בתחילת מרץ 2006 הושקה הגרסה העברית של גוגל-ניוז, שירות ליקוט ואינדוקס חדשות שפיתח עובד בחברת גוגל, קרישנה בהראט, כדי שיוכל לעקוב אחר שטף עדכוני החדשות ממתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר. שני אתרי החדשות הישראליים המובילים, וואלה ו-ynet, הבהירו מיד שהם לא במשחק.

מנכ"ל ynet דאז, יעקב נצר, שלח מכתב למנכ"ל גוגל ישראל, מאיר ברנד, ודרש להסיר את הידיעות של ynet מהשירות החדש. עורך ynet, יון פדר, הסביר ל"דה-מרקר" כי "ביקשנו לרדת מגוגל-ניוז עד שנסיים לבחון את ההשלכות של מנגנון גוגל על נושא זכויות היוצרים. הנוכחות במנגנון זה עשויה לפתוח פתח לעבירה על זכויותינו". בוואלה היו עוינים יותר: הם שלחו לגוגל מכתב באמצעות משרד עורכי-הדין הרצוג-פוקס-נאמן ובו התריעו מפני הפרת זכויות הקניין וזכויות היוצרים שלהם. "ליקוט של ידיעות חדשותיות מאתרים מובילים בישראל הוא חציית גבולות ופגיעה חמורה בזכויות היוצרים", מסר מנכ"ל וואלה דאז, אילן ישראלי, בהודעה לעיתונות, והביע תקווה כי "שאר האתרים המובילים בישראל לא ייתנו יד לפגיעה בקניינם וידרשו מגוגל שלא להשתמש בתכניהם".

מלכתחילה נשמע נימוק זכויות היוצרים קלוש: גוגל הציגה לגולשים כותרות בלבד וסיפקה הפניות לאתרים שפירסמו אותן, כלומר: השימוש בתכנים היה מינימלי, אם בכלל, והרווח ליצרני התוכן היה מוחשי. המניע האמיתי של האתרים הגדולים, שביצבץ מאחורי הטיעונים המשפטיים, היה הפגנת כוח מול גוגל, שהקימה באותם ימים את הסניף שלה בישראל ואיימה לנגוס בהכנסות הפרסום שלהם. תוך חודש התקפלו מנהלי ynet. לוואלה זה לקח שלוש שנים. העובדה שתוכני שני האתרים מופיעים כיום בגוגל-ניוז היא הוכחה נוספת לכוחה העצום של גוגל, לא רק ביחס לחברות אינטרנט אחרות או לקהל המשתמשים בשירותי החברה, אלא גם מול כלי התקשורת.

הסיפור הזה ממחיש היטב את יחסי האהבה-שנאה בין העיתונות לגוגל: מחד גיסא, כלי התקשורת המקוונים תלויים במידה רבה בטראפיק (תנועת גולשים) שגוגל מספק, בהיותו שער הכניסה לאינטרנט של רבים מאוד מהגולשים (לפי נתונים שפורסמו ב"גרדיאן" בספטמבר 2009, גוגל-ניוז אחראי על מיליארד כניסות בחודש ל-25 אלף האתרים שאת כתבותיהם הוא מציג). מאידך גיסא, גוגל מתחרה בעיתונות המקוונת על מקור ההכנסה העיקרי שלה: מכירת פרסומות, שגוגל מציג לצד תוצאות החיפוש, בתיבות ג'ימייל ובאינספור אתרים שמחכירים לו שטחי פרסום תמורת שיתוף בהכנסות.

