"אני רוצה לפגוש אותך עוד הלילה בדחיפות. מציע שניפגש בחוף המרינה". כשמישהו מדליף לך בדל סקופ, זרימת הדם בעורקים המקצועיים רותחת, כי סקופים לא מתגלגלים חופשי ברחובות. כשהמזל לצדך ואת הראשונה שזוכה באינפורמציה סנסציונית, האדרנלין מתעורר. ממלקטת קדמונית, נמלה עמלנית של אינפורמציה, את נהפכת באחת לאצנית מהירה. מסוקרנת לקראת המפגש הלילי כאילו מדובר בדייט רומנטי.
המודיע שלי מפתיע אותי בזמן שאני בעיצומו של סיקור אסון המכבייה, שהתרחש ב־14 ביולי 1997 והזניק אותי, כתבת משטרה צעירה בתחילת דרכה בתל אביב, ללב האקשן. לשפיץ החדשות. וכבר אני מוזמנת לקבל על טס של כסף סקופ.
השעה 20:30. אני מגיעה לחוף המרינה לפני הגבר הנוהג ברכב ללא מספר. את הזמן שנשאר לי עד בואו של המודיע אני מנצלת לשידור קצר לאולפן, סוחטת כל פרט חדש על אסון הגשר שקרס, ושום מילה לממונים עלי על הפגישה הלילית בחוף הים. כלל הברזל מספר אחת שלי כשמדובר בסקופ בלעדי: אל תשתפי אף אחד בציפיות ובכישלונות שלך. שתפי אותם בהצלחת הסקופ רק דקה לפני שעלית לשידור כמנצחת.
הגבר מכבה את האורות. במכוניתו הוא משאיר פריט שעלול לעורר חשד. בתיאום מושלם שנינו יוצאים ממכוניותינו. כרקע לפגישה מתפקדות מכוניות נאהבים שמנועיהן דוממים. אנחנו מתיישבים על סלע. הפגישה חייבת להתקיים מחוץ למכוניות מחשש להאזנה. כדי לא להיקלע להפללות עצמיות שנינו מוציאים את הסוללות מהטלפונים הניידים. אני משתיקה גם את הביפר. אם לא הייתי מתוחה ונרגשת הייתי מחייכת מול הכיכוב שלי במעמד, כאילו נגזר מסרט פשע אמריקני.
אנחנו שומרים על דיסטנס, מרחק של חצי מטר זה מזה בישיבה על הסלע הצר. גם אם למישהו מהנאהבים במכוניות החשוכות יתחשק להעיף מבט, הוא לא יחשוב לרגע שאנחנו זוג נאהבים אסורים. גם מי שלא ניחן בחושי בילוש יבין שאנחנו נראים כצמד פלילי.
אנחנו כמעט לא מסתכלים זה לזה בעיניים. מעיפים לצדדים מבטים חשדניים. בשלוש דקות המקור שלי זורק לעברי את רימון הנפץ שהביא לי: "יש לי סיפור פצצה. רקדנית בטן מספרת שהשגריר המצרי מוחמד בסיוני ניסה לאנוס אותה".
ברור לי שאני גם מנוצלת בידי המקור שלי, שיודע שבאמצעותי הוא יכול לקדם את האג‘נדה שלו. אין לי בעיה להיות מנוצלת. הַמשיכו לנצל אותי
המקור שלי לא יודע את שמה של הרקדנית, או שהוא יודע ולא רוצה לגלות לי. הוא כן יודע שהסיפור דליק. מוחמד בסיוני הוא השגריר הכי פופולרי בישראל. כשניסתה אשתו נגואה להרות היא טופלה כאן בידי גניקולוגים ישראלים. נגואה מוקפת בחברות ישראליות, ובעלה השגריר מיודד עם צמרת ההון והשלטון, מה עוד שהשלום הקר והשביר בין ישראל למצרים עלול לספוג מכה אנושה מתביעה של רקדנית בטן ישראלית.
לפני שנעלם המקור שלי בחשכת הלילה, הוא אמר לי: "סיפרתי לך את הסיפור כי יש לו חשיבות ציבורית. אסור להסתיר מהציבור את הסיפור הזה. אל תפספסי את הסיפור. את צריכה לעבות אותו".
