ב
מועצת הכבלים והלוויין מגבשת בימים אלו קוד אתי, כך התפרסם, שבמסגרתו ייאסר על ערוצי הילדים להציג דמויות העשויות לגרום לדימוי גוף מעוות בקרב צופיהם ויונהגו הגבלות משקל מינימום על מגישות ומגישים. הקוד האתי, הכולל הגבלות נוספות, נכתב בשיתוף עם ערוצי הילדים ויוצג בשבועות הקרובים לביקורת הציבור.
בראיון בתוכנית "הבוקר של קשת" הסבירה ד"ר יפעת בן-חי–שגב, יו"ר מועצת הכבלים והלוויין, כי "כיוון שמדובר בשכבת גיל שנתונה מאוד להשפעה של המדיה, חשבנו שיש מקום להתערב, בעיקר לנוכח העובדה שהפרעות האכילה בשנים האחרונות הולכות וגדלות [...] היום כבר מדברים על 1 מתוך 5". לדבריה, המהלך נעשה בשם "האחריות החברתית".
בראשית 2013 נכנס לתוקפו חוק "הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות", הידוע גם בכינויו "חוק הפוטושופ". גם חוק זה קובע מגבלות על הופעתם של דוגמניות ודוגמנים המצויים בתת-משקל בפרסומות, ומחייב פרסומאים להבהיר בגוף הפרסומת אם נעשה בה שימוש בעריכה גרפית להצרת היקפים. לעניין החוק, תת-משקל נקבע להיות BMI (מדד מאסת גוף) הנמוך מ-18.5, ועל דוגמניות/ים להמציא אישור רפואי שהם/הן אינן/ם סובלות/ים מתת-משקל.
גם הצעת חוק זו, בדומה להנחיה המתגבשת בנוגע למנחים ומנחות בערוצי הילדים, נומקה בכך שחשיפת האוכלוסייה בכלל ונוער בפרט למודל יופי של רזון קיצוני מייצרת תפיסה מעוותת של הגוף ומעודדת הפרעות אכילה.
המצדדים בחוק טענו כי הוא בבחינת מסר חברתי פורץ דרך המצמצם את הלגיטימציה שהחברה נותנת לתפיסות מעוותות. מנגד נטען כי החוק פוגע בחופש העיסוק, המעוגן בחוק יסוד, וכי יש בעייתיות בכך שמונעים לחלוטין מאוכלוסייה מסוימת – של אנשים בתת-משקל – מלעסוק במקצוע מסוים. הביקורת על חוק הגבלת המשקל בתעשיית הדוגמנות יכולה להיות נכונה גם אל מול ההנחיה המתגבשת ביחס למנחים בערוצי הילדים.
חקיקה פטרנליסטית כופה מגבלות (או הנחיות) על אזרחיה, מתוך כוונה להגן עליהם מפני נזק עצמי, כשברוב המקרים הדבר עומד בניגוד לרצונם או למאוויהם המיידיים. הביקורת המרכזית על פטרנליזם מסוג זה היא שמי שנוקט אותו מחליף את השיפוט של הפרט בשיפוט הממסדי, וכך חותר תחת האינדיבידואליות, הרציונליות והאוטונומיה של הפרט. יחס פטרנליסטי רואה באזרחים כולם קטינים.
ביקורת נוספת על מהלכים פטרנליסטיים היא כי מאחורי כסות של דאגה לרווחת הפרט או שמירה על ערכים מסתתרים למעשה שיקולים כלכליים או תועלתניים אחרים. אני מתקשה למצוא מניע ציני או כלכלי מאחורי "חוק הפוטושופ" וההגבלה בערוצי הילדים. נראה כי יש כאן ניסיון כן להתמודד עם תפיסה מעוותת של דימוי גוף הגורמת לפגיעה בציבור.
יש להעריך כל הצעה פטרנליסטית לגופה, תוך שקלול האיזון שבין פגיעה בזכויות הפרט לבין התועלת הנובעת מההצעה. במקרה של הגבלת משקל של מנחים בערוצי הילדים, מהצד האחד ניצבים טובת הילדים והנוער, מסר חינוכי בנוגע לדימוי עצמי וגוף בריא ושאיפה לצמצם תחלואה פיזית ונפשית. מהצד האחר עומדת על הפרק פגיעה בחופש העיסוק של נשים וגברים שמבנה הגוף שלהם הוא באופן טבעי או מכוון מתחת לערך ה-BMI המוגדר. אפשר אפילו לומר שיש כאן פגיעה בחופש הביטוי, אם יש מנחים שיעמדו על כך שזו הדרך שבה הם רוצים להופיע בציבור וכי הדבר תואם את ההעדפות האסתטיות שלהם.
