האורח בתוכנית מספר 53 של "קול העין", תוכנית הרדיו השבועית של "העין השביעית" וקול-הקמפוס, הוא לי-אור אברבך, מוותיקי העיתונאים המכסים את תחום התקשורת בעיתונות הישראלית. הראיון נערך ימים אחדים לפני שאברבך עזב את תפקידו ככתב התקשורת של "גלובס" והצטרף לתאגיד השידור הישראלי כמנהל פיתוח התוכן של הרדיו.

בשיחה עם אורן פרסיקו, איתמר ב"ז ונמרוד הלברטל תיאר אברבך כמה מחוויותיו ככתב תקשורת ב"גלובס", סיפר על המעבר הצפוי מסיקור תחום התקשורת לניהול בגוף תקשורתי, והתעמת עם ביקורת על סגנון עבודתו העיתונאית. להלן גרסה ערוכה ומקוצרת של הראיון הרדיופוני (הניתן להאזנה במלואו בנגן שבראש העמוד).

"גלובס": הכי יציב, הכי חופשי

"הייתי כתב תקשורת כ-12 שנים. התחלתי ב'וואלה ברנז'ה', הייתי הכתב הראשון כשהמדור הוקם. אחר-כך עברתי ל'מעריב' והייתי שם תקופה ככתב תקשורת. אחרי זה עברתי ל'גלובס', כשבין היתר גם ערכתי את 'פירמה'", סיפר אברבך.

"עוד לפני כן הייתי ברדיו. את הדרך התקשורתית שלי התחלתי ברדיו-דרום בבאר-שבע. העבודה הראשונה שלי היתה כקריין פרסומות. ממש הרמתי טלפון ושאלתי אם הם צריכים עובדים, וביום הראשון של חופשת השחרור שלי מהצבא כבר הייתי שם בחדר ההמתנה ובמשך תקופה קריינתי פרסומות. בסוף, כשסיימתי, כבר הייתי גם מגיש ועורך".

כעת אתה עתיד להיות מנהל פיתוח תוכן ברדיו של תאגיד השידור הישראלי. מה משמעות התפקיד בעצם?

"מקימים מערך רדיו חדש – או יותר נכון מחודש, על בסיס התחנות הקיימות בקול-ישראל – ויש המון עבודה של פורמטים וגיוס מאוד גדול. הכל עוד מתהווה ומנהל פיתוח תוכן הוא מי שעוזר להוות את זה".

אתה עוזב את "גלובס" בתקופה קשה לעיתון. לאחרונה היו פיטורים וקיצוצים, מגזין "פירמה" שערכת נסגר. האם זו הסיבה שאתה עוזב?

"אין ספק שזה היה חלק ממכלול השיקולים שלי. כמעט שבע שנים הייתי ב'גלובס' ובשלב מסוים אתה שואל את עצמך – במיוחד אם אתה בגיל מסוים ונמצא בעולם העיתונות שעובר כולו תהליכים – 'אוקיי, מה הדבר הבא? לאן זה הולך?'. וכשאתה מגיע למעמד או מקום מסוימים והם פתאום נעלמים לך, השאלות מתחדדות".

ההערכות בשוק היא ש"גלובס", כמו הרבה מאוד כלי תקשורת, הוא עיתון מפסיד. בעל השליטה בעיתון שרוי בהפסדים כבדים ובוודאי יכול פחות להזרים כספים כדי לפצות עליהם. זה משהו שמרגישים במערכת?

"לא. אני לא חושב. עבדתי ב'מעריב' הרבה שנים. היתה שם תחושה משברית כל הזמן. כל דבר שקרה למעלה, אצל בעלי המניות, כל תנודה וכל תזוזה, הרגשנו את זה בדסק, כי תמיד היתה פתאום איזושהי ישיבת חירום וצעדי חירום והפגנות חירום. אני חייב להגיד שב'גלובס' זה לא כך. היה לנו משבר, שהוא חלק מחיינו, לפני כחצי שנה. זה לא היה לפני זה ולא היה אחרי זה. 'גלובס' הוא מקום שהתחושה בו, לפחות במערכת, היא של יציבות".

"כשבעל המניות היה עופר נמרודי אז מן הסתם המערכת היתה בווייב מסוים, אחרי זה היה בעל מניות אחר והמערכת נעה לווייב שלו, ככה זה עובד תמיד"

"מעריב" היתה חברה בורסאית, הדו"חות היו פומביים, אי-אפשר היה להסתיר את זה.