מנוע החיפוש גוגל הוקם ב-1996 על-ידי לארי פייג' וסרגיי ברין, סטודנטים בסטנפורד, כפרויקט מחקר לאיתור מידע בצורה יעילה יותר ברשת הצעירה. הגדרת המשימה של החברה שהקימו השניים, שנתיים לאחר מכן, היתה "לארגן את המידע שקיים בעולם, ולהפוך אותו לנגיש ולשימושי בכל מקום". שני הסטודנטים עמדו ביעד היומרני ואף יותר מכך: גוגל הפכה לחברה שלא זו בלבד שהיא מארגנת את המידע, היא גם שולטת בו דה-פקטו ובעצם מכווינה את התנועה ברשת, ושולחת ידיים גם למגוון תחומים אחרים – מפלטפורמות בלוגים ועד לתוכניות משרדיות מקוונות. הכוח הזה משפיע על שורה של תחומי תרבות, תעשיות, שווקים והרגלי צריכה – ממוזיקה, טלוויזיה וספרים ועד למסחר סיטוני וקמעוני וסחר יד-שנייה. עם זאת, יש תחום אחד שראשי גוגל חוזרים ומצהירים כי אין להם עניין להיכנס אליו או להתחרות בגופים הפועלים בו: עיתונות. זה, משום מה, לא מרגיע את העיתונאים.

מול שער ריק

ההשפעה של גוגל על עיתוני הרשת מתחילה מהבית. עמודי הבית של אתרי חדשות הם הגרסה המקוונת של שערי העיתונים המודפסים. באמצעות שליטה בעיצוב ובמיקום התכנים בדף הבית, מייצרים אתרי החדשות עבור קוראיהם סדר יום. אלא שאופן הגלישה הישן, שלפיו גולשים ניגשים לאתר דרך עמוד הבית שלו, הולך ומתפורר לטובת גלישה ממוקדת ישירות אל העמוד הרצוי, שאליו מגיעים הגולשים דרך מגוון של "שערים": הפניה מניוזלטר, קוראי RSS (טכנולוגיה לעדכון מיידי בתכנים), קישור שהופץ באימייל, דיון בבלוג או אזכור ברשת חברתית. בראש המפנים עומדים מנועי החיפוש, כשהשולט הבלתי מעורער, כמעט היחיד, הוא גוגל, שמפקיע את סדר היום מידי העורכים ומעביר אותו לגולשים, שקובעים כל אחד את סדר יומו באמצעות מלות החיפוש שהם מקלידים.

אבל גוגל אינה מסתפקת בכך ומנסה בכל זאת לנכס לעצמה את הכוח לקבוע את ההייררכיה של החדשות. גוגל-ניוז הוא עמוד בית שמציג את חדשות העיתונים המקוונים כשהן מסודרות לפי תחומי סיקור. הגולש יכול לבחור, למשל, אם הוא רוצה לקרוא על מעצר שלושה חשודים בתכנון פעולת טרור בניו-יורק בחדשות ABC, בבלומברג, ב"לוס-אנג'לס טיימס" או בכל אחד מ-3,897 המקורות האחרים שגוגל-ניוז (בגרסתו האנגלית) הציג לידיעה הזו.

אפשר לבצע בגוגל-ניוז חיפוש של נושאים חדשותיים ("ברק אובמה", "40 שנה לאינטרנט"), ולקבל ידיעות תואמות משלושים הימים האחרונים. בעוד מנוע החיפוש של גוגל פוגע בכלי תקשורת בכך שהוא שולח גולשים ישירות לידיעות תוך דילוג על שערי אתרי החדשות, גוגל-ניוז הוא למעשה שער חדשות אלטרנטיבי, שיכול לשמש תחליף לשערים של אתרים כמו CNN, "ניו-יורק טיימס" ו-BBC. גולש שמתעדכן בעיקר מרפרוף בין כותרות יכול לעשות זאת בגוגל-ניוז בלי להיכנס, ולו פעם אחת, לאתרי החדשות שמספקים את הכותרות הללו.

