איך נראית בדיעבד התנהלות התקשורת בעסקת החילופים עם החיזבאללה? ממרחק של יום, התיאור נשמע פשוט בצורה מביכה: החיזבאללה הצליח לשלוט בזירה עד הרגע האחרון ולחשוף את דבר מותם של החטופים בשידור חי. כיצד הצליח הארגון לתעתע כך בתקשורת הישראלית? הוא הצליח משום שהתקשורת בחרה שלא לדעת. כלומר: ידעה, אך בחרה להתנהג כאילו אינה יודעת. לאחר מעשה, אפשר לומר שהתקווה שהחיילים יחזרו בחיים היתה משולה בסופו של דבר לתקווה שהחיזבאללה בעצם מנסה להכין לכולנו הפתעה נעימה.
מדוע התקשורת בחרה להתנהג כך? השאלה הזאת עלתה בסופו של יום, במשדר חדשות הלילה בערוץ 2. ערד ניר שאל אז את אמנון אברמוביץ' אם התקווה שטיפחה התקשורת לא היתה שגויה. אברמוביץ' סיפר בתשובה על הכוונות שהיו לממשלה להכריז על שני החיילים כחללים. ניר תהה שמא אינטרסים פוליטיים או מניפולציה תקשורתית גרמו לתקוות השווא. אבל ההשערה הזאת היא אחד המקרים שבהם הניסיון להצביע על מניפולציה נועד בעצם להסתיר את מה שגלוי לעין: ההתנהלות של התקשורת בפרשה, כך נדמה, קשורה בעיקר לתקשורת עצמה.
צופים בעסקת החילופים. צילום: פלאש 90
מה אפוא ההסבר לעובדה שהתקשורת פעלה מתוך אמונת שווא? אפשר לומר שיש משהו טבעי לגמרי ברצון להאמין, שלמרות הכל, אולי, אולי, תהיה כאן הפתעה. לבני המשפחה ברור שאין כלל אפשרות אחרת, אלא להאמין שהבנים יחזרו. זה הסבר אחד להתנהלות התקשורת: קרבה רבה מדי למשפחות החטופים. מובן שאי-אפשר שלא להזדהות עם המשפחות, אבל גם במצב הזה תפקידה של התקשורת הוא לדווח, וכדי לדווח היא לא יכולה להיות חלק מהזירה. כאשר התקשורת בוחרת להזדהות עם תקוות השווא של מי שהיא אמורה לסקר, במקום להציב להן משקל נגד, היא חוצה קו שמונע ממנה את האפשרות הסיקור.
עם זאת, ההזדהות עם המשפחות היא כנראה לא כל ההסבר. בעוד שלמשפחות לא היתה ברירה אלא להאמין שאולי בכל זאת החטופים בחיים, התקשורת, להבדיל, בחרה להתנהג כאילו גם היא מאמינה בכך. והבחירה – הבחירה שלא לדעת – מסמנת את ההבדל המשמעותי. זה לא היה מקרה שהתקשורת נסחפה לתקוות שווא בעקבות הזדהות רגשית עם המשפחות, או שההזדהות הרגשית גרמה לה לכשל מקצועי; נכון יותר לומר שהמצב היה הפוך: התקשורת נסחפה לתקוות השווא כדי לשקוע בהזדהות הרגשית, כדי להעביר את העבודה התקשורתית ממישור הדיווח והסיקור למישור ההזדהות והרגש. לכן גם לא לגמרי נכון לומר שהיה כאן כשל מקצועי של התקשורת. זה לא היה כשל מקצועי, אלא מקצועיות מסוג אחר: פעל כאן צופן מקצועי המנחה את התקשורת הישראלית זה שנים בסיקור פיגועים – אותם רגעים שבהם התקשורת מפסיקה לדווח ומתחילה להשתתף, להיות חלק מהאירוע, להיות הזירה שבה "כולם" משתתפים באירוע.
אם דנים בסיקור עסקת החילופים במישור המקצועי הצרוף, מגיעים אולי לסיבה העמוקה ביותר להצלחתו של החיזבאללה לתעתע בתקשורת הישראלית. השידור החי, הדרמה המטלטלת, ההפתעה, הזעזוע הרגשי – כל אלה הם מרכיבים של המקצועיות התקשורתית בשעת משבר. באופן מסוים התקשורת, ובמיוחד הטלוויזיה, נמצאת במיטבה ברגעים האלה של הפתעה, דרמה וזעזוע. החיזבאללה הצליח להפתיע את התקשורת בין השאר משום שהיא אוהבת להיות מופתעת.
ניסוח כזה מייחס לתקשורת איזו ציניות דוחה. יכול להיות. אבל נדמה שברגעי משבר, ברגעים לאומיים טעונים, המקצועיות התקשורתית כרוכה ללא הפרד במידה של גישה צינית. בחדשות ערוץ 2 שידרו בערב העסקה סרט וידיאו שצילם חבר בחתונה של אהוד וקרנית גולדווסר. אפילו המשפחה לא ראתה את הסרט הזה עד אותו יום. תחשבו על זה ככה: יש שם במערכת ערוץ 2 אנשים שהתעסקו עם הסרט הזה. הם השיגו אותו, שמרו אותו, צפו, ערכו, הכינו כתבה – ואת כל זה הם אמורים לעשות בידיעה מלאה שהסרט הוא בעל ערך חדשותי, שאפשר יהיה להשתמש בו, רק אם גולדווסר כבר מת.