"המשבר ב'מעריב' היה אינהרנטי בעבודתך כעובד ב'מעריב'. כמו שעובדי ערוץ 10 לצורך העניין חיים בתוך משבר. זה אומר שאתה כל הזמן יודע שגל קיצוצים אמור להגיע ויגיע".

זה מגיע לרמה של התערבות במערכת, שאומרים לך מה לכתוב ומה לא לכתוב?

"אני לא הייתי ב'מעריב' בימים של נוחי דנקנר, שלפי מה שאנשים מספרים אלה היו הימים הקשים של התערבות והשפעה. האם בימי ב'מעריב' היתה אי פעם השפעה או דרישה שאכתוב על דבר כזה או אחר? כן. היו מקרים כאלה. אבל אני לא חושב שזה נובע מההיבט המשברי. זה לא בהכרח בא לידי ביטוי בגלל בעלי המניות. כשבעל המניות היה עופר נמרודי אז מן הסתם המערכת היתה בווייב מסוים, אחרי זה היה בעל מניות אחר והמערכת נעה לווייב שלו, ככה זה עובד תמיד.

"אני אפתיע אותך ואגיד שכשנוטים לדבר על 'התערבות של בעלי המניות', או של העורכים הראשיים בדברים שהם אינם ענייניים, כעל משהו מפחיד, זה לרוב לא קשור להשפעות פוליטיות או אפילו השפעות של בעלי הון. לרוב ההשפעות כאלה הן עניין של חברים. ואני מדבר עכשיו באופן כללי על עולם התקשורת. לרוב, הדברים האלה הם בסוף שיש איזה חבר של בעל מניות, יש איזה חבר של העורך הראשי. 'תעשה טובה, תעזוב את זה', 'עזוב, תרד מזה', 'זה לא חשוב כל כך'".

אתה מתאר מקרים של התערבות ישירה, אבל אנחנו יודעים שהרבה פעמים עורכים מאמצים לעצמם איזושהי תפיסת מציאות שמשיקה לזו של הבעלים.

"בוודאי, אין בזה בכלל ספק, ואני מודה שבימי ב'מעריב' בדרך כלל רוב העיתונאים, כמו בכל כלי תקשורת, לא ידעו מה קורה באמת בין העורך הראשי לבין בעלי המניות. זה לא מחלחל ברמה היומיומית. יש מקרים מאוד-מאוד נדירים של התערבות ישירה שכזו".

ובתור כתב שמתעסק בתקשורת, לך היה יותר מידע על היחסים האלה?

"תמיד השתדלתי כמה שפחות להתערב במה שקורה בתוך המערכת שלי. וזה משהו שהוא מאוד חשוב ומאוד בריא לך ככתב מדיה, לא להתערבב שם. אתה מכיר את השמועות, כי אתה מדבר עם אנשים שמדברים עם העורך שלך, ואתה מדבר עם אנשים שמדברים כל הזמן עם בעלי המניות שלך, והם כולם יודעים הכל ומספרים לך כל מיני סיפורים, אבל אתה בטח לא הולך לעורך שלך ואומר לו 'אז מה, נו, מה אמר לך פישמן?'. זה לא קורה. זה לא שיח שאני מתעסק בו, שרציתי לדעת או שהתעניינתי. את זה אני משאיר לנתי טוקר" [הכתב המתחרה מ"דה-מרקר"].

אבל אתה חושב על הדברים האלה כשאתה בא לעבוד?

"חד-משמעית לא. חד-משמעית לא. אני כותב על מה שאני כותב ומתעניין במה שאני מתעניין כי זה נראה לי חשוב ציבורית. ממש לא היו מקרים שבהם אמרתי 'לא, זה לא טוב לאינטרסים של בעל המניות שלי אז אני לא אכתוב את זה'. וגם אם היה משהו שאמרתי 'וואו, מעניין איך זה יעבור', זה תמיד עבר. זה תמיד עבר ואני חושב ש'גלובס', מהבחינה הזו, הוא אחד המקומות הכי חופשיים אי פעם בתקשורת".

תאגיד השידור הישראלי: לו"ז צפוף

אתה יכול להצביע על נקודות החוזקה והנקודות החלשות בתהליך שבו נמצא התאגיד עכשיו?