השינוי הזה בהרגלי הגלישה מאלץ את אתרי החדשות להתרגל לסדר חדש, שפוגע בסמכותם, במעמדם ובמספר הדפים הנצפים שלהם, וכתוצאה מכך בהכנסות מהפרסומות המבוססות על מספר החשיפות, ובהכנסות מהפרסומות היקרות יותר בעמודי הבית. "היחידה האטומית של צריכה למדיומים קיימים מופרעת כמעט תמיד על-ידי מדיומים צומחים", הסבירה מריסה מאייר, סגנית נשיא למוצרי חיפוש וחוויית משתמש בגוגל, בעדותה לפני תת-הוועדה לענייני תקשורת, טכנולוגיה והאינטרנט של הסנאט האמריקאי, שקיימה במאי 2009 שימוע על עתיד העיתונות.

מאייר הסבירה שהאינטרנט והטכנולוגיות הנלוות שינו את היחידה האטומית של צריכת מוזיקה מאלבום לשיר בודד, ואת זו של צריכת טלוויזיה מתוכניות בשעות קבועות לקטעי וידיאו באורכים שונים. המגמה לא דילגה על החדשות: "המבנה של הרשת גרם ליחידת הצריכה האטומית של החדשות לנדוד מעיתון שלם לכתבה יחידה. כמו עם מוזיקה ווידיאו, אנשים רבים ממשיכים לצרוך עיתונים פיזיים בפורמט האורך המלא המקורי שלהם. אבל בחדשות מקוונות, סביר הרבה יותר שהקורא יגיע לכתבה יחידה".

מאייר הסבירה כי השינוי הזה הוא אתגר, אבל גם הזדמנות שצריך להשכיל לנצל. "כשמפיקים כתבה לחדשות מקוונות, המו"ל צריך להניח שהקורא עשוי לראות את הכתבה בפני עצמה, באופן עצמאי מכתב-העת השלם. כדי להפוך כתבה ליעילה בתצוגתה העצמאית, צריך לספק הקשר לקוראים שמגיעים בפעם הראשונה, ובמקביל להדגיש את המידע העדכני ביותר עבור אלה שעוקבים אחרי הסיפור לאורך זמן. זה דורש גם גישה שונה להיוון: כל כתבה יחידה צריכה לעמוד בפני עצמה. הסוג הזה של שינויים ידרוש חדשנות וניסויים בדרך שבה מספקים חדשות אונליין, ובדרך בה הפרסום יכול לממן זאת". חדשנות וניסויים שהעיתונים ייאבקו ליישם אותם, בעוד גוגל מתנסה בהם גם כן על גבם ועל חשבונם (כמו שירות פאסט-פליפ, שמדמה דפדוף בעיתונים).

הפרסום בגוגל עובד. בעיתונות פחות

ההישגים של גוגל בנסיון ההשתלטות על סדר היום מחווירים לעומת כוחה מול העיתונים בזירת הפרסום. כך, למשל, בקיץ האחרון יצאה חברת מרצדס-בנץ במסע פרסום מושקע ויקר באתרי חדשות מובילים, רק כדי להמשיך אותו מיד בפרסום זול הרבה יותר בהמוני אתרים החברים ברשת אדסנס של גוגל. פרסום כזה מאפשר לחברה "להיות מאוד ממוקדת ויעילה עם הדולרים שלנו", הסבירה באוקטובר ל"ניו-יורק טיימס" בת לאנג, מומחית מדיה דיגיטלית במרצדס-בנץ ארה"ב. כתבת ה"ניו-יורק טיימס" סטפני קליפורד סיכמה זאת כך: "אתרי עיתונים הם נעלי עקב סטילטו של העולם המקוון: הם משמשים לאירועים מיוחדים, אבל ביומיום נועלים נעליים אחרות".