כשהמקור נעלם אני נשארת במכוניתי עם קצה חוט. לקצה החוט מחוברת פצצה. בידיים שלי אני מחזיקה לא סתם סיפור עסיסי וצהבהב. הסיפור מכיל את כל המרכיבים: אנשים יפים, סקס, שלטון ודיפלומטיה. בגלל זהות המשתתפים – השגריר המצרי והרקדנית הישראלית – הסיפור חורג מהעניין המקומי. הוא בין-לאומי. אם לא אטפל בו בזהירות, מישהו במשרד ממשלתי ימהר להוציא צו איסור פרסום על הפרשה ואני אשאר עם פצצה מנוטרלת.
ברור לי שאני גם מנוצלת בידי המקור שלי, שיודע שבאמצעותי הוא יכול לקדם את האג‘נדה שלו. אין לי בעיה להיות מנוצלת. הַמשיכו לנצל אותי. אני לרשותכם, אנשי סודי הנאמנים. אני לשירותכם, אם הידיעות שאתם מגניבים לי עומדות במבחן שלושת הפרמטרים הקדושים בעיני: חדש. חשוב. מעניין.
אם אחד מהפרמטרים האלה חסר לי, אני נפרדת מהסיפור.
אני מתניעה את הפיאט האדומה וחוזרת לדירת הקרקע שלי ביהודה הלוי. מרוגשת אני משחזרת את הפגישה עם הגרון העמוק. מכבה את המנורה שקניתי ברחוב וולפסון. גם האפלה ששוקע בה הסטודיו השכור שלי, שבעים מטרים בלבן טוטלי, לא מפילה עלי את השינה המיוחלת.
בשלוש לפנות בוקר אני נכנעת. מבינה שעובר עלי לילה לבן. בחוץ עדיין חשוך, ואני מדליקה את האור. מתבוננת בדירת הרווקות המתוקה שלי. איך מעבירים את שעות השחר בין שולחן אוכל מעץ אלון וארבעה כיסאות מאיקאה? אני לוקחת מהשידה את הספר "כתבים, רומנים וסיפורים 1907-1900" מאת יוסף חיים ברנר, הסופר האהוב עלי, שמשרה עלי רוגע: "כל דמיונות קסם, כמדומני, אין. הכול ברור. פלוני מר עתיד וגומר – אין דבר. ברור לך?"
ולי לא ברור דבר. איני יודעת את "הפלוני מר עתיד", איני יודעת מה יביא לי יום המחר.
אני סוגרת את הספר ומתמכרת לחלומות. רואה את עצמי באולפן, משדרת את הסיפור הנפיץ, סוערת וגועשת מהפרסום המטלטל. למרות השיכרון אני מנסה לשמור על איזון. אמנם מעולם לא פגשתי בשגריר בסיוני, אבל אני רואה אותו כאילו לידי, יוצא לקראתי מאחד מצילומיו המוכרים. יודעת שעלי לאזן בינו ובין הרקדנית, לשמור על הגינות למרות הסקופ המטורף. מפני שאני הראשונה לפרסם את הסיפור, המילים שאבחר תקבענה את המנגינה שכבר לא יהיה אפשר להפסיק.
השעה שש בבוקר. אני מתקלחת במקלחת הקטנה, מתלבשת, שותה ספל קפה – ויוצאת לאולפן הרדיו. באולפן גוזרת על עצמי תענית טלפונים. שעתיים לא עונה לצלצולי הטלפון, כולי ממוקדת בפתרון הבעיה: איך אני מאמתת את הסיפור? איך אני מעבה אותו? איך אני מגלה את שמה של רקדנית הבטן (זה היה עוד בתקופה שבה לא היו גולשים וגוגל עדיין לא נולד)?
אין לי בררה. אני חייבת לשחק אותה שרלוק הולמס. אני מצלצלת לגורם אסטרטגי שמציג עמדה של "לא רוצה ולא יכול לדבר אתך, ובלי לפגוע בך אני לא סובל אותך. אני מתעב עיתונאים", ובתוך דקה וחצי הוא כבר מסגיר לידי את שמה של הרקדנית בזכות התחכום שלי והרושם שהצלחתי ליצור אצלו, ששמה כבר ידוע לי. קצה החוט שהיה בידי בבוקר מתעבה לחבל שיהיה כרוך סביב צווארו של השגריר.
