ב-11.12.98 התפרסמה במוסף "הארץ" כתבתו של רונן ברגמן על יהודה גיל - האיש שחשוד בהעברת מידע כוזב למוסד. הכתבה, שאמנם כללה גילויים מעניינים, אושרה על-ידי הצנזורה, רק לאחר שזו דיללה אותה באופן משמעותי. באופן מפתיע או לא, חלק גדול מהדברים שלא אושרו לפרסום, הותרו למסירה לידיעת הציבור בעבר. חלקם גם פורסמו על-ידי הכתב עצמו. מדוע החליטה הצנזורה למנוע מברגמן ומעמיתיו את מה שאישרה להם בעבר?
יהודה גיל נעצר בנובמבר 97'. על פרשת מעצרו הוטל צו איסור פרסום גורף. הצו הוצא על-ידי שופט, ונגע ל"פרשת מעילה הקשורה לגמלאי של המוסד". האמצעי הזה - צו איסור פרסום - הפך לפופולרי, מאז שגופי הביטחון אינם סומכים על כוחה של הצנזורה.
אך הצו לא עזר. כעבור שבועות אחדים פרסם זאב שיף, הפרשן הבטחוני של "הארץ", ידיעה בדבר מידע כוזב, שהשפיע כנראה על המהלכים המדיניים עם סוריה. שיף הצליח להתחמק מהצו בכך שלא עסק באיש, אלא בסוגיה האסטרטגית – בעובדה שתהליך קבלת ההחלטות של המוסד הושפע מהמידע הכוזב.
לא עבר זמן רב וכל הסיפור, או כמעט כולו, יצא לאוויר. לצו איסור הפרסום לא נותר זכר. גם הצנזורה נותרה אובדת עצות. בדיוק כמו בפרשיות בטחוניות דומות - משעל, הסוכנים בשווייץ, וכו' - המקורות הזרים והאינטרנט שיחקו את התפקיד המרכזי. לאחר שה"דיילי טלגרף" הבריטי פרסם את שמו של מוסר המידע, מיהרו שני ערוצי הטלוויזיה בישראל לפרסם אותו ואחריהם שאר כלי התקשורת. גם תמונת האיש לא איחרה לבוא. לאחר שפורסמה בעיתון איטלקי, שוב לא היה ניתן לעצור את פרסומה בארץ. אף אחד לא רצה להישאר מאחור. כל שהצנזורה יכולה היתה לעשות הוא להקפיד על כך שהמפרסמים ייחסו את המידע לעיתונות הזרה.
על משפטו של יהודה גיל הוטל חיסיון. כל דבר הקשור במישרין או בעקיפין למשפט נאסר לפרסום. הצנזורה, לעומת זאת, שוב לא יכלה להסתיר מידע, שבעבר אישרה את פרסומו. כך נוצר מצב מוזר. ידיעות, שהיו כביכול אסורות לפרסום על-פי חוק, הותרו על-ידי הצנזורה.
החיסיון לא יכול היה לזרימת המידע. העיתונאים הבינו כי בשקט ובבטחה הם יכולים להמשיך ולפרסם מידע בעניינו של גיל. ההיגיון היה פשוט. במקרה זה החיסיון המשפטי נועד להגן על בטחון המדינה, אך אם הפרסומים עוברים את משוכת הצנזורה, הרי שאין בהם כל פסול, שכן היא זו שבשגרתה אמונה על מניעת פרסומים שיש בהם משום סכנה לבטחון המדינה והיא זו שמתייעצת בדרך-כלל עם גופי הביטחון השונים - שב"כ, מוסד, צבא - בשאלה מה מסוכן לפרסום ומה לא.
הסיבה שהצנזורה לא פסלה את הפרסומים ברורה: פסיקת בג"ץ שניצר מ-89' מגבילה את תחום סמכויותיה למקרים שבהם הסתברות הפגיעה בבטחון המדינה היא בדרגה של "ודאות קרובה". במסגרת ההבנות בין הצנזור לעורכי העיתונים, ברור כי דברים שפורסמו בעבר אינם יכולים להיכלל בהגדרה הזאת, למעט מקרים בודדים.