העיתונות, המודפסת בעיקר אבל גם המקוונת, מתמודדת עם ירידה מתמדת בהכנסות מפרסום. חלק מההכנסות הללו הושמד על-ידי חלופות חינמיות כמו הלוח המקוון קרייג-ליסט, חלק אחר זלג אל גוגל, שאמנם עוסקת רק במודעות מלים, אבל מציעה עסקה טובה כמעט בכל פרמטר מזו שמציעים אתרי העיתונים: המודעה של גוגל מופיעה ביותר אתרים (גם באינספור דפי התוצאות של מנוע החיפוש, גם בתיבות ג'ימייל וגם בהמוני אתרים חיצוניים החברים ברשת הפרסום גוגל-אדסנס), ולכן טווח הגולשים גדול יותר והפילוח טוב יותר; המודעה מבוססת הקשר (המערכת מנתחת את הטקסט ומצמידה לו פרסומות מתאימות) ואינה משובצת בדף מקרי; התשלום עבור המודעה הוא לפי מספר הפעמים שגולשים הקליקו עליה (פעולה אקטיבית של הגולש), ואם כל זה לא מספיק: זול יותר לפרסם בגוגל.

בסוף 2006 ניסתה גוגל לרתום את הידע שצברה והטכנולוגיה הייחודית לה בתחום הפרסום לעזרת העיתונים – או אם תרצו, ניסתה לרתום את הידע והטכנולוגיה שלה כדי לחטוף נתח גם מהפרסום בעיתונים עצמם. גוגל השיקה אז שירות בשם פרינט-אדז, למכירת מודעות בעיתוני הדפוס באמצעות מערכת המודעות המקוונת גוגל אד-וורדז.

יותר מ-800 עיתונים אמריקאיים נרשמו לתוכנית, אולם שנתיים לאחר מכן, בינואר 2009, הודיעה גוגל על סגירת השירות בנימוק ש"המוצר לא יצר את האימפקט שאנחנו – או השותפים שלנו [העיתונים] – רצינו בו". בראיון ל"פייננשל טיימס" במאי השנה הסביר מנכ"ל גוגל אריק שמידט שבניגוד לפרסום מקוון, בפרסום מודפס החברה אינה יכולה לבדוק את יעילות הפרסום ולשפר את המוצר, ועל כן החליטה לזנוח את הכיוון הזה. אפשר לקרוא בין השורות ביקורת של שמידט על העיתונות המודפסת, שהמודל העסקי שלה מבוסס על כך שקשה לבדוק את האפקטיביות של הפרסום בה.

כותרת הביניים המשעממת הזאת נכתבה עבור גוגל

השפעה אחרת, נסתרת יותר, אולם גם משמעותית יותר, של גוגל על העיתונות היא בתחום התוכן ממש. כך, למשל, הנגישות המדהימה שיצרה גוגל לנתוני פופולריות ברשת העצימה עשרת מונים את ההשפעה של שיקולי רייטינג אצל עורכים. בעוד בעיתונות המודפסת הנתונים הזמינים לכל הם של סקרי חשיפה בלבד, וגם עורכי העיתונים עצמם יודעים רק את מספר הגליונות המחולקים ונמכרים, אולם לא במה בדיוק מתעניין הקורא, ובעוד מנהלי הטלוויזיה מסתמכים על נתוני סקר הרייטינג שנשאב ממדגם מייצג בלבד - הרי שבאינטרנט נתוני הקריאה מדויקים ומפולחים: אפשר לדעת אילו חיפושים הובילו את הגולש לאתר החדשות, אילו דפים קרא, כמה זמן בילה בכל דף וכמה באתר כולו, ועוד ועוד.

גוגל מציעה שירות סטטיסטיקות פופולרי וחינמי לאתרים בשם גוגל-אנליטיקס, כחלק מקידום רשת הפרסום שלה, אולם מה שמשמעותי יותר: בהיותה שער הכניסה לאינטרנט של גולשים כה רבים, מחזיקה בידה גוגל מידע עצום על הפופולריות של מלות חיפוש, או ה"צייטגייסט" של הגולשים, כשמו של שירות שהשיקה גוגל לפני שנים. כיום מפעילה גוגל את השירותים גוגל-טרנדס וגוגל-אינסייטס, שמאפשרים לבחון פופולריות של מלות חיפוש (למשל, "בחירות בארה"ב") על ציר הזמן בפילוחים שונים ובסוגי חיפוש שונים, ובהם חיפוש חדשות בגוגל-ניוז. השירותים מאפשרים גם להשוות בין מלים שונות ולמדוד את הפופולריות היחסית שלהן.

