כמעט ארבע שעות של שידור ישיר הקדיש בשבוע שעבר ערוץ הספורט לכנס תקשורת ספורט שנערך במרכז הבינתחומי בהרצליה. הערוץ פרש על האירוע את חסותו ואנשיו הפגינו נוכחות גבוהה בדיונים, שהפיק ואירגן ד"ר יאיר גלילי. התמונה שעלתה מהשידור הארוך הזה עגומה ואף מייאשת. ערוץ הספורט אולי קנה בכנס הזה נכסים של מיתוג, יוקרה ונראות, ובעיקר מכובדות, אולם כל אלה כיסו בקושי על העובדה שמדובר בגוף השידור המרכזי בעולם הספורט, אבל גם מהנגועים שבו.

ייתכן שזו בדיוק היתה הסיבה לפאנל הנוצץ: ניסיון לתקן ולו במעט את התדמית ההולכת ודועכת בעיני הקהל שלהם, הביקורתי והזועם. אנשי ערוץ הספורט הפגינו כוונה אמיתית להסביר לציבור את שלל הבעיות האתיות עימן הם מתמודדים ביום-יום, אלא ששוב ושוב ביצבצה הסיבה האמיתית להידרדרות האתית של הגוף התקשורתי השמן: הלקוחות שלו כבר מזמן אינם קהל הצופים והגולשים, אלא בעלי הון ובעלי אינטרסים שונים ומשונים.

ניגודי העניינים שפרשני הערוץ שקועים בהם עד צוואר תפסו מקום לא קטן. כבר בתחילת השידור, עוד לפני שעברו לפאנל באולם, פנה עידו גור, מנחה האולפן המאולתר שמוקם בלובי, אל בוני גינצבורג במלים "אתה פרשן שהוא דוגמן". גינצבורג ענה: "פרשנות זו מקצוע. אחד הדברים היותר מרכזיים זה שבארץ חלק מהפרשנים צריכים לעשות דבר נוסף, ולכן יש ניגודי עניינים. הכל מתחיל בעניין יוקר המחיה. אם זה היה העיסוק המרכזי שלהם, היינו חוסכים הרבה מאוד ניגודי עניינים".

קבלו אפוא את הנאשם מס' 1, לשיטת הפרשן-הדוגמן: מדד העוני. הטאלנטים, כך מתברר, לא מקבלים תמורה הולמת, ולכן נאלצים לקושש פרנסה שבהכרח מכתימה את האינטגריטי והאתיקה שלהם. הצופים בבית מחו דמעת השתתפות.

בוני גינצבורג ועידו גור בכנס תקשורת הספורט (צילום מסך)

בפאנל "בין הספורטאי לפרשן" נדרש אבי נמני לטענות על כפל כובעיו שלו – סוכן שחקנים המשמש פרשן במשחקים ובתוכניות אולפן. "שאנשים ישמעו גם את הצד שלך בעניין, כי ברגע שאתה אומר בדיוק את מי אתה מייצג – אין מניעה למנוע ממך את הפרשנות", הקדים המנחה עמיחי שפיגלר תרופה מאלחשת לשאלתו הטורדנית. העובדה שנמני מעולם לא פירט לפני שידור משחק את מי הוא מייצג לא הפריעה לשפיגלר לארגן את המציאות מחדש, וממילא אם "אין מניעה למנוע", השאלה מיותרת.