עם הידיעה ששלומית שלום היא הרקדנית המדוברת, אני מהמרת שהיא מתגוררת באזור תל אביב. טלפון למוקד 144 מאשר לי: בינגו. יש לי טלפון וכתובת.
אני מחליטה שלא לצלצל אליה. אם היא תטרוק לי את השפופרת, יאפסו סיכויי לסקופ. אני מעדיפה לפגוש אותה פנים אל פנים. להגיע עד ביתה בתקווה שבפגישה פנים אל פנים ינצחו כישורי השכנוע והאסרטיביות שלי.
17:00. אני מחנה כמה בלוקים מהבניין היוקרתי ברמת גן, הממוקם סמוך לתחנת המשטרה. כמו כל חוקרת מיומנת, אני לא ממהרת ללחוץ על פעמון האינטרקום. אני לומדת את הסביבה. בודקת את שמות הדיירים ומאתרת את שמה של שלומית שלום, המתגוררת בקומה הרביעית. לא מצלצלת. חוזרת למכונית, מתניעה וחונה בפתח הבניין, כדי לחלוש על כל מי שיוצא ובא.
התריסים בקומה הרביעית מוגפים. במשך שעה וחצי אני במכונית, מאזינה לרדיו. לאחר שעה וחצי אני מבינה ששלומית לא בביתה ומסתלקת כדי לחזור למחרת. אותה שעה, אותו ריטואל, ולאחר שעת המתנה – אין שלומית.
ביום השלישי אני מגיעה בבוקר אל מראה מבטיח. התריסים פתוחים. הפעם אני לא מבזבזת זמן. מצלצלת באינטרקום, וקול נשי גבוה עונה לי מיד: "מי זה?"
"אני עדי, ואני חייבת לדבר אתך".
שלומית לא חוקרת יותר מדי, לוחצת על כפתור האינטרקום ומוסיפה: "תעלי לקומה הרביעית".
מוחמד בסיוני ושמעון פרס, אפריל 1996 (צילום: ירון אבנר, לע"מ)
את הדלת פותחת לי אישה יפהפייה כבת 35. האישה המחייכת לבושה באימונית ורודה. פניה נקיים מאיפור. האינטואיציה שלי אומרת לי לא לשחק אתה. לפנות אליה ישר ולעניין: "אני עיתונאית מהרדיו שרוצה לדבר אתך כדי לעזור לך".
זו השנייה של הנצח המקצועי. את לא יודעת אם היא תבקש ממך להתחפף, ואת, כאישה, תביני אותה, גם אם תחמיצי את הסקופ, שיישאר צולע בלי הווידוי של המתלוננת.
השנייה המתוחה מתפוגגת לנינוחות נפלאה כששלומית אומרת: "כן. בטח. רק תני לי לגמור משהו במטבח".
הדואט בינינו עובר מהסלון לחדר השינה, עד ששלומית מגיחה מהמטבח, מתנצלת ומסבירה שעליה להתלבש בחדר השינה לאירוע. כשאני נכנסת לחדר השינה שלה ומתיישבת, לבקשתה, על מיטתה, אני נכנסת לעולם שכולו ורוד. האימונית הוורודה הייתה רק הקדימון לעולם הוורוד שהקיפה בו את עצמה. כל החדר ורוד. שלומית מתאפרת מול המראה הוורודה, כמובן.
בחדר השינה האופטימי ביותר שלומית שלום מגישה לי רגעים קסומים. היא פתוחה. היא זורמת.
"אני יודעת מה השגריר עשה לך", אני אומרת מיד. "אני מבינה שמנסים לטייח את התלונה שלך, ואני לא אתן להרוג את הסיפור שלך. אני רוצה לפוצץ את הסיפור הזה, ואני מבינה שגם לך יש אינטרס לספר לי אותו".
