בבית-המשפט העליון הגיעה השבוע לסיומה תביעה שהגיש עו"ד שחר בן-מאיר נגד נוחי דנקנר וארבע מהחברות המרכזיות בתאגיד אי.די.בי בגין חרם מודעות שהטילו לטענתו על עיתון "הארץ" ומוספו הכלכלי "דה מרקר".
בהמלצת שופטי העליון חזר בו עו"ד בן-מאיר מהערעור שהגיש על החלטת המחוזי למחוק את תביעתו על הסף. עם זאת, שופטי העליון כללו בפסק-הדין שפרסמו הערה המבהירה כי אין לראות בפסיקת המחוזי השלמה עקרונית עם פרקטיקה של חרם מודעות.
לפני קרוב לשלוש שנים פנה עו"ד בן-מאיר, יחד עם בא-כוחו עו"ד יצחק אבירם, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בדרישה להורות לארבע חברות מרכזיות שהיו אז בשליטת איש העסקים נוחי דנקנר לחדול מחרם המודעות שהטילו לטענתו על עיתון "הארץ". השניים דרשו מהחברות לחזור ולפרסם אך ורק על פי שיקולים סבירים ובלי כל קשר לאופן שבו העיתון ומוספו הכלכלי "דה מרקר" מסקרים את החברות ואת בעל השליטה בהן.
עו"ד בן-מאיר הציג בתביעתו נתונים המצביעים על ירידה דרמטית בהיקף הפרסום של החברות סלקום, שופרסל, כלל-ביטוח וכלל-פיננסים ב"הארץ" בתוך שש שנים, מקרוב ל-5.5 מיליון דולר בשנת 2007, לפחות ממאה אלף דולר בשנת 2012. זאת ועוד, לפי הנתונים שהציג בן-מאיר, ואשר סופקו לו על ידי חברת יפעת, החלק היחסי של "הארץ" באחוזי הפרסום הכללי של החברות הללו בעיתונות המודפסת ירד באותן שנים ממעל עשרה אחוז לפחות מחצי אחוז. עו"ד בן-מאיר טען כי מקור הירידה החדה בהיקפי הפרסום הוא בהוראה מפורשת של בעל השליטה דנקנר לחדול מלפרסם בעיתון שסיקר אותו ואת החברות שבשליטתו בביקורתיות.
"חרם המודעות הוטל מתוך מטרה אחת ויחידה", טען עו"ד בן-מאיר בתביעתו, "להטיל מורא על העיתון ועל הכותבים בו כדי שיימנעו מלהביע את דעתם החופשית על גורמים בכירים בכלכלה בישראל, ובמיוחד על דנקנר, ובכך למנוע מאת העיתון מלמלא את הייעוד למענו נוצר".
מימין: עורכי-הדין שחר בן-מאיר ויצחק אבירם, בדיון בבית המשפט העליון על חרם המודעות של נוחי דנקנר נגד "הארץ", 22.2.2016 (צילום: אורן פרסיקו)
דנקנר, מנגד, הכחיש כי הטיל חרם מודעות על קבוצת "הארץ" וטען כי הוא קורבן לרדיפה של העיתון. "ניסיון להציג את הנתבעים או מי מהם כגורם 'חזק' ו'בעל כוח' לכפות את דעותיו ועמדותיו הוא בבחינת ניסיון פסול להטעות ולהציג את המעוול כקורבן", טען איש העסקים באמצעות באי-כוחו, עורכי-הדין צבי בר-נתן, מרב ברוך ומאיה נוסבאום-רפפורט. עוד טען דנקנר כי המשפט הישראלי מכיר בזכותו של גוף פרטי לקיים "חרם מודעות". "עצם הטענה לקיומה של עיתונות חופשית היא טענה מיתממת", נטען בכתב ההגנה מטעמו, "שהרי ידוע שהשיח הציבורי, אותו שיח שהעיתונות נותנת לו במה ומאפשרת בכך לרבים, לרבות התובע, לממש את זכותו להחלפה חופשית של דעות, מתנהל במתחם פרטי הנשלט על-ידי אינטרסים כלכליים-פרטיים של בעליו".