"הקושי העיקרי של התאגיד כפי שהוא היום הוא לוחות הזמנים. לוחות הזמנים כמעט בלתי אפשריים. צריך לגייס 900 איש בקירוב וזה צריך לקרות עד ה-1 באוקטובר, שהוא יום התחילה על-פי חוק. זה מטורף. אתה צריך להתייחס ברצינות לכל אדם שאתה מגייס, לבחון את כל האפשרויות שעומדות בפניך. זה תהליך כמעט בלתי אפשרי. אני מתקשה להאמין שכשיקום התאגיד הזה הוא יהיה מיד הדבר המדהים שלו אנחנו באמת מצפים.

"החוק ציפה מרשות השידור שכל החדשות ועולם האקטואליה יהיה אין-האוס בתוך רשות השידור וכל היתר יהיה בחוץ. אחר-כך החוק הבין שתאגיד השידור החדש לא יוכל לעמוד בדרישה הזו, ולכן איפשר לו במשך שנתיים גם לקנות את משדרי האקטואליה מבחוץ, באופן מוגבל וזמני. וכל השוק מאוד רוצה להיות חלק מהדבר הזה. יש מאות הצעות, בין אם זה בדרמות ובתעודה, ויש המון אנשים שרוצים להיות חלק מהעניין הזה, וצריך גם זמן בשביל להכיל את זה, להתייחס גם לזה ברצינות. לכן לוחות הזמנים, חד-משמעית, זו הבעיה הגדולה של התאגיד, ואני חייב להגיד לכם שעובדים שם בטירוף. אנשים טובעים בתוך קורות חיים ומתעסקים בזה המון.

"הדבר החיובי שנעשה זה שזה קרה. זה סוף-סוף קרה. וזה כל-כך חשוב. בתור מי שסיקר את רשות השידור כל-כך הרבה שנים וליווה כל רפורמה וכל ועדה, אתה מבין שאם לא יסגרו ויפתחו גוף אחר במקום, זה לא יעבוד. אני יכול להגיד לכם שלא תמיד תמכתי בהכרח בסגירה ופתיחה, כי אני הייתי מאלה שאמרו שאם סוגרים במדינת ישראל, לא פותחים. ותמיד, אגב, לקחתי את הצד של העובדים, של עובדי רשות השידור, כי זו באמת אג'נדה אישית שלי. אני מאוד פרו-עובדים. כזה אני. אני נגד כל הטענות שהם כולם פרזיטים, וכולם לא מקצועיים. זה שטויות. היו שם אנשים שהריקבון באמת נבע מהם, אבל המאסה הבאמת משמעותית היא של אנשים נהדרים שרוצים לעבוד. וגם אם יש מישהו שהוא לא רציני ולא מקצועי הוא צריך לקבל את מלוא הכבוד ומלוא היחס".

אתה חושב שהנזק של רשות השידור עלה בסופו של דבר על התועלת?

"אני חושב שבשלב מסוים רשות השידור הגיעה לסיטואציה כזו שהגוף הזה לא יכול היה להמשיך לתפקד, לא משנה כמה תנסה לרפא אותו מבפנים. והרפורמה, שכולם תלו בה את יהבם, שהכישלון שלה הוא זה שהקים את התאגיד, הגיעה בסוף למצב שלא היה בה שום דבר שהיה בה בהתחלה, ולכן לא היתה כבר ברירה".

ביקורת התקשורת: עיתונאים לא אוהבים ביקורת

בוא נדבר קצת על סיקור התקשורת הישראלית. אתה יכול לשים את האצבע על מאפיינים של עיתונאים וכלי תקשורת כמושאי סיקור?

"קודם כל הם מאוד רגישים לזה שמסקרים אותם. בעיקר הבכירים שבהם. לאורך השנים, ואני חייב להגיד שזה השתנה, העובדה שהם מושאי סיקור, שהם אייטם, זה לא דבר שהיה להם קל לקבל או להבין. בתקופת 'וואלה ברנז'ה' רוב הטלפונים הסתיימו בניתוק, ולאט-לאט זה השתנה. מתייחסים ברצינות לזירה הזו של סיקור תקשורת ואנשים גם מדברים יותר טבעי".

אילו כלי תקשורת או אנשי תקשורת קשה במיוחד לסקר?

"ב'ידיעות אחרונות' אין עם מי לדבר. 'ידיעות אחרונות' זה גוף שלא מוסר תגובות, לאורך השנים לא מסר תגובות. אגב ראיתי לאחרונה שהם בטוויטר והם פתאום כן אומרים וכן מגיבים, כלומר גם שם הדברים משתנים. זה לא שכל השאר מאוד שקופים. כל כלי תקשורת מתנהל בסופו של דבר כארגון שמנסה לשמור על על מה שמתרחש בתוכו. אף גוף תקשורת, לצערנו, לא מנדב מיד את כל המידע שאתה רוצה לדעת. זה בדרך כלל כרוך בעבודה של חפירה.

