לפני שבועות אחדים יצא לאור "הספקן בחדר החדשות: כלים לסיקור עיתונאי במציאות מתעתעת", בהוצאת עם-עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה. הספר, מאת צבי רייך ויגאל גודלר, מוקדש לחשיבותה של הספקנות בעבודתו של העיתונאי, ולדרכים שבהן ניתן להשתמש בספקנות ככלי לשיפור העבודה העיתונאית.

פרופ' רייך, מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון, שוחח על הספר עם אורן פרסיקו ונמרוד הלברטל במסגרת התוכנית "קול העין" והרחיב לגבי חשיבותה של ספקנות והאתגרים שעומדים בפני העיתונאים שמבקשים בימינו להיות ספקנים.

"המלה ספקנות", אומר רייך, "מקפלת בתוכה את כל היקום העיתונאי. אם תרצה, זה מין קוף מחט שדרכו אנחנו מצעידים את כל עדר הפילים העיתונאי והספקות שהוא מעורר. אנחנו מאוד התלבטנו מאיפה מתחילים. הרי כשאתה אומר לעיתונאי להטיל ספק זה קצת כמו לגשת לדג ולהגיד לו 'אולי אתה רוצה להטיל ספק במים'. מים זה כל מה שיש פה מסביב, מאיפה אני מתחיל?

"אז אמרנו, נתחיל מלהטיל ספק במידע שעיתונאי מקבל. הפרק השני עוסק במקורות המידע, גם הם מעוררים ספק. משם הגענו לפרק השלישי, שעוסק בשיטות איסוף נתונים שבהם כל מיני גורמים מזינים את העיתונאים בנתונים שהם אספו. והדבר האחרון, אם כבר הטלנו ספק במידע ובמקורות ובשיטות שהמקורות הפעילו כדי לאסוף את הנתונים, אולי כדאי גם להטיל ספק בשיטות העבודה של העיתונאים עצמם, בדברים שהם לוקחים כמובן מאליו. האם ברור לנו שעכשיו צריך לפתוח גל פתוח? האם ברור לנו שאת החומרים האלה והאלה צריך לתת בפרומו? האם ברור לנו שפה אני נותן את גרסאות שני הצדדים או שאני הולך וחוקר מי מהצדדים קרוב יותר לאמת?

"אחד הדברים היותר קשים הוא לעורר את תשומת לבו של בעל מקצוע לפרקטיקות שבהן הוא משתמש. כי בעצם אתה מבקש מבעל מקצוע להסתכל מבחוץ על המקצוע שלו, וזה תהליך קשה לכל איש מקצוע".

צבי רייך ויגאל גודלר (צילום: דני מכליס, אוניברסיטת בן-גוריון)

הפרדוקס המרכזי שעולה מהספר הוא שמצד אחד היום יותר מתמיד חשוב לעיתונאי להטיל ספק, ומצד שני פעולת הטלת הספק נעשית יותר קשה.

"זיהית מעולה את הפרדוקס. המציאות כפי שאנחנו תופסים אותה הולכת ונעשית יותר מורכבת, המומחיות בכל תחום הולכת וגדלה, הלחצים על העיתונאי גדלים, ויש פה עוד נקודה חשובה – אני לא חושב שהעיתונאים נמצאים במקום שבו הם יכולים לשאת ולתת על הצורך להטיל ספק. הם חייבים להטיל ספק".

אבל אין להם זמן.

"למי אין זמן? לכל העיתונאים? בכל הידיעות? בכל המדיה? זהו תיאור פסימי מדי. לחלק מהעיתונאים יש קצת זמן בחלק מהידיעות, אבל אני לא חושב שהם בעמדה להשתכנע או לא להשתכנע בצורך להטיל ספק. הטיעון המכריע הוא שכל ספק שהעיתונאי לא הטיל בזמן, או לא הטיל רגע לפני הפרסום, הוא קריאה לספק אצל הקהלים שלו, אצל הקוראים, הצופים והמאזינים רגע אחרי הפרסום.

