זכותו של הקורא הערבי הפלסטיני בישראל לשאוב את המידע על ההתרחשויות בזירה הפוליטית שבה הוא חי ממקור ראשון. משמע: חובה על העיתונות הערבית היוצאת לאור בישראל להגיש לו את המנה הדשנה, האובייקטיבית והמעניינת. אבל לדאבוני הרב, הפוליטיקאים הישראלים, קרי המקורות, אינם ששים, בלשון המעטה, לשתף פעולה עם העיתונות הלא-יהודית בישראל.

בהתנהלות הזו, שאין לה הסבר הגון, הם מעניקים לעיתונאים הערבים ולציבור הקוראים שלהם את התחושה שהם מחוץ לשיח הציבורי הישראלי. אם לשאול מושגים מתחום הספורט, אפשר לקבוע בוודאות כי הערבים הפלסטינים בישראל לא זומנו לסגל, הונף לעברם כרטיס אדום, ואם אנחנו לא מתקרבים לספסל המחליפים אף שיש לנו שחקנים טובים, אזי הבעיה טמונה בחלונות הגבוהים בירושלים, ולא בשופטים בשחור.

למשל: לפני כחמישה חודשים, בנובמבר אשתקד, פניתי לעוזרת הדובר של המשרד לתשתיות לאומיות וביקשתי באופן מסודר לערוך ראיון עם כבוד השר בנימין בן-אליעזר על ענייני דיומא. התשובה שקיבלתי היתה כי העניין בבדיקה. מתברר שהבדיקה לוקחת זמן, לכן פניתי שוב ושוב. בסופו של דבר קיבלתי לנייד שלי את ההודעה הבאה: כשתהיה לנו תשובה נודיעך. עד היום תשובה אין, ואני מניח שגם לא תהיה.

גם השר יצחק הרצוג ממפלגת העבודה אינו שש להעניק ראיון. בחודש האחרון פניתי ליועצת שלו, הגברת פנינה בן-עמי, פעמים אינספור, וביקשתי לראיין את כבוד השר. היועצת, ברוב אדיבותה, השיבה לפניות והתנצלה פעם אחר פעם, אולם ראיון עם השר לא הושג.

זה המקום להביא לידיעת הציבור הרחב כי ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון מעולם לא התראיין לעיתון ערבי בישראל. זה הזמן להזכיר כי ראש הממשלה הנוכחי אהוד אולמרט טרם הואיל בכבודו להתראיין לכלי תקשורת ערבי בישראל. דבר שאומר דרשני.

יובהר ויואר בהקשר הזה כי השרים, דובריהם ויועציהם מקבלים את משכורותיהם מהמסים שאני והאזרחים האחרים משלמים, לכן יחסם צריך להיות בהתאם. אלא שבישראל כמו בישראל, כאשר העניין נוגע לערבים, נחצים הקווים והעיתונאי הערבי הופך לאישיות בלתי רצויה.

מובן שלא תמיד מתעלמים המיניסטרים מהציבור הערבי: ערב הבחירות לראשות מפלגת העבודה חרש השר בן-אליעזר את המגזר הערבי, ועוזריו המסתערבים דאגו באופן מיוחד להזמין את העיתונות הערבית כדי לסקר את מאמציו הבלתי נלאים לשכנע את חברי המפלגה הערבים להצביע עבור האחראי מס' 1 לאירועי אוקטובר 2000, אהוד ברק, שבהם נרצחו 13 צעירים ערבים מאש "כוחותינו". ברוב להיטותו לא חסך בן-אליעזר את שבט לשונו ותקף בצורה חריפה ובוטה את הח"כים הערבים, והעיתונות הערבית פירסמה את דבריו.

למרות נסיונותי הרבים לרדת לסוף דעתם של בן-אליעזר ושות', נבצר מבינתי להבין את התנהגותם. האם אין לשר זמן פנוי להעניק ראיון לעיתון בשפה הערבית? מסופקני. האם התגובה היתה דומה אילו עיתון ישראלי בשפה העברית היה פונה אליו בבקשה לראיון? מסופקני. הבעיה טמונה עמוק בתת-המודע של השרים הישראלים, שרואים בנו כוח אלקטוראלי ותו לא. הם עושים הכל כדי להשריש בקרבנו, עיתונאים ואזרחים ערבים, את ההרגשה שאנחנו לא שייכים למדינה, ולאחר מכן לנהל נגדנו מסע צלב ולהאשים אותנו בבדלנות ובפלסטיניזציה.

חז"ל אמרו, "המביא דברים בשם אומרם כאילו הביא גאולה לעולם", וסיפור שהיה כך היה: לפני כמה שנים, כאשר מפלגת המרכז היתה בשיאה, הגעתי למטה המפלגה בתל-אביב כדי לראיין את רא"ל (מיל') אמנון ליפקין-שחק. שאלתי אם נכונות הידיעות שישראל וסוריה מנהלות מו"מ חשאי בשווייץ. הוא הביט בי וענה בזלזול: מה אתה חושב? אם היתה לי ידיעה מהסוג הזה הייתי נותן אותה לעיתון שלך?

נראה כי תשובה זו מתמצתת את הבעייתיות בקשרים בין שרי הממשלה לבין העיתונות הערבית בישראל.

זוהיר אנדראוס הוא מנכ"ל העיתון הערבי-הישראלי "מע אל-חדת'"