא כמו אבן מתגלגלת. "נסים קלדרון, אביב ויהונתן גפן, הם בין הקוראים המודאגים שכתבו בשבוע שעבר לאלמוג בהר. הנידון: השגות וטענות בדבר איכות תרגומיו לשירי בוב דילן [...] שהתפרסמו במוסף 'תרבות וספרות' האחרון", כותבת איה אליה בסופו של מדור הספרות שבסופו של מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" (הכתבת, או העורך שלה, לא מצליחים להוציא מעטם את השם המפורש, "הארץ", שלא בצמוד לדיווח על תקיפות מיניות של עובדי העיתון).

"פנייה נוספת, רשמית יותר, לא איחרה להגיע מצד סוכנו של דילן שציין כי המחזיק בתואר המתרגם הבלעדי של דילן לעברית הוא יהונתן גפן", כותבת אליה, "כפי שכתב בחשבון הפייסבוק שלו, בהר קיבל על עצמו את הוראת הסוכן והוסיף פנייה אישית לבעלים המקורי של הטקסטים: 'לא אתרגם תרגומים חדשים, אלא אמליץ בפני הקוראים לקרוא בתרגומיו של מר גפן'".