הצטערתי לקרוא את טורו של עורך "העין השביעית", שוקי טאוסיג, ביום א' השבוע – "כולם מדברים על ביבי, אף אחד לא מדבר על אבי"; ולא רק בגלל האזכור הלא הוגן (מנקודת ראותי הסובייקטיבית, כמובן) של "דבר ראשון" שאני נמנה עם מחדשיו.

לטעמי ביטא טאוסיג את הסנטימנט המריר שפשה בקבוצות חשובות בחברה הישראלית. זהו הלך הרוח אשר מרעיל ומכשיל את הנסיונות השונים להתחדשותה ולריפויה של הרקמה החברתית הנגועה שלנו.

נתחיל דווקא בטענתו האמפירית של טאוסיג – "כולם מדברים על ביבי, אף אחד לא מדבר על אבי", כשכוונתו לכך שאין מבקרים די את יו"ר ההסתדרות ניסנקורן על הסיכום שאליו הגיע עם ראש הממשלה בדבר הארכת חייה של רשות השידור ודחיית שידוריו של תאגיד השידור הציבורי. מנקודת ראותנו זה נראה אחרת, ובמהלך הימים הסוערים שלאחר ההודעה הדרמטית חשבנו שההסתדרות והעומד בראשה דווקא חוטפים קיתונות של ביקורת. בדקנו את התחושה הזו באופן מדגמי. איך? באמצעות "העין השביעית" כמובן.

"העין השביעית" פרסם, יממה לאחר ההודעה, כתבה שליקטה ציוצים בולטים של עיתונאים ופוליטיקאים בנושא. בכתבה 36 ציוצים, כולם מבקרים את המהלך של הארכת חייה של רשות השידור. 13 ציוצים מבקרים את המהלך מבלי לציין גורם אשם מרכזי, 11 מציגים הן את נתניהו והן את ניסנקורן באור שלילי, 6 ביקורתיים כלפי נתניהו לבדו ו-6 ביקורתיים כלפי ניסנקורן לבדו. כך שנראה, לפחות על-פי בדיקה מדגמית זו, שקהל מסוקרי "העין השביעית" הפנו לפחות מחצית מאשפת חצי הביקורת שלהם כלפי ניסנקורן.

אך טאוסיג סבור שיש להגביר את האש, ולשים דווקא את איגוד העובדים, שהצליח לשפר את מצבם של עובדי רשות השידור התלויים בו להגנתם, "על הגריל". וזה בעיני מוזר ומטריד: מדוע סבור עורכו של אתר המוקדש לביקורת על התקשורת שעתיד השידור הציבורי בפרט והעיתונות החופשית בכלל תלוי בהחלשת כוחם של העיתונאים והעובדים המאוגדים? האומנם, בימינו, כשאנו עומדים בלב החורבן שהותירה כאן מהפכת ההפרטה, אשר שיסתה מגזרים ועדות זה בזה, וליבתה להבות אש ונקמות, האומנם גם עתה הבעיה האמיתית של התקשורת ושל החברה בישראל היא עובדים ועובדות המשלבים ידיים בסולידריות ונאבקים למען עתידם המקצועי?

טאוסיג סבור שכולם צריכים לדבר על אבי ואולי על ביבי; אך האמת היא שאף אחד לא מדבר על רפי. רפי יששכר, עובד רשות השידור זה 29 שנים, שהיה צפוי לאבד את עבודתו בקרוב. השבוע השתתף רפי בוועדת הכלכלה בכנסת, וכששמע את החברות והחברים של הכנסת מדברים גבוהה-גבוהה על חשיבותו של השידור הציבורי, ואת ההתעלמות הגורפת מעתידם של מאות העובדים המפוטרים ברשות השידור, התפרץ בצעקות. בלשונו של י.ח. ברנר, לא היתה לרפי זכות הדיבור בכנסת, אבל היתה לו זכות הזעקה.

אנו ב"דבר ראשון" רואים את ייעודנו להעניק, מעל גבי דפינו הווירטואליים, את זכות הזעקה והדיבור והנראות לרפי יששכר ולכלל ציבור העובדות והעובדים בישראל. אנחנו סבורים, בכל הצניעות, שלא רק אנחנו אלא כלל גופי התקשורת בישראל צריכים לתת במה וביטוי לציבור זה, וביתר שאת מכפי שזה נעשה עד היום.

בנוגע לרמתו המקצועית של "דבר ראשון" ועצמאותו העיתונאית, אותה ביקר עורך "העין השביעית", נאמר אך זאת: "דבר ראשון" הוא כלי תקשורת החופשי מאינטרסים מסחריים, מלחצים פוליטיים ומחשבונות אישיים. את האתר כותבת, עורכת ומפיקה קבוצה של חברות וחברים אשר רואה עצמה חופשייה מכל מחויבות, פרט למחויבות לציבור העובדים והעובדות בישראל ולערכים שבהם אנו מאמינים ומאמינות. אלה הם פני הדברים לפחות עד לנקודת הזמן הזו, 45 ימים בסך הכל מאז עלינו לאוויר.

מה נעשה עם החופש הזה? האם נשכיל לעשות בו שימוש ראוי, לטובת החברה בישראל, כזה שלא יבייש את המותג ההיסטורי "דבר"? אנחנו מקווים ומשתדלים שכן, ושמחים לעמוד למבחן הביקורת של הקוראים והקוראות בכל יום מחדש.

יניב כרמל הוא רכז התוכן של "דבר ראשון"