מה מניע עורכים? הרצון למשוך קוראים ולמכור סחורה עיתונאית, והרצון לעשות עבודה מקצועית ככל האפשר ואולי אפילו למלא שליחות ציבורית. ארסנל הכלים המקוונים, שגוגל מחזיקה כאמור בחלק חשוב ממנו, מציע לעורכים מדדים פרטניים להחריד, המחזקים מאוד את המניע הראשון. מן הסתם – על חשבון המניע האחר. שימוש נבון בסטטיסטיקות של גוגל מאפשר לכלי תקשורת להיות עם היד על הדופק של החדשות העולמיות ושל תחומי העניין של צרכניו בכוח ובפועל.

התמכרות לסטטיסטיקות האלה עלולה להוביל את כלי התקשורת לוותר על סדר יום משלהם ולהיסחף אחרי זרם הגולשים. למשל: לתת לנושא כמו שפעת החזירים משקל סיקורי גדול מחשיבותו האמיתית, מאחר שהיסטריית ההמונים מיתרגמת לזינוק חד בחיפוש מחרוזת המלים הזאת. למשל: לפרסם כתבה יומית על הדוגמנית בר רפאלי על חשבון כתבות בנושאים חשובים יותר, אבל שמחפשים אחריהם פחות בגוגל.

אפילו על כותרות יש לגוגל מה להגיד. גוגל אמור היה להיות כלי שמסייע לאתר מידע באינטרנט, אבל כוחו הרב הופך אותו לקובע סטנדרטים בתחום זה. בעלי אתרים יודעים שאם הם רוצים להופיע במקום גבוה בתוצאות החיפוש של גוגל, וכך לקבל כניסות רבות יותר של גולשים, עליהם להתאים את אתריהם לצורת החיפוש והאינדוקס של גוגל ושאר המנועים – תובנה שהצמיחה שוק עצום של מומחים המכונה SEO, ראשי תיבות של "אופטימיזציה למנועי חיפוש".

כלי תקשורת מקוונים הבינו זאת, ורבים מהם מוותרים על כותרות שנונות, שנועדו לגרות את הקורא האנושי, לטובת כותרות אינפורמטיביות ומשעממות, שמכוונות לרובוט החיפוש של גוגל. דוגמה אקראית: הכותרת "האיש שמאחורי פשרת הטילים" ("מעריב", 21.9.09), לצד תמונה של הנשיא שמעון פרס על רקע טיל אמריקאי, עברה התאמה באתר nrgמעריב ל"יוזם פשרת הטילים בין רוסיה וארה"ב – הנשיא פרס", משום שגוגל לא יודע לחבר את המידע העולה מהכותרת למידע העולה מתמונתו של נשיא המדינה. "אין אלגוריתמים לשנינות, אירוניה, הומור או כתיבה מלוטשת", הסביר העיתונאי סטיב לור בכתבה שפירסם לפני שלוש שנים ב"ניו-יורק טיימס", שכותרתה הארס-פואטית היתה "הכותרת המשעממת הזאת נכתבת עבור גוגל".

בדומה לנשק, את השימוש בשנינות בכותרות יש להגביל לאנשים שהוכשרו לכך, ויודעים לשלוף רק כשבאמת צריך. האילוץ לכתוב כותרות פשוטות וברורות מתאים לעידן עומס המידע, שבו הקורא נאלץ לסרוק אינספור הפניות (כתבות, פוסטים בבלוגים, תכתובות אימייל) ולהחליט לפי הכותרת אם הן ראויות לזמן העומד לרשותו. אולם מצער יהיה לחיות בעולם שבו הטכנוקרטיות הגוגלית תוחמת ומגבילה את היצירתיות האנושית, והופכת את העיתונות מאמנות שימושית לשירות טכני של שינוע פיסות מידע.

