קארמה היא כלבה קטנה וממזרתה ויש לה משטרה בלתי נראית. בדצמבר 2004, תריסר שנים לפני שהורשע בפלילים, התבשרה האומה שנוחי דנקנר מוכר את פולגת לאיש העסקים צביקה בארינבוים. זו היתה הודעה חגיגית שכמותה נאלצנו לבלוע עוד רבות בשנים שלאחר מכן.
באותו יום חשבתי שהסיפור האמיתי הוא שנוחי הגדול בעצם זורק את עובדי פולגת לכלבים, למרות שעם כל הכסף והקשרים ומוטת השליטה שלו במשק (שהסתמנה כבר אז) – הוא יכול לדאוג שהמפעל הזה ישגשג ויהיה למי למכור את התוצרת שלו. אבל הוא בחר למכור אותו לבארינבוים, הפיננסייר הציני ביותר ששוק ההון יכול היה להצמיח.
בארינבוים עשה סיבוב מכוער על גב החברה הזו, ואפילו הלך לבית-משפט כדי שיאשר לו למשוך דיבידנד מתוך ההון העצמי של החברה (לא היו רווחים שאפשר לחלק), ועל הדרך גם ניסה לסדר לעצמו ולמנכ"ל משכורות של מיליונים. עד מהרה פולגת נסגרה, וכל העובדים מקריית-גת הלכו הביתה (לרבות אמא של זמרת מפורסמת). כמה שנים מאוחר יותר, נוחי, האיש שתרם לפריפריה מהכספים של אי.די.בי, היה חתום גם על הסגירה של כיתן-דימונה.
באותו יום ב-2004 הצלחתי להוציא כותרת מיו"ר הסתדרות עובדי הטקסטיל: הוא האשים את נוחי ב"הפקרות ובריחה מאחריות". שאלתי את רני רהב, היחצן הקבוע של אי.די.בי, למה הם מוכרים את החברה לבארינבוים? התשובה של רני היתה:
"החברה בידיים טובות".
העורכים שלי חשבו שאני פסיכופת. כך גם בהזדמנויות אחרות בעיתון שעברתי אליו זמן קצר לאחר מכן. קצת קשה להאמין, אבל האווירה במוספים הכלכליים היתה שונה מאוד מהדאווין הנשכני שאימץ חלק מהתקשורת הכלכלית בערך מתחילת 2007. בקיצור, נוחי המשיך לנקנק את כספי הציבור, והעיתונות המשיכה להריע לו. תקצר היריעה:
העביר את החובות האישיים שלו מישראייר לאי.די.בי בעסקת בעלי עניין; הימר במיליארדים על מניות קרדיט-סוויס והפסיד הון תועפות על חשבון הכסף של כור; מכר את מכתשים-אגן לסינים (לכו תדברו איתם על איכות סביבה ברמת-חובב); הפסיד מאות מיליוני דולרים מכספי הציבור על רכישת קרקע בלאס-וגאס, כשהיה כבר ברור שהמשבר של 2008 מתקרב; קנה המוני רגולטורים ושומרי סף ונתן להם משרות שמנות בחברות שלו כדי לאותת לכל השאר; בסוף גם שרף מאות מיליונים על "מעריב" המדמם כדי להילחם ב"דה-מרקר".
זה האיש שהיה צריך להיות מתווך-על ותו לא – אבל העיתונאים גרמו לנו להאמין שהוא ראוי לנהל ולהיות הבעלים של החברות הכי גדולות במשק. למרות שכבר ב-2004 היה אפשר להבין שמדובר בפיננסייר ותו לא. למשל, כשעשה סיבוב מהיר של קנייה ומכירה של מניות בנק לאומי. כבר אז נזרע זרע הפורענות של סוחר ומתווך שהתקשורת מוכרת לציבור כבעלים ומנהל שאמור להשביח חברות. זו היתה התנהגות של סוחר, של ברוקר, לא של מנהל עם אחריות או משקיע לטווח ארוך שמשביח חברות. בתקשורת לא היה מי שישאל אז שאלות.
אבל כמו שהמורה שלי להתעמלות ביסודי היה אומר, "לכל בלוף יש סוף".
השופט חאלד כבוב לפני הרשעתו של נוחי דנקנר בעבירת תרמית בניירות ערך, בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, 4.7.16 (צילום: עמי שומן)
השופט חאלד כבוב, שהרשיע היום את דנקנר בהרצת מניות אי.די.בי, לא נפל למלכודת של טיעוני ההגנה של דנקנר כאילו מדובר היה "בהנפקת חברים". דנקנר ניסה לטעון, שמאחר שמדובר באנשי עסקים גדולים המקורבים אליו ורוצים לסייע לו, אזי אין להם עניין במחיר המניה ובהפסד שעלול להיגרם להם (בניגוד למשקיע קטן שעבורו יש משמעות למחיר, ולכן יש עניין להציג בפניו מצג שווא של מחיר מנופח).
התקשורת אימצה את צמד המלים האלה – "הנפקת חברים" – בחום, והידהדה אותן במשך תקופה ארוכה. אלא שכפי שקבע השופט כבוב בהרשעה מהדהדת משל עצמו, אין נפקא מינה, כאשר נעברו עברות על חוק ניירות ערך, אם היה מדובר ב"הנפקת חברים" או בהנפקה לציבור. השופט הצליח לעמוד בלחץ של צמרת המילייה המשפטי מהשוק הפרטי.
כל הכבוד לחאלד כבוב. קנה את מקומו בעליון. העיתונאים, לעומת זאת, איבדו את עולמם מזמן. מי שיחפש מ-2003 ועד 2014 את המלים "מקורבים לאי.די.בי אומרים ש", יקבל מיליון תוצאות, כי כולם שיתפו פעולה עם האיש שדיבר עם מאה כתבים ביום ואף אחד לא העז לצטט בשמו. והכל תמיד היה ורוד כמובן.
אבל כמו שהמורה שלי להתעמלות ביסודי היה אומר, "לכל בלוף יש סוף".