בפרקליטות החליטו כי המצב בלתי נסבל. לכן שקלו שם לפעול ביד קשה. בתחילת אפריל השנה כונסה בלשכתו של אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, ישיבה מיוחדת לדיון בנושא. הנוכחים העלו את האפשרות להורות על חקירת משטרה נגד שורה של כלי תקשורת, שעל-פי טענת המוסד הפרו את צווי איסור הפרסום בפרשת יהודה גיל, אך בפרקליטות הבינו כי העמדת העיתונאים לדין תיראה מגוחכת, משום שהצנזורה התירה את הפרסומים. הוסכם שיש למצוא פתרון אחר.
לפני כחודשיים נערכה ישיבה נוספת בסוגיה זו במשרד המשפטים בירושלים. בפגישה נכחו היועץ המשפטי לממשלה, התובעת הראשית במשפט יהודה גיל, דבורה חן, והצנזור הראשי תא"ל יצחק שני. בפגישה דרשה חן, בגיבויו של אליקים רובינשטיין, שהצנזורה תפסיק לאשר פרסומים שאסורים מפאת צווים, או מפאת חסיונות שמוציאים בתי-המשפט. נציגי הפרקליטות טענו כי הצנזורה נותנת הכשר לעבירה על החוק, כשהיא מאשרת פרסומים כאלה. הם הסבירו לצנזור כי במצב כזה אי-אפשר להעמיד לדין עיתונאים שעברו על החוק בכך שהפרו צו איסור פרסום של בית-המשפט.
הצנזור הראשי הופתע מהבקשה. הוא מכיר היטב את בג"ץ שניצר מ-89'. הוא גם ידע כי הכוח הדל שעוד נותר לצנזורה תלוי בעצמאותה. הוא ביקש מנציגי הפרקליטות שיפתרו את הבעיות שלהם בעצמם ושלא ייעזרו בצנזורה לאכוף את הצווים המשפטיים. למרות זאת, בלית ברירה, קיבל את דרישת הפרקליטות.
הפגישה הזאת ותוצאותיה מסבירות מה עלה בגורל כתבתו של רונן ברגמן: היא פורסמה אמנם, אבל רק לאחר שהצנזור הפעיל עליה את המספריים שלו. לדוגמה, מידע בדבר בדיקות פוליגרף שעבר יהודה גיל נפסל, למרות שכבר פורסם בעבר; כך גם נפסל מידע אנכרוניסטי בדבר ההתרעות הכוזבות של יהודה גיל על מלחמה עם סוריה בקיץ 96'; פירוט האשמות המיוחסות לנאשם, שפורסם בעבר, נפסל אף הוא.
נציגי "הארץ" לא הפתיעו את הצנזורה, כשהציגו להם פרסומים קודמים של המידע שנפסל. הצנזור הסביר להם שהמידע הזה, למרות שאיננו חדש, נמצא עתה תחת צו החיסיון שהוציא בית-המשפט.
בעבר השקיעה הצנזורה מאמצים רבים בנסיונות למנוע מהעיתונים לעתור לבג"ץ נגד החלטותיה. בדרך-כלל היו הצדדים מתאמצים ומצליחים להגיע להסכמה. לעומת זאת, במקרה זה ובמקרים דומים, לצנזורה היה אינטרס שהעיתון יעתור: החלטת בג"ץ תשחרר אותה מהעול ותקבע את הנורמות מחדש בצורה מפורשת. אלא שבמצב המורכב שנוצר, עתירה לבג"ץ אינה מובנת מאליה: העיתונאי אינו יכול לעתור בבקשת הכשר לעבור על החוק. גם אם עילתהעתירה שלו היא עוול שעושה הפרקליטות לחופש הביטוי ולעצמאות הצנזורה, הרי שמטרתו היא להמשיך לפרסם, למרות החסיונות וצווי איסור הפרסום, בניגוד לחוק.