עשיתי מנוי לגוגל-ניוז

ובחזרה לגוגל-ניוז: כאמור, ראשי גוגל מדגישים כל הזמן שהם אינם מייצרים תוכן, רק מפנים לתוכן קיים. ברוח האתוס הזה, עמוד הבית של גוגל-ניוז (על שלל גרסאותיו למדינות ולשפות שונות) לא נערך על-ידי אדם, אלא על-ידי אלגוריתם, שמשקלל גורמים כמו מספר כלי התקשורת שדיווחו על סיפור והטריוּת של הדיווחים. מדובר, כמובן, בהתחכמות סמנטית. משום שהאלגוריתם, הדרך שבה הוא עובד והשינויים שנעשים בו מפעם בפעם הם תוצר של החלטה אנושית. כמוהם גם בחירת אתרי החדשות שתכניהם מוצגים באתר – רשימה שגוגל מסרבת לחשוף.

כשהעיתונאי והבלוגר יובל דרור ביקש לקבל את רשימת המקורות של גוגל-ניוז ישראל, השיב לו מנהל המוצר העולמי של גוגל ניוז, נייתן סטול: "אנחנו מעולם לא נתנו את הרשימה שמרכיבה את מקורות גוגל-ניוז, והסיבה לכך היא המתחרים שלנו. אם נעשה זאת, יהיה הרבה יותר קל למתחרים שלנו לבנות שירות דומה". מה שבכל זאת ידוע הוא שברשימת המקורות העיתונאיים של גוגל-ניוז אפשר למצוא בין השאר אתרי סאטירה, וגם אתרי הודעות לעיתונות, שאינם מציעים חומרים עיתונאיים, אלא חומר גלם עיתונאי בלבד.

הגישה לשלל מקורות חדשותיים בריאה לדמוקרטיה: במקום שהקורא יקבל את המידע לעוס ויצוק לתבנית ההשקפה והאינטרסים של כלי תקשורת יחיד, הוא יכול לקבל נקודות מבט עיתונאיות שונות על הסיפור, וגם לבחון את חומרי הגלם (הודעות לעיתונות, הצעות חוק, פרוטוקולים של ישיבות, פסקי דין) ולבנות לעצמו נראטיב משלו. אולם השפע המבלבל והדמוקרטיזציה (המזויפת) עלולים להשכיח את העובדה שיש כלי תקשורת טובים ואמינים יותר מאחרים, לפגוע בהכנסותיהם ולאיים על עצם קיומם בשם הפלורליזם, שיותיר אותנו עם פחות כלי תקשורת, וכלי תקשורת פחות איכותיים.

הערעור על ההגמוניה של העיתונות נמשך בניסוי שערכה גוגל-ניוז בזכות התגובה. בעיתונות המסורתית, מושא סיקור מקבל זכות תגובה על הדברים שנכתבים על אודותיו, ולפעמים זוכה גם להגיב פעם שנייה במכתב למערכת, אחרי שקרא את הכתבה המלאה. האינטרנט נותנת במה למושאי סיקור – באתר רשמי, בלוג או אימייל שרשרת – לשטוח את הגרסה המלאה שלהם לסיפור העיתונאי שסופר עליהם, אם הם חשו שנעשה להם עוול או שלא ניתנה להם הבמה הראויה, לדעתם, לתגובה שמסרו.

בגוגל ביקשו למסד את מוסד התגובה-שאחרי-הפרסום, ובאוגוסט 2007 פתחו בגוגל-ניוז אפשרות למושאי סיקור להגיב על הפרסומים עליהם בבמה חופשית ונטולת עריכה. הצעד עורר כמובן ביקורת רבה מצד התקשורת הממוסדת, ומאמר המערכת של ה"לוס-אנג'לס טיימס" (17.8.07) ניצל את ההזדמנות להבהיר שתפקידה של העיתונות לא הסתיים:

"היישום הזה רומז שהסיפורים שנאספים על ידי גוגל-ניוז אינם שלמים – אולי בגלל מגבלת מקום, אבל אולי בגלל דעה קדומה, רשלנות או בורות. לגופי תקשורת יש החסרונות שלהם, והתגובות הנוספות בגוגל עשויות להדגים זאת. אבל לצעד של גוגל עשויה להיות תופעת לוואי משמחת: היא עשויה להבהיר מדוע עיתונות היא יותר מסתם איסוף מידע – ומדוע גוגל-ניוז הוא לא באמת תחרות. המהות של עיתונות טובה היא לשאול את השאלות הנכונות. גוגל, לעומת זאת, לא מפנה אף שאלה לאלה שמפרסמים אצלה את התגובות. לפי הודעת החברה, העניין היחיד שלה הוא לוודא שהתגובות אותנטיות, לא אם הן רלבנטיות או אפילו נכונות. כתוצאה מכך, אזור התגובות צפוי להיות רווי בספין, הייפ וערפול. גוגל לא תעזור לקוראים לבור את המוץ העובדתי מהתבן היחצני".

הניסוי המסקרן של גוגל ניגף בפני הביקורת והשימוש המועט, ובמאי 2009 נסגר השירות בקול דממה דקה.

אם גוגל לא מוצא את זה, זה לא קיים

לא רק את העורכים שינה גוגל, גם את הכתבים. בשנים עברו, לפני הכנת כתבה, היה על העיתונאי לקום מכסאו ולרדת לאותו מרתף קסום, הארכיון, שם היה מחפש את הארון המתאים, מחטט בין מדפיו ומוצא את תיק העיתונות – מעטפה גדושה גזירי עיתונים על אדם, מוסד או חברה (כלומר, אם הקודם לו טרח להחזיר את המעטפה למקומה). היום נמצא הארכיון בקצה האצבעות, "בגוגל", ואם כך, מה הטעם לרדת לארכיון? אלא שהארכיון הגוגלי טוב רק כמו כלי התקשורת שהוא סורק. אם הללו בחרו שלא להפוך כתבות מסוימות למקוונות, או לא לפרסם אותן ברשת בפורמט שגוגל יודע לאנדקס, או שלא תייגו אותן כראוי – גוגל לא ימצא אותן. עיתונאי המסתמך רק על גוגל הוא טוב רק כמו גוגל. בפועל, עבור עיתונאים רבים, מה שלא קיים בגוגל פשוט לא קיים.

איור: אופיר שרר, מאי 2006

מצד שני, גוגל הוא כלי מצוין לאיתור מידע שפעם היה בלתי אפשרי למצוא אותו בחישובי עלות-תועלת של מערכת עיתונאית. הדגמה מרשימה לכך ניתנה בכתבה שפירסמה העיתונאית אלינור מילס באתר חדשות הטכנולוגיה CNET ב-14.7.05. "מנכ"ל גוגל אריק שמידט לא חושף הרבה על עצמו בעמוד הבית שלו", נפתחה הכתבה המכוננת, "אבל השקעה של שלושים דקות במנוע החיפוש של גוגל מאפשרת לגלות ששמידט, בן 50, היה שווה כ-1.5 מיליארד דולר אשתקד. מוקדם יותר השנה הוא הרוויח כמעט 90 מיליון דולר ממכירת מניות גוגל ולפחות עוד 50 מיליון דולר ממכירת מניות בחודשיים האחרונים כשהמניה זינקה ליותר מ-300 דולר. הוא ואשתו וונדי גרים בעיירה העשירה אתרטון, קליפורניה", וכו' וכו'.

הכתבת הוסיפה ואמרה שמלבד המידע הציבורי, שמפוזר באינטרנט וגוגל מקל על מציאתו וריכוזו, יש עוד הרבה מידע לא פומבי שגוגל אוספת על משתמשיה, כמו תוכן תכתובות האימייל שלהם (אם הם משתמשים בשירות ג'ימייל), הקניות שלהם (אם הם משתמשים בארנק הדיגיטלי Google Checkout), המסעדות שהם מבלים בהן (אם חיפשו אותן בגוגל מפות) ועוד. החשש, הסבירה מילס, הוא שקראקרים (פורצי מחשבים) ורשויות ממשל עלולים להשיג את המידע הפרטי הזה.

