כמו רבים אחרים, גם אני עקבתי באחרונה בעניין אחרי התפתחות פרשת ספקטור-שריג: העיתונאית דנה ספקטור, בעלת טור אישי חושפני, היתה בין המשתתפות בתוכנית החושפנית "מחוברות" ששודרה לפני כשנה. התסריטאי רן שריג משתתף בגרסה הזכרית של התוכנית, "מחוברים", המשודרת כעת בטלוויזיה. באורח מקרי, או שלא, בין השניים נוצר קשר, רומנטי או שלא, והם עזבו את הבית, או שלא. מה שבטוח: התקשורת עסקה ללא הרף בסיפור הזה לפרטי פרטים.
עלי להודות שההתעניינות שלי בסיפור נובעת גם כיוון שרן מוכר לי כחבר ילדות, אף שזה למעלה מעשרים שנה לא דיברנו (למעט פעם אחת בעניין מקצועי), אבל אני נוטה להאמין שגם אם לא הייתי מכיר אישית את גיבור הפרשה, הייתי עוקב אחריה בעניין, כיוון שהיא פרשה מעניינת, כיוון שהיא מכילה בתוכה את כל המרכיבים שהופכים אופרת סבון לממכרת: רכילות, אהבה, סקס, נישואים וגירושים ובעיקר חשיפה.
בעיקר חשיפה, משום שהרכילות, האהבה, הסקס, הנישואים והגירושים הם, אחרי הכל, בנאליים מאוד. בנאליים במובן זה שרבים מסוגם מתרחשים מדי יום בכל מקום ובכל פינה. תחושת המיצוי, השאלה "מי זה האיש/ה שלצדי ומה אני עושה כאן?" נשאלת על-ידי מיליוני אנשים בכל רגע ברחבי העולם. העובדה ששני גיבורי הפרשה בני 39 (גם אני) הופכת את העניין לבנאלי במיוחד, כיוון שבשלב הזה בחיים כולנו שואלים את עצמנו שאלות מהסוג הזה.
לכן נראה שהסיבה העיקרית לכך שרבים כל-כך מתעניינים בסיפורם של השניים האלה ולא בסיפורם של שניים אחרים נובעת מהעובדה שדווקא הם מי שבחרו לחשוף את חייהם בצורה כל-כך קיצונית: במסגרת ההשתתפות ב"מחוברים" הם אחזו במשך חודשים במצלמה תוך שהם מפנים אותה כלפי עצמם וסביבתם. הם הפקידו את פרטי סיפור חייהם בידיהם של עורכים, שחתכו, אירגנו ומסרו אותם לעשרות, אולי מאות אלפי צופים, שבבת אחת הפכו בעלי עניין ובעלי דעה על חייהם. פתאום לכל אחד יש מה לומר על מבנה האישיות שלהם, על בני הזוג שלהם, על הכרס.
ההתערבות ההפקתית, שקיימת גם ב"מחוברים", פחותה מזו שבתוכניות הריאליטי. ההרגשה שלי היא שעם הזמן המשתתפים ב"מחוברים" מתרגלים למצלמה, מתמכרים אליה, רואים בה הרחבה של היד, של העין. הם לא פועלים בסביבה שבה נמצאים אנשים זרים שהוכנסו לשם מכוח החלטות שרירותיות של "ההפקה", הם פשוט חיים את חייהם; הם בבית, הם במיטה, הם בדרך לעבודה. זו כוחה של הסדרה. על המשתתפים ועל הצופים כאחד.
הגברים והנשים שהשתתפו בסדרה עשו זאת משלל סיבות: זה נראה להם מגניב, מעניין, מסקרן, מאתגר ואפילו מתגמל כלכלית או אישית. הם ביקשו את החשיפה, חיבקו אותה וחשבו שיאהבו אותה (אף אחד מהם לא מוצג כמזוכיסט). באופן רגיל, החשיפה גולשת אל מחוץ לגבולות המסך, כחלק ממסע קידום המכירות שנערך לפני, תוך כדי ואחרי שידור של סדרות טלוויזיה, ומתבטא בראיונות, הדלפות וצילומי פפרצי. הכל בהסכמת כל הצדדים המעורבים. פרשת ספקטור-שריג, כך נראה, לא תוכננה להיות חלק מההתנהלות הזו.
נראה כי הקשר בין שני המשתתפים של התוכנית החושפנית ביותר בטלוויזיה, וההשלכות שלו על חייהם וחיי כל הקרובים להם, לא היה אמור להיות אייטם. אבל הוא הפך להיות האייטם הכי גדול ומדובר שתפח גם מעבר לעיסוק התפוח ממילא ב"מחוברים". ספקטור איימה בתביעת דיבה, שריג הצהיר כי "יש גבול עד כמה אפשר להיכנס למיטה שלי", והרושם היה שאף אחד מהם לא הבין מה משמעותה האמיתית של חשיפה טלוויזיונית מוחלטת.
באחד הראיונות סיפר שריג על יום אחד, טרם עלייתה של הסדרה, שבו הלך עם הבנות שלו לירקון יחד עם אדיר מילר, שותפו לכתיבה. בעוד שהוא, שריג, הוריד את החולצה והשתולל, מילר נאלץ לשמור על מהוגנות תוך שהוא מסנן "תיכף הסדרה תעלה וכל זה ישתנה". מילר ידע על מה הוא מדבר ונראה שלא לחינם הוא לא הופיע ב"מחוברים" אפילו לא פעם אחת, למרות קרבתו המקצועית לשריג.
ייתכן כמובן ששריג וספקטור (או אחד מהם), שמכירים את המשחק התקשורתי, משחקים אותו היטב, כולל הפרק האחרון, רק כדי להמשיך לרתק את הקהל (עדות לכך היא הדרך שבה שווק הטור האחרון של ספקטור ב"ידיעות אחרונות"). אבל ההרגשה שלי היא שאפילו ספקטור, שכותבת טור חושפני כבר עשור, ושריג, שכתב ספרים וסדרות טלוויזיה, לא העריכו נכונה את עוצמתה של החשיפה הטלוויזיונית, זו שנוטלת ממך באחת כל זכות לפרטיות ומשליכה אותך לזרועותיו של ציבור נטול פנים וחד לשון, חשיפה שהופכת אותך מסובייקט לאובייקט, מאדם לאייטם.
גם בגלל זה, פרשת ספקטור-שריג היא פרשה של סקס, אהבה ובגידה, אבל בעיקר סיפור על חשיפה, חשיפה טלוויזיונית, שאין קיצונית ממנה ושבאה עם תג מחיר שאף אחד לא באמת יכול לנחש מראש.