אחד ההסברים לשימוש שעושה הפרקליטות בצנזורה מצוי, אולי, בדברים שמזכיר רונן ברגמן בכתבתו: "נודע כי במשפט נוצר עימות חריף בין שפירא (הסניגור הראשון של יהודה גיל) לבין חן (התובעת מטעם המדינה) מחוץ לכותלי בית-המשפט. הראשון טען כי התביעה עושה שימוש מניפולטיבי ולא הוגן ב'תעודת חיסיון', המונעת מההגנה הצגת ראיות שיועילו לה. חן מכחישה".
רונן ברגמן: "הפרקליטות עוד לא הבינה את מציאות ה'כפר גלובאלי'? הם מנסים להכפיף באופן מגוחך את העולם לכללים שלהם. לטעמי, זה ממש זלזול בזכות הציבור לדעת ובעיקרון החשוב של פומביות הדיון. במקום לקבל את חוות-הדעת המקצועית של הצנזורה, לערוך רפורמה כללית בהתייחסות לעניין החשאיות במשפטים בטחוניים, הפרקליטות הקצינה לכיוון השני וכפתה על הצנזורה אמות-מידה שאינן עומדות במבחן בג"ץ. ברור שכמו כל ארגון, גם האחראים על המשפטים הבטחוניים בפרקליטות מעדיפים לעשות את מלאכתם בחיקה החמים של החשכה, הרחק מזרקורי הביקורת הציבורית. נדמה לי כי לעתים, מרוב להיטות לזכות במשפט, שוכחים אותם פרקליטים כי הם עובדים במוסד ציבורי וחייבים דין וחשבון למי שמשלם את משכורתם. כלומר לכולנו".
מקרה נוסף, שממחיש את הקשר המוזר שבין הצנזורה לפרקליטות המדינה, היה לאחר מותם של האחים עוודאללה בהיתקלות עם צה"ל בספטמבר 98'. לאחר שדובר צה"ל הודיע על ההיתקלות, ידעו כל הכתבים הצבאיים במי מדובר. הכתבים רצו לפרסם את זהות ההרוגים בהסתמך על מקורות פלסטיניים. השב"כ והצבא, שכאמור כבר אינם סומכים על הצנזורה, מיהרו להוציא צו איסור פרסום. כשהעיתונים פנו לצנזורה, היא הודיעה שהיא פוסלת את הידיעות בהסתמך על הצו. "הצנזורה הסתמכה על צו שהיא בכלל לא ראתה", אומר יואב לימור, הכתב הצבאי של "מעריב". לימור ועמיתיו דרשו מאנשי הצנזורה לראות את הצו, אך נענו שהוא אינו ברשותם. רוני שקד, כתב השטחים של "ידיעות אחרונות", טוען כי בכלל לא היה צו. לטענתו, זו היתה לא יותר משמועה, שלמישהו, כנראה, היה נוח להפיץ.
בפועל, כל שלושת העיתונים פרסמו את מותם של האחים עוודאללה, כשהם מייחסים את הידיעה לסוכנות הידיעות הצרפתית. זה לא מנע מהצנזור הראשי להורות למחרת בחמש בבוקר לרכז המערכת בקול-ישראל, ניקולה רוזנבאום, להימנע משידור הידיעה. הוא אף הבהיר למנהלי רשת ב' את עמדת פרקליטות המדינה, שלפיה יועמדו לדין כל הגורמים המפרסמים. בכתבה שפורסמה בגיליון הקודם של "העין השביעית", מאת אבנר הופשטיין, צוטט רוזנבאום: "אמרו לנו שיש שאלה של בטחון המדינה". לאחר שעה, נימוקי בטחון המדינה כבר היו נחלת העבר. הצו הוסר.