במקביל לכתב הגנה הגיש דנקנר בקשה לסילוק התביעה על הסף, וזו התקבלה בסופו של דבר על ידי השופטת ענת ברון. לפי פסק הדין של השופטת ברון, שמאז הצטרפה לבית-המשפט העליון, היה לחברות שבשליטת דנקנר הזכות שלא לפרסם בעיתון המבקר אותן תדיר. "אל מול זכותו של התובע ניצבת זכותן של הנתבעות, שהן גופים פרטיים, לבחור היכן לפרסם מודעות והיכן לא", כתבה, "[...] וחרם בצורותיו השונות, גם אם ניתן לראות בו אקט כוחני, הוא חלק מחופש הביטוי".
עו"ד בן-מאיר ערער על פסיקה זו לבית-המשפט העליון, ואתמול (22.2.16) נערך דיון בערעור בפני השופטים אליקים רובינשטיין, ניל הנדל וצבי זילברטל. שלושת השופטים התמקדו בעובדה כי בן-מאיר הוא שהגיש את התביעה, ולא עיתון "הארץ", ותהו האם אכן ראוי שהוא יהיה זה שיביא את הסוגיה לפתחו של בית-המשפט.
"העיקרון של עיתונות חופשית מוגשם דרך הפלטפורמה של העיתון", טען עו"ד בן-מאיר בפני שופטי העליון. "יש בזה בעייתיות, שערך משמעותי לדמוקרטיה מוגשם דרך גוף פרטי כמו העיתונות, אבל מזה נובע שלא רק לעיתון יש יריבות [כלומר, לא רק העיתון הוא צד לעניין; א.פ]. נניח שיש חרם מודעות והטענה היא שרק העיתון יכול לטעון את הטענות האלה. זה אומר שהמגרש של חופש הביטוי ושל העיתונות הוא רק במגרש של העיתון והעיתונאי והמפרסם, אבל זה לא נכון. העיתון קיים כדי לאפשר לאזרח לקבל מידע. האזרח הוא מי שהזכות החוקתית מופנית אליו, זכות שמוגשמת על ידי העיתון".
"נניח שזה המצב, שיש אדם שלא רוצה לפרסם בעיתון מסוים", הקשה השופט הנדל. "למה מישהו יכול לחייב אותו? אני מתקשה להבין. שהוא יחויב לפרסם בעיתון וצד ג' יכפה עליו לפרסם בעיתון שהוא לא רוצה לפרסם בשם חופש הביטוי? אני לא מבין איך זה חופש הביטוי".
עו"ד בן-מאיר השיב כי לא מדובר בהחלטה תמימה להפסיק פרסום מודעות בעיתון מסוים, אלא בחרם שנועד להשפיע על תוכן הפרסומים בעיתון. "זו המשמעות של חרם המודעות. לי יש את הכסף ביד ואת הכוח ואני אגיד לך מה לכתוב", אמר.
"אדוני מביא אותנו למחוזות שאנחנו לא צריכים להיות בהם", העיר השופט רובינשטיין. לדבריו, "זה נושא מאוד מעניין, נושא סיפורי ויכול להיות גם משפטי", אבל לאו דווקא במקרה הזה, כשהתובע אינו העיתון הנפגע. "אני לא רוצה לחוות דעה אם חרם מודעות הוא לגיטימי", הוסיף השופט רובינשטיין, "בעיני באופן אישי זה תלוי נסיבות".
"נניח שיש נסיבות מסוימות שבהן תגידו שחרם מודעות הוא לא תקין", ניסה לשכנע עו"ד בן-מאיר, "מי נפגע מחרם המודעות? העיתון אולי נפגע כלכלית, אבל נניח שייכנע לחרם המודעות. אם העיתון יתחיל לכתוב את מה שאומר לו בעל הדעה. מי הנפגע? הנפגע הוא לא העיתון, הנפגע הוא הקורא".
מימין: עורכי-הדין זאב ליאונד, מאיה נוסבאום-רפפורט, מרב ברוך, אלון נדב וצבי בר-נתן, בדיון בבית המשפט העליון על חרם המודעות של נוחי דנקנר נגד "הארץ", 22.2.2016 (צילום: אורן פרסיקו)
בשם הנתבעים טען עו"ד צבי בר-נתן כי מלבד היעדר היריבות, יש לגוף מסחרי הזכות לפרסם בעיתונים על פי בחירתו.
"אם גוף מסחרי נוקט בעמדה הזו מתוך מניעים שהמשפט אולי רואה אותם בעין לא טובה", העיר השופט זילברטל, "החל מחוסר תום ולב וכלה באני לא יודע מה, אז הזכות שאדוני מדגיש אותה היא חלשה יותר. ההדגשה היא לא על החובה שלכם להתקשר [עם כלי תקשורת מסוים; א.פ] כמו בנוגע לזכות שלכם להפסיק התקשרות קיימת, שהיתה לאורך שנים, שהופסקה לטענתם על רקע לא לגיטימי".