"'ישראל היום' גרוע עוד יותר מ'ידיעות אחרונות' כי שם בכלל אין עם מי לדבר. עם אנשי 'ידיעות אחרונות' אתה עוד יכול לנהל איזושהי שיחה, גם אם לא יצא ממנה שום דבר, עם עמוס רגב למשל [עורך 'ישראל היום'] אני מעולם לא החלפתי מלה. מעולם לא ביקרתי ב'ישראל היום', ואני חושב שאין כלי תקשורת שלא עשיתי בו לפחות סיור, היכרות, ראיתי איך זה נראה מבפנים".

נפגשת עם נוני מוזס?

"עם נוני מוזס לא. נוני מוזס זה אדם שלא מדבר ולא נפגש ולא מכיר בקיומם של עיתונאים מחוץ לגבולות 'ידיעות אחרונות'".

יש לך המלצה לתא כתבי התקשורת – שלא באמת קיים – שאתה משאיר מאחוריך?

"אני חושב שיש משהו מאוד אינהרנטי בעבודה עיתונאית שאנשים הם קונספירטיביים, וקונספירטיביות הרבה פעמים מוליכה את הכתבים, בעיקר את כתבי התקשורת. כל דבר זה מיד כי ביבי התקשר וכי נוני פגש. ואני יודע איך זה נולד, אלה תמיד המחשבות שגם עולות לי בראש. מנסיוני, זה לרוב לא ככה. מנסיוני, הרבה מהקונספירציות הגדולות זה בסוף איזה עורך שלא שם לב...".

אל תגיד צירופי מקרים.

"אני לא אומר צירופי מקרים. אבל בסוף אתה מתנהל ביומיום, אתה עושה תקשורת, אתה עושה עבודה, ותמיד חסר כוח אדם, ותמיד יש חוסר תשומת לב".

זו גם יכולה להיות מדיניות.

"אין ספק, זה עניין של מדיניות ושל מצבם של כלי תקשורת בימינו. אבל בסוף, הדברים האלה ברובם – ואני לא אומר 'כולם', כמובן שיש התערבויות ויש דברים מקוממים וכן הלאה – נעשים בהיסח הדעת".

אתה מדבר בביטחון רב, אבל בוא נזכור שהתערבויות כאלה הן מעשים מהסוג שנהוג להסתיר. זה שאנחנו לא תמיד יודעים על הדברים, לא אומר שהם לא קורים.

"חד-משמעית. וצריך לחפש אותם. וצריך להניח שהם ודאי קורים. דבר נוסף אגב שהייתי ממליץ לכתבי התקשורת זה לצאת מתל-אביב. הרבה מהסיפורים הם לא בתל-אביב. למרות שהתעשייה בתל-אביב, הרבה דברים אתה לומד, מגלה ושומע אצל הספר, אצל רופא השיניים – ותתפלאו כמה אנשי תעשייה לא חיים היום בתל-אביב".

יש סיפורים גדולים שלך שהתחילו אצל הספר?

"אני יכול לספר לך על סיפור מפעם. בימי ב'וואלה' היתה פרשת ישראייר ו'עובדה', פרשה מאוד גדולה. האוטו שלי התקלקל, והמוסכניק שלי היה ברחובות. לקחתי את האוטו למוסך ברחובות, ונסעתי ברכבת בחזרה לתל-אביב, וברביעיית המושבים לידי ישב בחור שהתברר שהוא עובד ב'עובדה' או משהו, ופשוט ישב והתרברב בפני חברותיו למושב: הוא פשוט סיפר להן, ככה שאנשים ישמעו טוב-טוב ברכבת, מה קרה מאחורי הקלעים, ואיך אבי ניר בא ודיבר עם אנשי הצוות ב'עובדה', וממש הביא את כל הסיפור.

"קשה להאמין, אבל זה היה בסך הכל לפני 11–12 שנה ולא היה סלולרי כמו היום שיכולת לסמס את זה – אתה צריך לזכור את עיקרי הדברים, או לכתוב ולהראות שאתה לא כותב, ואחרי זה להצליב את הדברים כי בסך הכל שמעת את זה במקרה. בסוף הבאנו איזה סיפור שמאוד-מאוד כעסו עליו, בקשת מאוד לא רצו שנפרסם אותו. מי שם אותי על הרכבת הזאת? איך קרה שהגעתי לרכבת הזאת? הרבה סיפורים נולדים ככה".