שלומית כאילו חיכתה לרגע הזה שמישהו ישאל אותה. היא מתחילה לספר את הסיפור, ואחרי עשר דקות אני שולפת מהתיק את מכשיר ההקלטה כדי להקליט את הווידוי שלה. שלומית עוצרת. היא אומרת שהיא ממש סומכת עלי, אבל יש לה עורך דין שמטפל בעניין שלה והיא לא יכולה להתראיין בלי אישורו.
אני מרגישה אכזבה ותסכול. אם מדובר בעורך דין, הסיפור הולך להתרחק ממני. עורך הדין שלה יאסור עליה לדבר בשלב זה, ואני איאלץ להתקפל.
שלומית מפסיקה להתאפר ומחייגת לעורך הדין אורי שטנדל. את דבריו אני כמובן לא שומעת, אך קולטת דיבור מהיר ומתלהב, ועדיין לא יודעת אם עורך הדין לטובתי או לרעתי. כששלומית מעבירה לי את השפופרת, עורך הדין אורי שטנדל מתגלה כיעיל ומשתף פעולה: "אני לא מכיר אותך, אבל יודע מי את. אני מבטיח לך לשמור לך על הבלעדיות של הסיפור, ומציע שניפגש מחר".
אני לא מוכנה לעבור עוד לילה של נדודי שינה, ולוחצת עליו להיפגש עוד באותו יום. עורך הדין שטנדל מבטיח לחזור אלי עם תשובה בתוך דקות אחדות, וזה מה שהוא עושה. הוא קובע אתי פגישה בחמש אחר הצהריים בבית קפה מבודד בפארק רמת גן. משלומית אני נפרדת בנשיקה ובחיבוק.
ועדיין אני לא מיידעת שום מפיק ושום עורך בסקופ הנרקם.
כמה דקות לפני שעת הפגישה, כשאני כבר בבית הקפה, שהגעתי אליו מוקדם יותר כדי לתפוס שולחן צדדי ואינטימי, מצלצל עורך הדין שטנדל ומודיע לי שאתו ועם שלומית יגיע גם ידיד של שלומית שמכיר את סיפורה.
אני מסדרת את מכשיר ההקלטה ומצלצלת למערכת החדשות. מבקשת שבשעה הקרובה לא יפריעו לי. כשאני משלימה את ההכנות אני קולטת בשולחן לידי גבר שלבוש כעורך דין ומנהל שיחה בטלפון הנייד שלו. האינטונציה שלו זהה לאינטונציה שבקעה מהטלפון שלי כמה דקות לפני כן. אני מחייכת אליו: "אתה אורי?"
"בואי לשולחן שלי, עדי", מזמין אותי עורך הדין, ולאחר לחיצות ידיים הוא מכניס אותי לפרטי הסיפור. השגריר הכיר את רקדנית הבטן שלומית שלום כשהופיעה באירוע שלו, והזמין אותה להופיע באירוע נוסף. כשהגיעה לדירה שהחזיק ידידו של בסיוני, המנתח הפלסטי ד"ר יהושפט (יוש) שולמן, רק כדי לראות שהיא לבדה מול השגריר ואין מדובר בהופעה אלא בניסיון אונס, נאבקה בשגריר ונמלטה מהמקום. עורך הדין לא מסתיר ממני את העובדה שהידיד של שלומית, שסיפרה לו את סיפורה, לוחץ עליה להגיש תביעת פיצויים אזרחית נגד השגריר, וזו הסיבה שהמשטרה מטילה ספק במניעיה. הוא מזהיר אותי שהידיד שתלטן וינסה לנהל את המפגש.
מכונית שחורה ונוצצת עוצרת בפתח בית הקפה וממנה יוצאים שלומית וגבר שמנמן. כמו שהזהיר עורך הדין, הידיד מתחיל לנהל אתי דיון על תנאי הריאיון, ואני, למרות הידיעה שאם לא אטפל בו בכפפות של משי אולי אאבד את הסקופ, מאבדת את הסבלנות וקוטעת אותו: "שמע. אני אקליט את שלומית לבד. רק אני, בלי מלווים". הידיד לא אוהב את מה שהוא שומע ונסוג מתנאיו רק כשעורך הדין לוחץ עליו ומסביר לו שבלי לחץ תקשורתי חקירת המשטרה צפויה לטיוח.
