הנה יבול צנוע מהשבוע האחרון: ynet מודיע כי בעקבות תחקיר שפירסם, תוגש בכנסת הצעת חוק שתמנע פיצול מרשמי תרופות בקופות-החולים, ובכך תחסוך כסף למבוטחים; "הארץ" מבשר כי בעקבות סדרת כתבות שפירסם באוקטובר השנה, החליט משרד החינוך לאסור יציאת משלחות תלמידים לחו"ל בזמן הלימודים; "ישראל היום" מדווח כי בעקבות תחקיריו החל מבקר המדינה לחקור את התנהלות מנכ"ל קופת-חולים מאוחדת; שלשום סיפר "הארץ" כי בעקבות גילוייו על תרומת קרן ברל כצנלסון לוועידת הנשיא פרס, פנה ח"כ אריה אלדד למיכה לינדנשטראוס בבקשה לבדוק את פעילות הקרן. המבקר נענה.

לא בטוח שהשבוע הזה מייצג: דומה שבדרך כלל מספר ההתפארויות של כלי התקשורת על הצלחתם להניע את גורמי השלטון (והביקורת) לפעול בעקבות גילוייהם גדול בהרבה. די לחפש בגוגל את צירוף המלים "בעקבות חשיפת" כדי להתוודע אל השטף העצום של פרסומים עיתונאיים ברוח זו.

לכאורה אין בכך כל פסול: מה רע בסיפוק שחש עיתונאי מכך שביצועיו המקצועיים היו כה מוצלחים עד שהביאו חברי-כנסת, שרים ובעלי תפקידים בכירים בשירות המדינה לפעול כדי לתקן ליקויים או לכפר על עוולות? אלא שלא תמיד ההתנהלות הזו תמימה, כפי שמעידה כתבה שפורסמה כבר לפני עשר שנים ב"העין השביעית". היחסים בין עיתונאים למקבלי החלטות – בכנסת, בממשלה, במינהל הממשלתי – מונעים, בדרך כלל, על-ידי אינטרסים, שלא פעם מקלקלים את השורה.

לעתים לא נדירות מסתבר שיותר משטובת הציבור עומדת ביסוד היחסים שבין התקשורת לראשי השלטון, מניעים אותם שיקולים אנוכיים: העיתונאי רוצה להצטייר כמי שמכה את מתחריו, כמי שהעלה על סדר היום סוגיה בעלת חשיבות ציבורית – והח"כ או הפקיד הבכיר מבקשים להקרין תדמית של מי שקשוב לרחשי הציבור. התוצאה, לא פעם, היא מהלך תקשורתי-פרלמנטרי (או תקשורתי-ממשלתי) פופוליסטי מתואם.

הסימביוזה בין עיתונות לשלטון אינה בריאה. מידה מסוימת של קרבה בין שתי הרשויות הללו אמנם מחויבת המציאות, אבל כדי שהתקשורת תמלא כראוי את תפקידה עליה לדעת לשמור על מרחק ממקבלי ההחלטות. תפקידה להשקיף עליהם, לא להיות שותפה למלאכתם. הבעייתיות ביחסים שתוארה כאן לפני עשר שנים הוחרפה שבעתיים בגלל שינויים תרבותיים וחברתיים שהתחוללו מאז.

כיום מתקיימת, הן בתקשורת והן בכנסת, תחלופת אוכלוסין גבוהה, והתוצאה היא התנהלות תלושה ממורשת ערכים מחייבת של חברי-כנסת ועיתונאים. בגלל התחרות המחריפה על שימת לב הציבור, הן מצד הכנסת והן מצד התקשורת, חוברים יחד עיתונאים וח"כים למיזמים פרלמנטריים, או סתם לספינים רעשניים, כשהם מתנערים מקודים מסורתיים ומערערים את מסד המושגים שאיפשר בעבר לציבור להבחין בין ראוי לפסול, בין תקין לנגוע.

בשנים האחרונות חברי-כנסת מרבים ליזום הצעות חוק פרטיות, להגיש הצעות לסדר היום ולנקוט מהלכים פרלמנטריים אחרים כשהם פוזלים אל קהלי יעד. הם נוהגים כך במסגרת המרדף אחר הרייטינג. לכאורה זהו דיאלוג לגיטימי שמממש את עקרון הייצוגיות ואת הקשר המתבקש בין הבוחר לשליחיו. בפועל ההתנהלות הזו נעשית, במקרים רבים, בחוסר אחריות, ללא התחשבות בהשלכותיה התקציביות, ומתוך כוונה שקופה להפקת הון פוליטי.

התקשורת נותנת לכך יד הן באופן שבו היא מהדהדת את המהלכים האלה, הן בשותפות שהיא יוצרת מדי פעם עם המחוקקים כדי לקדם נושא שיש לה בו עניין, והן בשתיקה שבה היא מקדמת את ההתנהלות הבעייתית הזו.

תקשורת ראויה לשמה אינה מסתפקת בדיווח; היא גם מציגה סולם ערכים תקני ומסייעת לציבור לשפוט על-פיו את התנהלות השלטון. כאשר עיתונאים נותנים יד למהלכים חקיקתיים או שלטוניים פופוליסטיים, כאשר הם מתעלמים מהכשל הגלום ביוזמות פרלמנטריות מתלהמות וחסרות חשבון – הם אמנם מתמלאים נחת, אבל אינם ממלאים את חובתם.