יואב לימור: "הצנזורה הפכה להיות זרוע אכיפה של המערכת המשפטית בפרשות בטחוניות. המערכת הבטחונית לא מצליחה להתמודד כראוי עם סודות ומוצאת פתרונות שרחוקים מלהיות דמוקרטיים".
משה נגבי, הפרשן המשפטי של "מעריב", רואה בחומרה רבה את החבירה של שני הגופים למנוע פרסום. "זה לא תקין ולא לגיטימי", הוא אומר, "במקום שבית-המשפט יאמץ את עמדתה הראויה של הצנזורה, שבאופן פרדוקסלי הוכתבה על-ידי בג"ץ (שניצר; ב"ק), הוא עצמו נוהג כצנזור, כשהוא מוציא צווי איסור פרסום. בית-המשפט לא מחיל על עצמו את מבחן ה"וודאות הקרובה". מדובר בחוסר עקביות וחוסר יושר אינטלקטואלי. במקום שהפרקליטות תטיל על עצמה את מה שבג"ץ הטיל על הצנזורה, היא אומרת לצנזור לפעול בניגוד לבג"ץ שניצר".
מלבד המישור העקרוני, נגבי גם אינו מבין כיצד מעניקה הפרקליטות לצנזורה סמכויות של אכיפת חוק. "שיקולים משפטיים אמורים להיות זרים מבחינת הצנזור. אותו לא צריך לעניין אם יש או אין איסור פרסום. אולי העיתון מפרש את הפרסום שלו כאילו הוא אינו עובר על הצו. לא תפקידה של הצנזורה לתת לכך פרשנות. זו לא סמכותה לאכוף צווים של בתי-משפט".
פרופ' זאב סגל מאוניברסיטת תל-אביב, שהוא גם הפרשן המשפטי של "הארץ": "אם החוק לא נאכף צריך לפעול בדרכים לגיטימיות, אבל אין להפעיל את הצנזור כמעין בולש על קיום צווי בית-המשפט. כמובן יכול להיות שמלבד הצו, הצנזור יכול להחליט על עמדתו כי אכן מדובר ב"ודאות קרובה" של פגיעה בבטחון המדינה, אבל הדבר לא צריך להיות קשור לצווים. לכל רשות יש תפקיד מסוים וצריך להקפיד על ההפרדה. החוק לא מגדיר את הצנזורה כאחראית על אכיפת צווי איסור פרסום".
דובר צה"ל לא אישר ל"העין השביעית" ראיון עם הצנזור בסוגיה זו, שבו יוכל להביע את עמדתו (שכנראה לא עולה בקנה אחד עם עמדת הפרקליטות), ובמקום זאת מסר את הדברים הבאים: "הצנזורה עובדת בשיתוף עם גורמי הפרקליטות במדינה ובתיאום עם הפרקליט הצבאי הראשי ו\או היועץ המשפטי של משרד הביטחון, בכל מקרה שבו יש צורך בתיאום, ייעוץ או ייצוג הצנזור בפני בג"ץ. לפי חוות-דעת משפטית, שניתנה על-ידי פרקליטת המדינה, כאשר יוצא צו איסור פרסום, הצנזור מחויב לנהוג על פיו. הצנזור פועל על-פי חוק. הסמכות הבכירה ביותר לפרשנות החוק ניתנה בידי פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה. במקרה שמוגשת עתירה, הסמכות המכריעה היא בג"ץ. הצנזור מפעיל את שיקול דעתו כחוק. כל נושא אשר אין לגביו צו איסור פרסום מטעם בית-משפט ואין מניעה לפרסמו מטעמי 'ודאות קרובה' לפגיעה בבטחון המדינה, מותר לפרסום. הצנזור יאכוף צו איסור פרסום רק במקרים שהדיון המשפטי כרוך בבטחון המדינה".