שלומית ואני פורשות לשולחן צדדי. אני מראיינת אותה וברור לי: יש לי סקופ. כשאני מכבה את המיקרופון ואת מכשיר ההקלטה המילים של שלומית לא מרפות ממני: "השגריר האדיב והמחייך בכל מסיבה בישראל הפך לאלים... הוא תפס אותי חזק... הוא גהר מעלי והפיל אותי... אני עוד בטראומה".
הסיוט של כל הקלטה זה קלקול במכשיר. מחיקה, חס וחלילה. הכול תקין. אני מכניסה את המכשיר לתיק, אנחנו שותים קפה ונפרדים.
ארבעה ימים אחרי הריאיון שלי עם שלומית שלום אני מגלה שהריאיון נמחק. מישהו בקול ישראל הקליט משהו על הסרט ומחק את הסקופ הראשון שלי ככתבת משטרה בתל אביב
למחרת, כשאני פונה למשטרה לקבל תגובה, אני מופנית למשרד המשפטים ומגלה לחרדתי שעל הפרשה הוטל צו איסור פרסום. צו איסור פרסום משמעותו שכל כלי התקשורת במדינה, שאין להם בדל מידע על השגריר ועל רקדנית הבטן, יקבלו את הצו ובו השמות של המעורבים בפרשה ויתחיל מחול שדים כדי לגלות מה מסתיר הצו. אני פותחת בשרשרת שיחות, ובתוך כמה שעות הצו מבוטל, ואני יכולה לבשר לעורכת היומן נילי אמיר שיש לי ריאיון בלעדי עם הרקדנית, שלא הספקתי לערוך.
חמש דקות לפני 12 בצהריים מצלצלת אלי אסתי פרז, אז כתבת בית המשפט, שהגיעה לסיפור דרך המידע שלה על ההתייעצות בפרקליטות בעקבות איסור הפרסום. אני מבקשת ממנה: "תתרחקי מהסיפור. הוא בלעדי שלי. אני עובדת עליו כמה ימים, ומבחינתי ההתערבות שלך מאיימת על הסיפור שלי".
פרז, אישה מבריקה והיום חברה טובה שמגישה את יומן הצהריים, עונה מיד: "אין בעיה, יקירתי".
ב־12:15 אני רצה לאולפן ומפוצצת את הסיפור. ריאיון ראשון עם שלומית שלום. הריאיון הלא ערוך ארוך, ומגיש המהדורה מותש, אבל אצלי האדרנלין זורם בלי שליטה, אפילו שהמגיש קוטע אותי ומבקש להבהיר ולסדר כמה נקודות.
מיד לאחר פרסום הריאיון מדווחת לי שלומית שעיתונאים צרים על ביתה. כשאני יוצאת מהאולפן בצהרי יום שישי הטלפונים שלי קורסים. כשהשאלה המשותפת לכל העיתונאים שפונים אלי היא "איך היא נראית", אני מבינה את עליונות מסך הטלוויזיה על המיקרופון. אילו זה היה קורה לי היום, לא הייתי מסתפקת בריאיון מוקלט והייתי דואגת לצלם את הריאיון ולהעביר אותו לטלוויזיה.
כטירונית יכולתי רק להדליק את מכשיר הטלוויזיה במהדורת ליל שבת בערוץ הראשון ולצפות מתוסכלת בנפתלי בן סימון [...] מראיין את שלומית שלום, מרואיינת הגונה שהתייעצה אתי אם לתת לבן סימון ריאיון בלעדי בטלוויזיה.
ארבעה ימים אחרי הריאיון שלי עם שלומית שלום אני מגלה שהריאיון נמחק. מישהו בקול ישראל הקליט משהו על הסרט ומחק את הסקופ הראשון שלי ככתבת משטרה בתל אביב.
אני מגיעה למשרדו של אורי שטנדל, כבר מרגישה קרובה אליו מספיק כדי לספר לו מה קרה, והוא מזמין למשרדו את שלומית. אני משחזרת אִתה את הריאיון. הפעם אני לא סומכת על אף אחד. מכינה עותקים מהריאיון, מפזרת אותם במקומות שונים, ועותק אחד שומרת במגירה האישית שלי.