"הציבור נמצא עמוק עמוק בעסקי הספקנות, לצערי עמוק מדי. הציבור היום פוסל את המדיה, רואה בה מוטית מאוד, והא ראיה – בכל העולם המערבי יש ירידה מתמשכת באמון בתקשורת. כיוון שהציבור הפליג כל-כך בספקנות שלו כלפי המדיה והמניעים שלה, העיתונאים נמצאים במצב שהם מוכרחים לאמץ את הספקנות כדרך לפתח סיקור עצמאי יותר, משוכלל יותר, ונוקב יותר".

איך גורמים לעיתונאים לקחת את הספרון ולקרוא בו?

"זו שאלה שגם אני שואל כרגע. אני יכול כרגע לחשוב על שלל תירוצים לעיתונאי למה לא לקרוא את הספר. העיתונאי יכול להגיד לעצמו 'אני כבר מנוסה מדי', 'אני מתחיל מדי', 'אני בהישרדות אז אין לי זמן', או 'ממילא לא יקרה כלום אם אני עושה טעות' וכן הלאה. שלל תירוצים. הספר גם יופץ במהדורה אלקטרונית חינם, כל עיתונאי בישראל יוכל לקבל את הספר הזה חינם, ואני מקווה שזה יגרום לעיתונאים לקרוא אותו".

"פתאום אמרתי לעצמי שאני יודע להסביר במשפט אחד מיהו העיתונאי הטוב היום, מה התכונה החשובה ביותר לעיתונאי היום: להיות מסוגל לטפל במורכבויות"

האם במהלך העבודה על הספר היתה לך תגלית?

"המון דברים. פתאום אמרתי לעצמי שאני יודע להסביר במשפט אחד מיהו העיתונאי הטוב היום, מה התכונה החשובה ביותר לעיתונאי היום. לא ספקנות, ספקנות היא כלי. בעיני התכונה החשובה ביותר לעיתונאי היא להיות מסוגל לטפל במורכבויות, וספקנות היא אחת הדרכים החשובות להגיע לשם. צריך לתפוס את העולם כמורכב יותר. זה לא אומר שהידיעות שלך חייבות להיות מסובכות או בלתי מובנות, אבל זה אומר שאתה צריך לדעת לתמרן בחן ולא באופן מגושם בין מורכבות העולם לבין פשטות הידיעות. זו אולי התכונה החשובה ביותר היום.

"תובנה שנייה היתה לנו בהתמודדות עם קריאה מאוד מאתגרת של אחד מגדולי החוקרים בתקשורת פוליטית בעולם, שטוען ששיטת מקורות המידע, שהיא בעצם השיטה המרכזית להשגת מידע, פושטת את הרגל, משום שהמקורות נעשו כל-כך מניפולטיביים. אם פעם באת לסקר עניין ולא נכחת באירוע עצמו יכולת לשאול את שני הצדדים ולהרכיב מזה איזשהו מוצר משותף שיש בו קירבה מסוימת לאמת. ואילו היום, אם תבוא ותשאל את שני הצדדים, הם כל-כך מניפולטיביים, הם כל-כך מצוידים ביחצ"נים ויועצים אסטרטגיים וכל-כך למדו להציג את עניינם בצורה שתשרת את האינטרסים שלהם, עד שאין לך סיכוי להרכיב מזה תמונה בעלת ערך".

מה בא במקום מקורות המידע? איך בכל זאת בונים תמונת מציאות?

"ידע. הרבה ידע והבנה עצמאית. הפתרון הוא עצמאות גדולה יותר של העיתונאי מהתלות במקורות, יכולות איסוף עצמאיות, יכולות לקריאת עוד רקע. זה נכון שאין לך זמן בכל הידיעות, אבל בחלק מהידיעות יש לך זמן. אנחנו אומרים בכנות לעיתונאי: 'אין לנו אשליות. אנחנו יודעים כמה אתה עסוק. אבל אתה עסוק בידיעה הבאה. בידיעה הבאה מן הסתם אתה יכול לשנות מעט, אבל במושגי סדרי הגודל של הקריירה שלך אתה יכול לעשות הרבה. אתה יכול להפוך לעיתונאי יותר טוב, יותר משכיל, שקורא יותר, שמבין יותר את הרקע ושמסוגל לטפל במורכבויות".

• את התוכנית המלאה ניתן להוריד כאן

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס 106FM מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". מפיקה: רתם שרעבי. עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.