בין אלה שסיפקו עדויות אופי על דרור אלפרון, בנו של העבריין יעקב אלפרון, בכתבה במהדורת "אולפן שישי" האחרונה בלטו לטובה שניים: האחד הוצג כ"מה שקוראים 'בן טובים'", והאחרת "בת למשפחה מוכרת ומכובדת מאוד מאזור השרון". שושלות הייחוס של משתתפים אחרים בכתבה לא זכו, מטעמים מובנים, להתייחסויות כל-כך מפרגנות.

השימוש בצירוף "בן טובים" מאפיין זה שנים אייטמים מתחום הפלילים, ומטרתו, ללא יוצא מן הכלל, להעצים את הדרמה על-ידי יצירת ניגוד: פשעו של "בן טובים" תמיד יסעיר את הדמיון יותר מאשר "בן רעים" מועד לפורענות. כך חבריו בני הטובים של אלפרון ג'וניור תמיד יגבירו את ההפתעה וידגישו את עוצמת המעידה יותר מאשר המרואיין רוני הררי.

במלים אחרות, בפשע כשלעצמו אין די כדי לבדל אדם מן החברה; הזעזוע טריוויאלי מדי. כדי להכות בתדהמה של ממש עליו להגיע מן המקום הפחות צפוי – מן הצד של הטובים. בכך מגדירה התקשורת, בלי דעת ובלית ברירה, גם את ה"לא טובים" בחברה: כל מי שאינם נמנים עם אליטה מצומצמת, רבת זכויות ובדרך כלל ותיקה, שדווקא היא אינה זקוקה בדרך כלל לתמיכת התקשורת או להגנתה. מיותר כמעט לומר של"טוב" בהוראתו המקורית – הגינות, ערכים, יושר – אין עם "בן טובים" דבר: כמו בסרטים התקופתיים הכי טובים, טוב לב אינו מקנה כאן נקודות בדרך לפסגה; ואילו העדרו, ואפילו עדויות מובהקות להפך המוחלט, אינם שוללים את תואר האצולה.

השימוש התכוף בצירוף הפך אותו למתקבל על הדעת ועל האוזן, ואיש אינו עוצר לפרק אותו למרכיביו. תחת זאת הוא משתלשל בלי מחשבה משרשרת של הנחות: שבן-טובים הוא בן למשפחה עם כסף; שהוריו משכילים יחסית, בעלי מקצועות חופשיים או עמדות בינוניות או בכירות; מתגוררים בערים או ביישובים שאינם נחשבים חלשים או פריפריאליים; ובסבירות גבוהה, ילידי הארץ. ואם זה מעורר בכם אי-נוחות או אי-נחת, ראו איך זה נשמע על דרך השלילה: איש לא יכתיר כ"טובים" (ואת בנם "בן-טובים") משפחה שעלתה מאתיופיה ומסתדרת בקושי, גם אם בניה לא עשו כל רע; איש לא יתרשם במיוחד ממאבטח יוצא ברית-המועצות שיצא לו בן פושע, גם אם למרבית המאבטחים יוצאי ברית-המועצות יוצאים, יש להניח, ילדים מן השורה; איש לא יגדיר כ"מכובדת" משפחה שמתפרנסים בה מעבודת כפיים, אף שכך מתנהלות בכבוד ובהצלחה משפחות רבות במדינה.

אין בכך כדי לומר שלמערכת הציפיות האנושית אין חוקים משלה, ושהתקשורת אינה רשאית לפרוט עליה. ביוגרפיות מסוימות מקצינות דרמה, זו עובדה, ומצבים קיצוניים הם מזונה של התקשורת. אבל כדאי לה להיגמל ממינוחים מכובסים, מתחסדים, שאוצרים בחובם שכבות על גבי שכבות של הנחות לא נאמרות, שיש בהן משהו ארכאי, יכנעי, לא לגמרי ישר. במקום זה אפשר לומר דברים כהווייתם: הוא ממשפחה עשירה; אמא שלו עורכת-דין; הוא גר בבית יפה, עם שביל כורכר. פשוט אי-אפשר להאמין.