בעבודתך ככתב שטח אתה רץ, הולם, מפרסם, מזעזע את אמות הספים, וכעבור שבוע אתה להוט לגלות פרשייה חדשה, והגיבור של השבוע שעבר כבר לא מעניין אותך
לא הצלחתי להשיג ריאיון מאזן עם מוחמד בסיוני, שהכחיש את הסיפור בתוקף וטען שהרקדנית מנסה לסחוט אותו. פעמיים ניסיתי לראיין את השגריר ונדחיתי. למרות חוסר שיתוף הפעולה מצדו ניסיתי לרמוז בדיווחים שלי שתיק כמו של בסיוני מאיים על יחסי ישראל־מצרים. במשטרה האמינו לגרסתה של שלומית שלום. בפרקליטות, למרות החיזוקים שקיבלתי מהם שיסודות הסיפור נכונים, החליטו לסגור את התיק בלחץ משרד החוץ ובשל סירובו של השגריר להיחקר במשטרה.
בעבודתך ככתב שטח אתה רץ, הולם, מפרסם, מזעזע את אמות הספים, וכעבור שבוע אתה להוט לגלות פרשייה חדשה, והגיבור של השבוע שעבר כבר לא מעניין אותך. אתה דומה לרופא מנתח שפותח את קרביו של חולה, מציל את חייו, ולאחר שהחולה עוזב את בית החולים אתה לא פוגש אותו יותר. במקרה הזה לא נפרדתי מהסיפור מהר כל כך. שמרתי על קשר עם שלומית, והיא הזמינה אותי להופעה שלה. דווקא אני, שרקדתי בלהקת ג‘ז מגיל שמונה עד גיל 14, נרתעתי מההזמנה. אני לא משתגעת אחרי ענטוזי בטן וישבן. אז לא ראיתי את שלומית בפעולה. לעומת זאת התפעלתי בביתה משמלות ההופעה המהודרות שהציגה לי. שלומית נתנה לי צילום שהתגאתה בו, צילום שלה עם נשיא המדינה עזר וייצמן, שהתפעל מהופעתה במימונה באור עקיבא, קרא לה והצטלם אתה. את התצלום נתתי לחברתי ניקול קראו, אז עיתונאית בהארץ, והיא פרסמה אותו.
אילו פרשייה כזאת התרחשה היום, בעידן השקיפות הגלובלית והלחץ הציבורי במדיות, מוחמד בסיוני לא היה מצליח להתחמק מחקירה מביכה ומעימות עם שלומית. באותה תקופה היינו גם אנחנו, הכתבים, ביקורתיים פחות. היום לא הייתי מניחה לסיפור והייתי מגלגלת אותו עד שבסיוני היה נחקר בחקירה הוגנת, ולא כדי לצאת ידי חובת החוק.
האומץ שלך באולפן עלול לנטוש אותך כשאת מזדמנת לאירוע ורואה את האיש שדיווחת עליו. כך היה כשנקלענו בסיוני ואני לאותו אירוע. ראיתי שהוא מתבונן בי. מזהה אותי. לא ניגשתי אליו. בשביל מה? סצנה כזאת, שהיא הכרחית בסרט, הופכת חסרת טעם במציאות.
שלומית שלום לא השלימה עם סגירת התיק, ובמאי 1999 הגישה תביעה אזרחית בסך מיליון שקל נגד מוחמד בסיוני וד"ר יהושפט שולמן על תקיפה, כליאת שווא וניסיון אונס. התביעה נדחתה ומוחמד בסיוני המשיך לשרת כשגריר בעל חסינות עד סוף הקדנציה הארוכה שלו ונפטר במצרים כאזרח נקי מכל חשד.
שלומית ממשיכה לרקוד. בנה ובתה חזרו בתשובה.
הפרק "השגריר, רקדנית הבטן וגרון עמוק" נכלל בספר "יומנה של כתבת שטח", מאת עדי מאירי וברוריה אבידן-בריר, שיצא לאור בשנת 2016 בהוצאת עם עובד.