תפיסה עיתונאית: אחריות והוגנות

עברנו בימים האחרונים על התגית "לי-אור אברבך" באתר "העין השביעית", וחוץ מהפניה לעשרות או מאות ידיעות שלך בענייני תקשורת, גם סיקרנו את העבודה שלך. אני חושב שהביקורת שלנו עליך, שחזרה על עצמה, היא שאתה רך מדי בראיונות – שבראיונות גדולים שאתה עושה, אתה לא תמיד שואל את השאלות הקשות שאפשר היה לשאול. למשל, ניר חפץ יוצא מ"מעריב" – בתקופה ההיא כבר די ברור, רק מלקרוא את העיתון, מה נוחי דנקנר עשה שם, וחפץ אומר: לא היו שום התערבויות, חוץ מבמדור הכלכלה, ובו הוספנו תמיד גילוי נאות. לא לחצת עליו על הנקודה הזאת – ומדובר בדברים שאחר-כך יצאו כעובדות.

"נכון. אני לא מקבל את הטענה לגבי ה'רך מדי' לאורך כל הראיונות שלי".

לא לאורך כל הראיונות, אבל במספר מקרים.

"אמנם אינני בולדוג נשכני כמו 'העין השביעית' ואינני מטלטל את מרואייני כמוכם, אבל אני לא מרגיש ככה, אני לא חושב שקוראי או עורכי מרגישים ככה, וגם לא רבים ממרואייני. אני מודה שאני לא תוקף את מרואייני, הטקטיקות שלי הן אחרות, והדרך שבה אני מראיין היא אחרת. רק לגבי המקרה הספציפי של ניר חפץ – אני מסכים. לי היה חשוב לעשות את הראיון הזה בנקודת הזמן הזו, זה היה אחד מראיונות החג. אני חושב שהראיון הזה יכול היה להיות יותר טוב".

השאלה היא איפה האיזון בין האפשרות שלך לקבל מרואיין שכולם רוצים לשמוע אותו לבין ההחלטה לא לדבר על נושאים מסוימים – או איך לדבר על נושאים מסוימים.

"אני לא יודע אם לא דיברתי איתו על נושאים מסוימים. 'איך לדבר', איך שאתה מדבר ואיך שאתה מביא את הדברים, ואנשים יכולים גם לקבל את הצד שלו של הדברים, זה לא שהועמדו לי תנאים לפני הראיון הזה".

בהמשך נשאל אברבך על ראיון שהתפרסם במוסף "פירמה" בשנה שעברה, שבו טען עורך ynet דאז ערן טיפנברון כי "הגבול וההבדל בין העיתונאי והפרסומאי הוא גבול מאוד ברור", אף ש-ynet תחת עריכתו הגיע לשיאים בחדירה של פרסום סמוי וערבוב בין תכנים פרסומיים למערכתיים. "זה לגיטימי לתת לאנשים להביע את הצד שלהם, וזה מעניין לא פחות", מגיב אברבך.

בראיון עם רון לאודר, האם שאלת אותו על שלדון אדלסון וההתנצלות? זו היתה אחת הפרשות הכי גדולות בתקשורת הישראלית בשנים האחרונות, ההתערבות בערוץ 10. ואתה מקבל הזדמנות לראיין את מי שעמד בטופ של הפירמידה של ערוץ 10 – ולא שואל אותו אף שאלה על הפרשה הזאת?

"אני לא יודע להגיד לך, אני באמת לא יודע לענות לך מה היו השיקולים מאחורי זה, איזה ראיונות הוא נתן לפני זה, אולי הוא התראיין ודיבר על הדבר הזה לפני זה, אני לא יודע".

בוא נדבר על עניין יותר גדול, פרסמנו לאחרונה סקירה שבדקה כיצד סיקרו העיתונאים את הכניסה של דנקנר ל"מעריב". "דה-מרקר" כמובן היה ביקורתי, ב"גלובס" היתה כותרת מאוד יפה, ואתה כתבת בשבח כניסתו של דנקנר.

"המאמר הזה שלכם היה מופת של חד-צדדיות וחוסר הוגנות. קודם כל, לא ציינתם את העובדה של'דה-מרקר' היתה ועדיין יש אג'נדה משמעותית, ארוכת שנים, נגד נוחי דנקנר. גם אם נוחי דנקנר היה קונה כוס קפה ברחוב, 'דה-מרקר' היה מתייחס לעובדה הזאת באופן ביקורתי. זה דבר שמאוד חשוב להגיד לקוראיכם".

