מי שצפה בשבועות האחרונים בפריים טיים של הטלוויזיה המסחרית, ייתכן והרגיש מכבש של לחצים מנוגדים המופעל על תוכן הצלחת שלו. מצד אחד, שר הבריאות יעקב ליצמן שכיכב במהדורת החדשות כשהוא תוקף חזיתית את מקדונלדס ("מקדונלדס אאוט, לא במדינתנו"), ומהצד השני המענה בדמות פרסומות של מקדונלדס המדבררות את מהפכת הבריאות שעברה הרשת.

ושוב – מחד, תוכנית הריאליטי החדשה "בייק-אוף" על טהרת הקינוחים והשופטים המלאים-משהו, ומאידך, שוב בהפסקות הפרסומות, קמפיין משרד הבריאות נגד צריכת משקאות ממותקים, או בפשטות (כפי שמופיע בסרטון): נגד צריכת סוכר. אותו הסוכר שמככב דקות אחר-כך, בשמותיו השונים, בריאליטי האפייה.

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אותי זה הצליח לבלבל לרגע. בעיקר בגלל הדיון שהתפתח לאחר שידור הפרק הראשון של "בייק-אוף", על המראה של אחת מהשופטות בתוכנית, קרין גורן. דיון שהחל משיימינג והטחת עלבונות בגורן והתפתח לשיח על העצמה נשית ולהתנערות הכה אהובה ומוכרת ממודל היופי "הקיים" – מודל שאינו מיועד לא/נשים אמיתיים/ות.

הדיון סביב המראה של גורן גרם לי לרגע אופורי קצר לחשוב שבריאות היא פונקציה של עוצמת וכמות החיזוקים החיוביים או השליליים שמקבלים מהציבור. כלומר, אם מישהי קיבלה יותר תגובות אוהדות ומחזקות סימן שהיא בריאה. נחשו מה? מדעית זה לא עובד כך... זו הסיבה שיש הגדרה רפואית ל"עודף" משקל ול"תת" משקל, כששתי המיליות הללו באות לציין מצב שעבור רוב האוכלוסייה הוא לא מומלץ ואף מסכן בריאותית.

קיומו של דיון לגופו של אדם (פשוטו כמשמעו) הסיט שוב, ולרווחתם של בעלי אינטרסים חזקים מאוד, את הדיון מגופו של העניין

כיום כבר קיים חוק בישראל, הידוע בכינויו "חוק הפוטושופ" (נכנס לתוקף ב-2012), המגביל דוגמניות המצויות בתת-משקל מלהשתתף בפרסומות, כשהמניע המרכזי לכך הוא ההשפעה שיש לפרסום דימוי גוף לא בריא על הציבור ובפרט על הנוער. בעבר כתבתי כאן על אמנה חדשה לשידורי ילדים ונוער המתגבשת על-ידי מועצת הכבלים והלווין ואשר הושקה באפריל האחרון, ושאמורה להגביל את ערוצי הילדים מהצגת דמויות העלולות לגרום לדימוי גוף מעוות בקרב צופיהם ולקבוע משקל מינימום למגישות ולמגישים. אך איפה הדיון על הקיצון השני?

קיומו של דיון לגופו של אדם (פשוטו כמשמעו) הסיט שוב, ולרווחתם של בעלי אינטרסים חזקים מאוד, את הדיון מגופו של העניין. כאשר נשמעת מחאה נגד הצגת מודל יופי רזה בטלוויזיה, הדבר נסמך על ההשפעות החקורות שיש למדיה על הציבור ועל התרבות. עם זאת, איני רואה באיזה אופן ההשפעה שיש לפרסומות או תוכניות שבהן מוצגים א/נשים רזים ו"מושלמים", שונה מההשפעה שיש לפרסומות שמשווקות מזון לא-בריא וממכר ומתוכניות בפריים-טיים שמאדירות מזון שרובנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאכול מסיבות בריאותיות.

יתרה מכך, תעשייה ענקית שמרוויחה מכך שאנו משמינים ונעשים בריאים פחות משקיעה הון עתק בפרסום, בגלל כוחו המוכח (סתם דוגמה: חברות כמו קוקה-קולה, דוריטוס, סניקרס ורבות אחרות, המשלמות למעלה מ-4.5 מליון דולר לחצי דקת פרסום במשחקי הסופרבול בארצות-הברית).

קרין גורן בתוכנית "בייק-אוף" (צילום מסך)

ההיחפזות להתייצב לצידה של גורן בשם אי-המושלמות של "האנשים האמיתיים" מייצרת ומחזקת סוג של אשליה שלפיה אנו מותקפים רק על-ידי מקדמי אידיאל יופי שרוצים ברזוננו, כלומר ברעתנו, בעוד שבקצה השני של הסקאלה אין כל סיבה לדאגה. אם רק נרגיש טוב עם עצמנו – הסוכרת, הטרשת, מחלות הלב וקשיי התנועה לא יוכלו לנו.

בעוד אנשים עסוקים במחאה על כך שמוכרים להם "רזון", הם לא עוצרים לחשוב על כך שהם כבר מזמן לקוחות נאמנים של המוצרים והתפיסות שמוכרים להם שחקני שוק וסוכני תרבות לא פחות אימתניים ואינטרסנטיים – תאגידי ענק של ייצור, שיווק ומכירת מזון שכל מטרתם שתהפכו להיות הג'אנקיז של הג'אנק שלהם. כי ממש לא מעניין אותם מתי תצטרכו דיאליזה או ניתוח מעקפים, וכמה קשה יהיה לכם ללכת בעוד עשור או שניים. הם רק רוצים שתשלמו. היום. מה יהיה איתכם מחר, זו כבר הבעיה שלכם.

אז לפני שאתם נותנים לסלט הבולגרית שליד הקולה, או לפוסט המרגש (באמת) של גורן לפתות אתכם להאמין שבגלל שככה נראים "אנשים אמיתיים" אז יהיה בסדר, אני מציעה לעצור לחשוב: מי מתאמץ יותר להיכנס לכם לצלחת, ומה באמת יותר גרוע?