היועץ המשפטי לממשלה מסר את התגובה הבאה: "אין בדעתנו להתייחס לעת הזאת למקרים ספציפיים. כל שניתן לומר, שלמערכות השונות בהקשר זה, לרבות הפרקליטים והצנזורה, יש אינטרס והוא מניעת פגיעה בבטחון המדינה. זאת כמובן על-פי אמות המידה המקובלות במשטר דמוקרטי. אמנם לא תמיד ישנה "אחידות מערכתית", אולם לאחרונה ננקטו שורת פעולות כדי להגיע ליתר תיאום בין המערכות השונות באשר לשיקולים המנחים בנושא זה".
מדוע בכתה מיס עולם
מקרה נוסף, שאיננו קשור לסוגיות הבטחוניות, ממחיש בימים אלה את הבעייתיות בצווי איסור הפרסום.
ב-5 בדצמבר 98' התיר נשיא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, השופט אורי גורן, לפרסם כי מיס עולם, לינור אברג'יל, פנתה לבית-המשפט למתן צו איסור פרסום על תלונה שהגישה. הבקשה של אברג'יל הוגשה לבית-המשפט באמצעות עורכי-הדין דוד ליבאי ואיתן מעוז ונתמכה על-ידי נציגת פרקליטות המדינה, עו"ד נאוה בן-אור, "מטעמים ציבוריים". בזמן כתיבת שורות אלו, הצו עדיין בתוקפו.
משניתנה להם האפשרות, פרסמו כלי התקשורת כולם על דבר הצו. אלא שהסיפור המלא על אברג'יל סופר ימים אחדים קודם לכן בכל רשתות העיתונות של העולם. כל משתמש אינטרנט מתחיל יכל לקרוא אותו לפרטיו בכל אתרי העיתונות. יתרה מזאת, קוראים ישראלים של העיתון "הראלד טריביון", שמהדורתו הישראלית מודפסת בארץ, יכלו גם הם לקנות את העיתון בקיוסק הקרוב ולקרוא על המקרה שאירע למיס עולם.
עד עתה, בניגוד למקרה נאווה אלימלך למשל, העיתונות הישראלית כיבדה את הצו. אולי מתוך כבוד מיוחד למתלוננת.
ולמרות זאת, היו עיתונאים אחדים שלא התאפקו. הרמזים הראשונים נשלחו דווקא ממבקרי הטלוויזיה. מאיר שניצר, מבקר הטלוויזיה של "מעריב", פרסם טור תחת הכותרת "פוטנציאל לאלימות". בטור הסביר את הקשר האפשרי בין העיסוק של אברג'יל (דוגמנות) לבין הפנטזיות של עברייני מין.
הרמז השני נשלח מכיוונו של מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", יובל נתן. בטורו, שבו הובלטה תמונתה של אברג'יל, הוא כתב: "אברג'יל ניסתה לשמור על כללי הטקס ולדקלם את הטקסטים שמצפים ממנה בתוספת חיוך פוטוגני, אבל זה לא הלך, והיא פרצה בבכי. 'אלו דמעות של אושר', מיהרה לפרשן נציגת תחרות 'מיס עולם', ג'וליה מורלי, וקשה להאמין שמישהו קנה את הסיפור הזה, כשחצי מדינה כבר יודעת משהו אחר. דמעות של שתיקה הן הגדרה קצת יותר מדויקת". יובל נתן נתקל בביקורות קשות על מה שכתב ולמחרת התנצל על דבריו.
הפרשן המשפטי משה נגבי מסביר את מורכבות המקרה כך: "לבית-המשפט יש סמכות להוציא צו איסור פרסום כשמדובר במתלונן על עבירת מין. אבל לאחר שהעניין פורסם בחו"ל, האינטרס לא קיים. אפשר לומר שמלכתחילה היתה הצדקה לצו, אך ברור שלאחר שהדברים התפרסמו קשה להגן עליו".
ברוך קרא הוא בוגר לימודי תקשורת
גיליון 18, ינואר 1999