גוגל הגיבה בהיסטריה: היא הודיעה ל-CNET שהיא מחרימה את כתביה ולא תשיב לפניותיהם במשך שנה. ב-CNET החזירו אש, ובכתבות הבאות שפירסמו על גוגל, שעליהן החברה סירבה להגיב, צוין בסוגריים כי "נציגי גוגל החליטו על מדיניות שלפיה הם אינם מדברים עם כתבי CNET עד יולי 2006, וזאת בתגובה לסוגיות פרטיוּת שעלו בכתבה קודמת". הביקורת שנמתחה על גוגל על-ידי כלי תקשורת וגולשים הובילה לביטול החרם לאחר חודשיים.

הפרד ומשול

חרף הצעד האנטי-עיתונאי הזה, גוגל רוצה לעזור להציל את העיתונות, או לפחות להיתפס כמי שעושה זאת. בפאנל שנערך ביוני 2008, זמן קצר אחרי שגוגל רכשה את חברת הפרסום המקוון דאבלקליק, הגדיר המנכ"ל שמידט את הסיוע לתעשיית העיתונות כ"חובה מוסרית גדולה" של גוגל. אולם שמידט גם טוען, ובצדק רב, שבמקרים רבים, הטענות על הפגיעה של גוגל בעיתונות הן בעצם טענות נגד האינטרנט.

בראיון לבלוג החיפוש "סרץ' אנג'ן לנד" (3.10.09) אמר שמידט: "גוגל היא הנציגה של האינטרנט בכללותו. אנשים אומרים על האינטרנט אותם דברים שהם אומרים על גוגל. תחליף את האינטרנט בגוגל ותבין את העניין. וכיוון שיש לנו חלק כל-כך מרכזי בַּמידע, התרגלנו באיזושהי רמה לכך שמאשימים אותנו בכל. בחלק מהמקרים אנשים לא מבינים שאנחנו רק תיווך לדברים שאנשים אחרים עושים. הם חושבים שגוגל עשתה את זה, כשלמעשה מישהו אחר עשה את זה וסיפק גישה לזה. [...] שווה בנפשך שגוגל לא היתה קיימת. האם אותה ביקורת עדיין היתה קיימת? ברור שכן. אתה מבין את הנקודה?".

זה נכון. האינטרנט מערער תעשיות מסורתיות: תשאלו כל מתווך נדל"ן או סוכן נסיעות על הירידה במספר הלקוחות, שמוותרים על התיווך ופועלים ישירות מול בעל הנכס או חברת התעופה והמלון. אלא שבניגוד לסוכן נסיעות, העיתונאי במיטבו אינו סתם מתווך מידע, וּויתור עליו אמנם מייעל את השוק במובן הכלכלי, אבל גם פוגם באיכותו ובמהותו של המוצר העיתונאי.

גוגל, המשבר הכלכלי והאינטרנט מעניקים לתקשורת הזדמנות לבחון את המודלים העסקיים שמפרנסים אותה ולחשוב מחדש על הקונספציות המקצועיות שלאורן היא עובדת. הבעיה היא שכוחה, גודלה ותאוצתה של גוגל מכתיבים רבולוציה ולא אבולוציה, וקשה מאוד להחיות גוף תקשורת אחרי שראשו הותז.

לדיון ולתגובות על המאמר בבלוג "חדר 404" >>

עידו קינן הוא בלוגר ("חדר 404") ומנהל נוכחות הרשת של "העין השביעית"

המאמר "קורבנות המהפכה" הוא חלק מסדרת המסות "עיתונות 2010", המתפרסמות באתר "העין השביעית" ובגיליון 48 של כתב-העת "פנים" של הסתדרות המורים, בעריכת רוביק רוזנטל