ההודעה המפתיעה שיצאה בשבוע שעבר מכיוון נתניהו (בשבתו כשר התקשורת), על דחייה אימתנית בפתיחת שידורי תאגיד השידור הישראלי נתנה את האות לשטף פרסומים על מלחמתו של ראש הממשלה בתקשורת הישראלית שאינה שייכת לשלדון אדלסון. מעטים הפנו את הזרקור לכך שההודעה יצאה תחילה מלשכה אחרת, של דמות מוכרת פחות: אבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות, ארגון העובדים הגדול והמרכזי בישראל.
הפרשנים ידעו להסביר, ובצדק, שנתניהו ויתר על טובת הציבור בדמות שידור ציבורי איתן ועצמאי לטובת רווח פוליטי ציני ואישי: מהלך הדחייה בלא פחות משנה ורבע יביא לכך שהתאגיד יימק עוד בטרם ייפתח ואילו רשות השידור תמשיך לשדר במצב מוחלש של רגע לפני סגירה, וכך ינטרל נתניהו שני כלי תקשורת שעוד עלולים חס וחלילה למתוח עליו ביקורת אפקטיבית. אבל רוב רובם של אותם פרשנים לא ידעו להסביר כיצד ניסנקורן, העומד בראש אחד הגופים החשובים בציבוריות הישראלית, העדיף את טובתם של כאלף עובדים ברשות השידור שיזכו לעוד שנת משכורת על פני טובתם של עובדי התאגיד החדש (שאינם מאוגדים בהסתדרות) ושל הציבור הרחב.
העיתונאים התנפלו בשצף קצף על נסיונותיו של נתניהו להשתמש בכלי חקיקה ורגולציה כדי להצר את צעדיהם של כלי התקשורת החזקים בישראל (כאילו קודמיו, אהוד אולמרט ואריאל שרון, לא פעלו באותו אופן מושחת כשתמרנו והפעילו עיתונאים וכלי תקשורת שיכסו על פרשיותיהם ומחדליהם, וכאילו שנות דור של שלטון מפא"י לא כללו מסורת של נסיונות לאחוז ביד ברזל את העיתונות), אבל את ניסנקורן, שלכאורה יזם את המהלך ואיפשר לנתניהו לרכב על גבו, כמעט ולא צלבו.
זאת למרות שיו"ר ההסתדרות סיפק לעיתונאים זה מקרוב מטרה נוחה ונאה: כמו שלנתניהו יש "פראבדה" בדמות "ישראל היום", כך ניסנקורן הקים לאחרונה מכספי העובדים אתר אינטרנט שבכסות של אתר חדשות מדברר את פעולותיו ומגן על תדמיתו. לצורך כך לא היסס היו"ר להשתמש במותג "דבר" שייסד כצנלסון, ולהופכו לסמרטוט-עיתונות שמפעילים אנשי תנועה מסורים ללא שום רקע בעיתונות או באתיקה שאמורה להנחות אותה. את הסיקור שסיפק "דבר ראשון", שמו של האתר החדש, לדיל המסריח של דחיית שידורי התאגיד, יכולים ללמד באקדמיה ע"ש "ישראל היום".
"דבר ראשון" של ההסתדרות מסקר את הדיל בין יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן וראש הממשלה נתניהו לדחיית שידורי תאגיד השידור הישראלי
ההתעלמות מחלקו של יו"ר ההסתדרות בניסיון לסכל את הבראת השידור הציבורי בישראל אירונית במיוחד על רקע ההקשר: אם הפוליטיקאים, מימין ומשמאל, הם אבות ההשחתה של רשות השידור, הרי שהוועדים הכוחניים והנצלניים שפעלו בה הם האמהות. באופן מעניין, התפרקותה של האימפריה העסקית של נוחי דנקנר קרתה בזמנים סמוכים להתפרקותה של רשות השידור. אם הנפילה של דנקנר חשפה את מה שרקוב בעולם העסקים שלנו, ההתרסקות של רשות השידור תימצתה את מה שלא מתפקד בשירות הציבורי שלנו. במשפט אחד: העדפת האינטרס האישי בידי מי שנבחרו או מונו כדי לשמור על האינטרס של הציבור.
כך פוליטיקאים – ראשי ממשלות, שרים וחברי-כנסת – חטפו ונגסו ובלעו ככל יכולתם מעוגת השידור הציבורי: מינו מנהלים מושחתים, גנבו זמן אוויר, איימו וסחטו. בעוד אלו הולמים על החומות מבחוץ, מבפנים, עזר כנגדם, פעלה ההסתדרות, שבשם זכותם של כמה מאות אנשים ובני משפחותיהם לתנאים מופרזים ולמוסר עבודה לקוי, איפשרה לוועדים מקצועיים להנחיל תרבות של שקר ועצלות. בין אלו לבין אלו נמחצו לא מעט עובדים מקצועיים, הגונים וחרוצים, שנשאו על גבם את הפרזיטים מבית היוצר של הכנסת וההסתדרות במשך שנות דור – עד שהחבלות הכריעו את יסודות הבניין ומוטטו אותו על יושביו, צדיקים כרשעים.
הברית בין נתניהו לניסנקורן היא אפוא שכפול מדויק של הכוחות שהרסו את רשות השידור: פוליטיקאים מבחוץ, וועדי עובדים מבפנים. שניהם אינם מסוגלים לשאת מבט מעבר לעונת הבחירות הבאה.
המאבק הציבורי והפוליטי שנפתח נגד ההחלטה של ראש הממשלה ויו"ר ההסתדרות לעצור את הקמת תאגיד השידור הציבורי לא יכול להצליח אם יתמקד רק בכוונות הזדון של נתניהו. ביבי לא היה יכול להכריז על המהלך הזה בלי אבי. המאבק הזה לא יכול להישאר אצל שונאי נתניהו, בצדק ושלא בצדק. זה אינו מאבק בין ימין או שמאל, אלא בין מי שמעוניינים לייצג את הציבור לבין מי שבוחרים לעבוד למען חלק קטן ממנו במקרה הטוב, ובמקרה הרע עבור חלק קטן עוד יותר: הם עצמם.