בתשובה לטענה זו סיפק עו"ד בר-נתן שתי דוגמאות המעוררות תהיות בקשר להצדקת חרם מודעות. בראשונה, גוף מסחרי שפועל בהתנחלות מסרב לפרסם בעיתון שמקדם קו פוליטי התומך בסימון מוצרים מהתנחלויות. דוגמה נוספת שהעלה עו"ד בר-נתן היא של אדם שאינו מעוניין לפרסם בעיתון שנפתח על-ידי איל הון אשר מוכן "להפסיד מיליונים כל חודש כדי להגשים מטרה פוליטית שלו או של מישהו אחר".
"איפה שמעת דבר כזה?", שאל בהומור השופט זילברטל.
"יש המון סיבות שגופים מסחריים יכולים לקבל החלטות לא לפרסם בעיתון כזה או אחר", טען עו"ד בר-נתן.
"הבעיה שהיא הלב כאן כבעיה ציבורית, היא בעיה", העיר השופט זילברטל. "השאלה אם ההליך האזרחי הוא הצינור שדרכו אפשר [לטפל בה]".
מטעם "הארץ" טען עו"ד זאב ליאונד כי העיתון בחר במכוון שלא להילחם בחרם המודעות באמצעות הליך משפטי, אלא באמצעות פרסומים בעיתון והבעת עמדתו בפומבי. "הביזנס של 'הארץ' הוא לא לנהל משפטים", אמר עו"ד ליאונד. "לפעמים אין ברירה ועושים את זה. אנחנו ממש לא נגד העמדות העקרונית שהובעו כאן, אבל בהליך הזה לא היינו צד".
בשלב זה פנה השופט זילברטל לעו"ד בן-מאיר ואמר: "אני כשלעצמי חושב שהעליתם סוגיה ציבורית חשובה, זה ברור. [...] השאלה אם לא נכון לעצור כאן, גם בהתחשב בחלוף הזמן, בשינוי המצב הכולל של הדמויות המעורבות, ושכרכם יהיה בעצם העלאת הנושא והבאתו למודעות ציבורית".
בתשובה העיר עו"ד בן-מאיר כי פסיקת המחוזי, שדחתה את תביעתו על הסף, מתפרשת מאז כאילו ניתן היתר לחרם מודעות.
"תראה, מר בן-מאיר", אמר השופט רובינשטיין, "לא צריך לקרוא בפסק-הדין [של המחוזי] יותר ממה שיש בו. זה תלוי נסיבות. יש ספקטרום של כל הנושא הזה, וגם למשיבות יש סוג של חופש ביטוי. יש שאלה גדולה מתי אפשר ומתי לא לכפות עליהם, אבל אדוני רחוק מזה. אני מציע על דעת חבריי, שיימחק הערעור תוך שיירשם שאין הכרעה בענין לגופו לכאן ולכאן".
עו"ד בן-מאיר ביקש שפסק-הדין של העליון יכלול התייחסות כלשהי לפסק-הדין של המחוזי, כדי שלא יפרשו את קביעת המחוזי כהיתר לחרם מודעות. אחרי דיון קצר בין השופטים, והערה מבודחת מפי השופט רובינשטיין ("התגבשה פיסקה שאנחנו יכולים לקרוא לה 'חוק יסוד כבוד החרם וחירותו'"), הוקראה הצעה לפסק-הדין בזה הלשון:
ראינו לציין שפסק דינו של בית משפט קמא, מטבע הדברים, מתוחם לנסיבותיו ללא תחימת גבולות גורפת, ואין אנו רואים בו אמירה עקרונית כללית המשלימה עם 'חרם מודעות' - קרי, הפסקת מודעות בכלי תקשורת מתוך הסתייגות כזאת או אחרת ממנו - בכל מקרה, כמות שאין הוא בהכרח נשלל בכל מקרה"
"זו הצעה שאדוני לא יכול לסרב לה", העיר השופט רובינשטיין לעו"ד בן-מאיר. וזה, אחרי התייעצות קלה עם עמיתו, אכן קיבל את המלצת בית-המשפט וחזר בו מערעורו.
1905-04-13
ע"א 386/15