כאשר מדובר בילדים ונוער, יש הצדקה גדולה יותר לנקוט פטרנליזם, וכבר היום נהוגות רגולציות שונות על תכנים טלוויזיוניים שמטרתם למנוע חשיפה של צעירים לתכנים בעייתיים. במובן זה, היוזמה הנוכחית ממשיכה מדיניות קיימת, גם אם היא עשויה להיתפס כצעד מעט מרחיק לכת. נוסף לכך, נראה כי הפגיעה התעסוקתית מצומצמת יחסית; מנחים מעטים ייאלצו לעזוב את הערוצים (או להעלות 2 ק"ג) או שלא יוכלו להתקבל אליהם, כשמנגד יש סיכוי להיטיב משמעותית עם ציבור רחב.
הדוגמנית רותם סלע בתוכנית "הכוכב הבא" (צילום מסך)
העניין ייעשה מורכב הרבה יותר אם יוחלט להרחיב את היוזמה גם לערוצים הפונים לקהל הרחב. בראשית השנה התעורר דיון סביב רזונה של הדוגמנית ומגישת התוכנית "הכוכב הבא" רותם סלע, ואף התקבלו תלונות רבות על כך ברשות השנייה. בערוצים הכלליים, ה"זלזול" הפטרנליסטי יהיה ניכר הרבה יותר, מאחר שהנהגה של מגבלה דומה על כלל השידורים עשויה להעביר מסר שלפיו המדינה סבורה כי כלל הציבור נוח מדי להשפעה וכי אין לצופה יכולת לבצע את הסינון הביקורתי והאישי של התכנים שהוא צורך. אם כך, מדוע לעצור רק במה שנוגע למודל היופי ודימוי הגוף?
הגבלה כזו גם תפגע ביכולת התעסוקה של אנשי טלוויזיה באופן שאינו מידתי. ניקח כדוגמה את "הישרדות", המשודרת בימים אלו בפריים-טיים של רשת; בה במידה הדבר רלבנטי גם ל"המירוץ למיליון", "האח הגדול" ואפילו לתוכניות האקטואליה בבקרים. בתוכנית "הישרדות" מככבים דוגמניות ודוגמנים, ורזים ורזות מטעם עצמם, המשילים מעצמם עוד ועוד קילוגרמים כחלק מתנאי המחיה המאתגרים על האי, המובנים בפורמט. התוכנית נצפית גם על-ידי בני נוער, והמשתתפים בה נעשים אושיות טלוויזיה ומודלים לחיקוי (המשכפלים עצמם אחר-כך לתוכניות אחרות כמנחים, מגישים ומשתתפים).
האם בעתיד, בהמשך לביקורת כמו זו שהונחתה על רותם סלע ולתקנות כמו אלו של מועצת הכבלים והלוויין, יוגבל גם ה-BMI של משתתפי ומשתתפות התוכנית? האם הפרקים שבהם משקלם של כמה מהמשתתפים יירד מתחת ל-BMI התקין לא ישודרו? אלה השאלות שמחכות בהמשך הדרך.
כמו כן, מה בנוגע להגבלת משקל מלמעלה? הרי כיום עודף משקל הוא גורם מרכזי לתחלואה בעולם המערבי. אם אנו דורשים לצמצם הצגה של תת-משקל משיקולים של דימויי גוף ובריאות הציבור, האם לא מתבקש להגביל גם אנשי טלוויזיה ותוכניות העשויים לעודד עודף משקל? האם משמעות הדבר היא שיש להגביל צפייה בתוכנית "סודות מתוקים" או שלא ללהק אנשים בעלי עודף משקל לתוכניות ריאליטי?
אני נוטה לחשוב שהרחבת הבקרה על תכנים מעולם הילדים לתכנים המיועדים לכלל הציבור אינה צעד נכון, הן משום שהיא פוגעת בחירויות הפרט (חופש העיסוק והביטוי) והן מבחינת המסר שהיא משדרת לאנשים בוגרים, התופסים את עצמם כבעלי יכולת בחירה וכושר שיפוט.