אבי נמני בכנס תקשורת הספורט (צילום מסך)

נמני נענה לאתגר הקלוש: "קודם כל, זה די ברור לכולם את מי אני מייצג, זה לא סוד. עושים מזה סיפור יותר גדול ממה שזה באמת. אי-אפשר לשקר את הצופים, כי מי ששחקן טוב אתה לא יכול לעשות אותו גרוע ולהפך. בסופו של דבר זה מתיישר ומתאזן, וכל אחד צריך שיהיה לו היושר הפנימי שלו, וזה הבסיס. הצופים רואים לטווח ארוך שהביקורת שלי שונה משל פרשנים אחרים, אני לא משפיל ולא מעליב, הכל ביקורת מקצועית נטו, ואם אתה אומר על שחקן שהוא טוב והוא באמת טוב, זה לא עושה שחקן הרבה יותר טוב, הערך שלו לא תמיד עולה. בסופו של דבר, קבוצה שרוצה לקנות שחקן לא תקנה שחקן אם אני אמרתי עליו דבר רע או דבר טוב. יש המון-המון פרשנים שיש להם המון ניגודי אינטרסים, ואף אחד לא יודע עליהם, וזה דבר הרבה יותר מסוכן".

הניסוח המפותל של נמני לגניבת דעת – וזו המשמעות היסודית של קלחת ניגודי העניינים שהוא ועמיתיו רוחצים בה – הורג שתי ציפורים במכה אחת: הוא מעביר את האחריות לצופים, ש"אי-אפשר לשקר אותם" גם כשעושים את זה בפועל ממש, ומפנה את האצבע המאשימה ל"המון-המון" קולגות שלו, שכל צופה יודע שנספרים בקושי על שתי ידיים, ומטיל בהם אותו כתם אתי שממנו ניקה את עצמו בנימוק המפוקפק של "יושר פנימי".

התת-סיקור האולימפי: למה הפכה הספורטאית לעיתונאית

בפאנל שעסק בסיקור הענפים האולימפיים, או שמא התת-סיקור שלהם, קבל גילי לוסטיג, מנכ"ל הוועד האולימפי הישראלי ש"לא נותנים לספורטאים את הבמה הנכונה להם. מדובר על נבחרת ישראל שמייצגת את עם ישראל. לפעמים יש הרגשה שהרבה מחכים לנפילות של הספורטאים, כי זה יותר צהוב ויותר מוכר. הרגשה מאוד כואבת שלפעמים העיתונאים שמסקרים את הענפים האולימפיים לא מכירים את חיי היום-יום של הספורטאים ומה שהם עוברים".

פיני גרשון בכנס תקשורת הספורט (צילום מסך)

דניאל רוט, עיתונאית ב"ישראל היום" וספורטאית בעברה, הצטרפה בהסכמה וסיפקה סיבה רגשנית להסבה המקצועית שעשתה: "באיזשהו מקום אני מתחברת בצהלה מטורפת למה שאמר גילי. בגיל 15 חזרתי עם מדליית ארד מאליפות העולם בפינלנד, כשהייתי קלעית. ענדתי את המדליה שלי ביחד עם המדים של נבחרת ישראל, יצאתי מנתב"ג והייתי בטוחה שכל תקשורת הספורט הישראלית ממתינה לי בחוץ עם מצלמות ועטים, ובאים לסקר את ילדת הפלא הזאת. אבל אף אחד לא חיכה לי שם מאף גוף תקשורת. חיכה לי שם רק פלאש אחד מהמצלמה של סבא שלי, שבא לפרגן לי. נשבעתי אז לעצמי שביום שכבר לא אוכל להיות ספורטאית, אני אהפוך לעיתונאית, ואעשה את זה כדי לתת את החוויה המתקנת הזאת לספורטאיות שאף אחד לא מזהה".

דיון אחר עסק בשאלה אם פרשן צריך להיות שחקן או מאמן עבר. לפיני גרשון, אחד מפרשני הכדורסל של ערוץ הספורט, אין ספק שכן. "אם מבקר אותי עיתונאי שלא היה במקום שלי מעולם, אני לא יכול לקבל את זה. לא אהבתי מהצד שלי (כמאמן) לשמוע עיתונאים שאין להם שום מושג ממה שקורה על המגרש. אתה עושה כל-כך הרבה פעולות כדי לנצח משחק שמי שלא עשה את זה לא יכול לדעת. הוא לא יודע מתי מחליפים הגנה, מתי מתקיפים, לא מכיר שיטות. יושב בן-אדם שלא הריח זיעה בחייו, שלא מבין כדורסל, והוא מספר לי סיפור מה צריך להיות על המגרש ומה המאמן צריך לעשות וחותך לי את הגרון. מאמן במשחק כדורסל מקבל 250 החלטות בקצב אש, ואתה אומר לי, לא ידעת ולא עשית. מי שמך?".

עורך אתר ערוץ הספורט: מעולם לא התערבו לנו

הדיון הרלבנטי והמעניין ביותר התנהל תחת הכותרת "עיתונות הספורט לאן", בהנחיית מאיה רונן. בלט רון קופמן, עם שלל דברים נכוחים ועקיצות, גם כלפי המוסד המארח: "היום אתה לא יכול להתפרנס מעיתונות", גילה לנוכחים הצעירים באולם. "אני לא יודע אם אמרו את זה לסטודנטים כאן בבית-ספר לתקשורת על שם סמי עופר, שמאוד אהב עיתונות ולכן הוא תרם כדי שהיא לא תהיה".

קופמן גם טרח והסביר לסטודנטים מה צפוי להם בהמשך הדרך. בגלל הקושי להתפרנס מעיתונות בלבד, הסביר, הוא נאלץ לחלטר, "ולכן אתה אף פעם לא פנוי לכתוב את האמת. לצערי, אין כאן עיתונות ספורט כבר הרבה מאוד שנים. בואו נגדיר את זה כמוות קליני, זה בדרך לניתוק הצינורות. הדיווחים, ואני לא מדבר על תוצאות, אינם דיווחים, בעלי ההון מתערבים, שני מוסדות שהם מעשרת המפרסמים הכי גדולים, מפעל הפיס והטוטו, שולטים בדיווחים באמצעות מימון של כל עיתונות הספורט עם מודעות, ולצערי התחום די מת".

גם על החיבוק העתיק בין מכבי תל-אביב לתקשורת היה לו מה לומר: "פעם 'ידיעות אחרונות' היה הבית של מכבי תל-אביב. הוא (העיתון) אירגן את נבחרת אירופה, הכדורסלן המצטיין, יומולדת ובר-מצווה למיקי ברקוביץ', הם היו הבית של מכבי בכדורסל. היה אותם ואת הערוץ הראשון. הדברים האלה לא השתנו. עדיין גורמים מסחריים עומדים מאחורי כל אירוע כתנאי לבלעדיות וסיקור".

הנהלת מכבי תל-אביב, משמאל: פיני גרשון, דיוויד פדרמן, שמעון מזרחי, שי רקנאטי, אלי דריקס. 13.10.2009 (צילום: יוסי זליגר)

קופמן נמנע מלנקוב בהקשר הזה בשם המפורש של המעסיק שלו. אורי דגון, עורך אתר ערוץ הספורט, התנדב לפרט: "אנחנו הולכים עם החמאה הזאת על הראש. הבעלים של מכבי תל-אביב הוא גם הבעלים של ערוץ הספורט (משפחת רקנאטי). זה אחד הדברים שאתה נלחם בהם כל יום". וקופמן חידד: "שמעון מזרחי (יו"ר מכבי תל-אביב) אמר לי פעם לפני ויכוח משפט אחד – אתה יודע שאני הבוס שלך. הוא הזכיר לי שהחרב מסתובבת".

דגון הצהיר כי למרות בעלי הבית המכביסטים, האתר שבעריכתו (לדבריו, 400 אלף משתמשים ייחודיים גולשים אליו מדי יום) לא דופק חשבון ואף הביא בזמנו את סיפור קריאות הסרטן של פניני לשולדברנד. "אני יכול להגיד דבר אחד",  הדגיש, "מעולם לא באו והתערבו לנו, לא שאני יודע - ואני עובד בערוץ הספורט 24/7 - בלהוריד ידיעה על מכבי תל-אביב או להעלות. אבל זה לא יעזור. בטוויטר ובפייסבוק כותבים שמכבי אומרים לך מה לעשות. וההתמודדות יותר קשה ומאתגרת, והיא מחייבת אותך להיות הכי כנה עם עצמך ולדעת שלא עשית מניפולציות על הקוראים שלך ולא שיקרת אותם".

רון עמיקם: "למדנו תוך כדי עבודה. היום החבר'ה יותר לומדים על שידורים ואיך לעמוד מול מצלמה. עיתונות ספורט כאתיקה וכדרך עבודה – אין את זה כל-כך"

כדאי להזכיר לדגון שלפני כשלושה חודשים התפרסמה באתר ערוץ הספורט כתבה על מחאת אוהדי הפועל תל-אביב נגד עו"ד שמעון מזרחי, שייצג את הנהגת שדרסה את הנער גל בק. הכתבה הוסרה מאתר הערוץ לאחר כמה שעות. בערוץ הכחישו אז שהכתבה הוסרה. חיפשתי אחריה השבוע ולא מצאתי.

בהמשך הוסיף קופמן דוגמה נוספת לשליטת מכבי תל-אביב בתקשורת. הוא סיפר כי "פרשת הפיצה", שבה נפגש מוני פנאן, מנכ"ל מכבי תל-אביב, עם ראדיסב צ'ורציץ', כדורסלן הפועל ירושלים, ערב המשחק בין שתי הקבוצות בפלייאוף, היתה אמנם בלעדית ב"הארץ", אבל לא היתה סקופ. "ערן סלע ב'מעריב' ואבי סגל ב'ידיעות' ידעו מזה, רק לא פירסמו. הם לא רצו לגעת בחומר, כי אז מכבי תל-אביב היתה בשיא השליטה באספסוף כאן". יצוין כי מי שסיקר ב"ידיעות אחרונות" את מכבי תל-אביב וקבע בעניינים האלה, ועדיין עושה זאת גם כיום, הוא רפאל נאה, ולא סגל.

העיתונאי רון עמיקם הלין על רמתם של עיתונאי הספורט הצעירים. "בזמננו בלענו כל מלה באנציקלופדיות ספורט וידענו בעל-פה שיאים עולמיים, זה היה טריוויאלי. רובנו בזמנו לא הגענו ממכללות שלימדו תקשורת, אלא באנו עם הכישרון שלנו, ואם זה מצא חן בעיני העורך, אז הוא קיבל אותנו. למדנו תוך כדי עבודה. היום החבר'ה יותר לומדים על שידורים ואיך לעמוד מול מצלמה. עיתונות ספורט כאתיקה וכדרך עבודה – אין את זה כל-כך".

"ערן זהבי טס הבוקר לבחון את עתידו באנגליה", כותרת ראשית ב-one. פרסום ראשון - ולא נכון

לדעתו של עמיקם, מוסד ה"פרסום ראשון" הוא הסיבה לחורבנה של עיתונות הספורט. "ידיעה לא נכונה לא יכולה לעלות, גם אם היא שביעית או שמינית בעמוד. לפרסם קשקוש בעמוד הראשי, זה דבר מחריד בעיני. הפרסום הראשון גרם לכך שאנשים יותר אסרטיביים, יותר כוחניים ויותר מאיימים על מושאי הסיקור שלהם. מגיעים לפרסום ראשון ולא מביאים את המידע המלא".

דגון תיאר את חיי היום-יום של עיתונאי הספורט: "בבוקר אתה חי לפי מה שאתר אחר נותן, או לפי מה שאתה מביא, או שאתה נגרר כי לא הצלחת להביא את הידיעה. בצהריים אתה עולה לשבע תוכניות רדיו, הולך לתוכניות טלוויזיה, 'מגרש פתוח', 'חדשות הספורט', אתה מצלם לבד, אתה פרנזטור, אתה צריך לשבת בסיט-אפ בשתי מהדורות ולהביא ב-40 שניות סיפור שעיתונאי בעיתון מביא ב-600 מילה, ואתה צריך להביא שש-שבע ידיעות ביום בשביל מלחמת הטראפיק. הלחצים הנפשיים והקושי של העיתונאים כיום הם הרבה יותר גדולים ממה שעברנו בפרינט".

קופמן: עורך קובע לי ליין-אפ, אני פועל

אלי סהר, פרשן הכדורסל של ערוץ הספורט, דיבר על השתלטות סיקור הכדורגל על תקשורת הספורט. "פעם סיקרו כאן גם את הענפים המשניים. מפריע לי שאם יואב כץ [הבעלים של הפועל חיפה] לא שלח את השחקנים שלו דרך כביש 6 זו ידיעה פותחת, ולעומת זאת מדליה של ספורטאי לא מקבלת את הבמה. [פונה לקופמן] למה בתוכנית של שש בערב ברדיו אתה פותח עם משכורות במכבי נתניה, עם עכו וסכנין, ולספורט ממש אתה מגיע רק בשעה שבע ורבע?".

קופמן: "אני עובד בערוץ הספורט, שבו עורך קובע לי ליין-אפ. אני פועל. אני יכול לבוא להגיד את דעתי, אבל ערוץ הספורט הוא גוף מסחרי. לתת 14 מיליון שקל לכדורסל כדי שלא ימות, צריך להרוויח כסף. כי 14 מיליון שקל, בכלכלה כמו שאתה מבין, זה להרוויח 50 מיליון. וברדיו שאנחנו משדרים יש את מה שהציבור רוצה לדעת. אנשים רוצים פה לדעת למה יואב כץ החזיר את גבאי, אז אני יורד לזנות ועושה את זה. הבנת אותי?".

דגון: "העיתונות היום לא יכולה לחנך. הסיבה העיקרית זה רייטינג. פירסמנו ידיעה ראשית על המרתוניסטית שקיבלה אזרחות. אפס כניסות. אתה חי בהחלטות האלה שבין הפופולריות לידיעות. בקליק אחד אתה אומר לי ביי ביי. יש לנו מגזין אולימפי, שאנחנו נותנים כל יום שישי ידיעה ראשית, ולי זה חשוב, וזה אפס כניסות. זאת אומרת שאתה מפסיד במלחמה".

רון קופמן ואורי דגון (שני משמאל) בכנס תקשורת הספורט (צילום מסך)

קופמן: "בעיתונות לא השתנה דבר אחד. יש חשוב, יש מעניין ובעיקר יש צהוב. אם תשים תמונה של סרינה או של שראפובה עם הלבשה תחתונה, יהיו לך חצי מיליון כניסות. הציבור מטומטם, לכן הציבור משלם. הוא ישלם לך בכל מקרה. אז תן לו הכל ותפסיקו לחשוב על רייטינג".

המגישה מאיה רונן: "אז היום בתוכנית הרדיו שלך תפתח עם אתלטיקה?".

קופמן: "אני ירדתי לזנות כמוהו. יודעים כמה עולות זכויות שידור של אולימפיאדה? לא אתייחס לסכום, אני רק אגיד שזה עבר את ה-150 מיליון שקל על שתי אולימפיאדות. צ'רלטון שילם על הכדורגל הישראלי לארבע שנים משהו כמו 600 מיליון שקל. אל תשכחו שערוץ הספורט וצ'רלטון זה גופים מסחריים. כשאותם אנשים בגילי שילמו פעם אגרת רשות השידור כחוק, אז אני מימנתי את מכבי תל-אביב בשבעה מיליון דולר לשנה. למה אז אנשים לא אמרו למה אין שידורים בתשלום? כי הכל פה זה פופוליזם ואנשים לא מבינים את המגמה".

דומה שהדבר הכי עצוב בדיון הזה היה הדובר עצמו: קופמן, שהיה אחת הדמויות המרכזיות בעיתונות הספורט לפני שהידרדרה לעידן הצהוב המלוכלך בחסות one; זה שכתב בעיתונו דאז ("הארץ") ככל העולה על רוחו ולא חשש להשתלח בערוץ הספורט על חמדנותו - הוא היום הדוגמה האולטימטיבית לעיתונאי שירד לזנות, כדבריו שלו. זה הקופמן שביד אחת מאיץ בעורך אתר ערוץ הספורט לא לחשוש לפרסם אייטמים מהענפים הקטנים, וביד השנייה, ככרוז להשכיר, פותח תוכניות רדיו עם סיפורי רכילות משולי הכדורגל בנימוק שצהוב מוֹכר וככה המעסיקים שלו מממנים אולימפיאדות.

אגב, תחנת הרדיו שבה קופמן צועק את מרכולתו לא מממנת "תכני ספורט" אבל כן מפרנסת מפרסמים, וקופמן, שנקלע זה מכבר לחובות כבדים, מכר את האג'נדה הישנה שלו בנזיד פופוליזם. "אנשים לא מבינים את המגמה", הוא מתלונן, אבל נראה שכולם דווקא מבינים אותה היטב, כפי שאפשר להתרשם מדיון סוער בנושא שהתפרסם בדף הפייסבוק "ציון 3".

תקשורת הספורט עולה מן הכנס הזה כקהילה עייפה, מוכה, צינית בלית ברירה וחדורת גאוות שורדים. הצופים והקוראים נדרשים לפנות את מקומם כנמעני הקרנבל הזה לטובת טייקונים, מפרסמים ובעלי אינטרסים תמנוניים

השורה התחתונה העולה מדבריהם של משתתפי הכנס, היא שתקשורת הספורט נכון להיום ראויה לצל"ש, ולא למבול חרפות של צופים וגולשים שחשים מרומים. תמונת המצב שכל העוסקים במלאכה נאלצים להתמודד עימה מצטיירת, משלל הפאנלים של הכנס, כג'ונגל פרוע של אילוצים, תככים, אינטרסים סותרים וטשטושי גבולות. מלאכת הסיקור והפרשנות הפכה לספורט אתגרי, שהעוסקים בו נחלצים מכל יום ומכל שעה בעור שיניהם. על הצופים והקוראים להודות להם על כל בדל מידע אובייקטיבי, על כל שנייה של סיקור מאוזן, על כל רגע שבו לא מוכרים משהו או מישהו מעל ראשיהם באיצטלה של "עיתונות".

כי לא ריסוק מתמשך של סולם הערכים האתי וזליגה מתמדת של יושרה והגינות אשמים במצבה העגום של תקשורת הספורט, אלא "המצב", שהוא בלתי נמנע ומזכה את העיתונאים בהתחשבות והבנה.

תקשורת הספורט עולה מן הכנס הזה כקהילה עייפה, מוכה, צינית בלית ברירה וחדורת גאוות שורדים. העובדה שהכסף הגדול (לבעלים) והכסף הקטן (לעיתונאים) הוא המטרה ולא האמצעי אמורה לדבר אל לבם של כל הצופים והקוראים, שנדרשים לפנות את מקומם כנמעני הקרנבל הזה לטובת טייקונים, מפרסמים ובעלי אינטרסים תמנוניים. בתמורה לוויתור הזה מציעים להם בעיקר עולם ספורט צהוב, צעקני, רכילותי, שמנפח טפלים ומתעלם מעיקרים. הכרטיס הצהוב שהקהל מוציא מדי פעם למי שאמורים לשרת אותו מוחזר לאותו קהל כלאחר כבוד.

לתגובות: yegerm9@walla.co.il