גם לא ציינו את העובדה של"גלובס" יש אג'נדה פרו-טייקונית.

"אין שום אג'נדה פרו נוחי דנקנר ב'גלובס', והיא בטח לא מחלחלת אלי, ואני לא מכיר אותה. עכשיו, בוא נספר לך מה קורה באותו יום שבו נוחי דנקנר קונה את 'מעריב'. יש גוף מט ליפול, מצבו גרוע ביותר, עיתונאים הולכים להיות מושלכים לרחוב, הולך להיסגר מוסד עיתונאי ארוך שנים במדינת ישראל, מגיע טייקון ואומר 'אני הולך להציל את המותג הזה'. ביום הראשון שהוא קונה – אני, בנקודת הזמן הזו, ראיתי את זה כדבר מבורך. זו דרך להסתכל על זה. באותה מידה, אתה יכול להגיד 'אוי ואבוי, זה נוחי דנקנר המרושע, הנה הוא בא ויש לו את סלקום...'. איזה חכמים אתם בדיעבד, כמה שנים אחרי זה, כשאתם באים ולוקחים את המאמר הזה".

הם בזמן אמת הזהירו מפני מה שבסופו של דבר קרה.

"גאונים. מה אני אגיד לך? לא ניבאתי נכון את ההתרסקות של נוחי דנקנר".

לא הנפילה, ההתערבות. הם אמרו שכשיש טייקון עם כל-כך הרבה עסקים אחרים, לא טוב שיהיה לו כלי תקשורת. ואתה תיארת את זה כיום חג לחופש העיתונות.

"אני ראיתי בזה יום חג לחופש העיתונות, שאדם עם כיסים עמוקים בא ומציל גוף תקשורת בישראל. נכון, זה יכול להיות פתח להתערבות, אבל אני אומר לך מה: העובדה שיוסי מימן החזיק לאורך השנים בערוץ 10 זה פתח להתערבות. העובדה שמוזי ורטהיים מחזיק היום בחדשות 2 זה פתח להתערבות. העובדה שפישמן מחזיק ב'גלובס' זה פתח להתערבות. לעמוס שוקן אמנם אין עסקים אחרים, אבל גם עמוס שוקן יכול להתערב. זה לא משנה. בסופו של דבר מה שמשנה הוא מי האיש, מה הוא רוצה, עד כמה הוא מאמין בחופש העיתונות, וכמה הוא מתערב בפועל".

"זה היה שלמה מן לדעתי, שפרסם אצלכם תחקיר מאוד רציני על מה שקרה מאחורי הקלעים של 'מעריב'. אני יכול להגיד לך שלאורך כל התקופה דיברתי עם עיתונאים ב'מעריב', והמוזיקה של הדיבור של העיתונאים עצמם ב'מעריב', אותם עורכים שמצוטטים אצל שלמה מן, היא מוזיקה אחרת ממה שהם דיברו ביום שבו נכנס נוחי דנקנר לתפקידו, וגם תקופה מאוד ארוכה אחר-כך", אומר עוד אברבך. "הם צהלו ושמחו על בואו של נוחי דנקנר. הם חשבו שהוא בא להושיע אותם. ואתה יודע מה? הם גם שירתו אותו. אותם אנשים שאחרי זה הלכו ואמרו 'לא', כי זה כבר כנראה קיבל תפנית בעייתית במיוחד, ובאיזשהו שלב איבדו את האמון.

"החיבור שלי לכתבי 'מעריב' ועובדי 'מעריב', למה שהם מצאו לנכון להביע ולחשוף היה אותנטי. זה לא ש'הנה בא נוחי דנקנר ואני שמח כי הוא מגה-טייקון'. כן, שמחתי על הצלת העיתון 'מעריב'. אני חושב שבנקודת הזמן הזו לא הייתי היחיד שחשב ככה. ואני אגיד לך מה, בנקודת הזמן הזו, ביום שמגיע אדם להציל עיתון, לבוא ולהגיד ש'הנה החלה הקטסטרופה' – אולי זה פחות אחראי, או פחות הוגן".

• את התוכנית המלאה ניתן להוריד כאן

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. את התוכנית מפיקה רתם שרעבי, סטודנטית בבית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס 106FM מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית".