צריך להיות טרחן חסר תקנה (טוב, טרחנית) כדי למחות היום על השימוש בתואר "כוּסית". מצד אחד, כמאמר לימור מ"רק בישראל", זו התפרצות לחצי הכוס הריקה: ממילא דומה שאין עוד מלה בעברית המתחדשת שרבים כל-כך מאוחדים בתיעובה. במוסף "מצב העברית" שהוציא "הארץ" ביום העצמאות האחרון, כיכבה המחמאה המפוקפקת בשאלון שנערך בקרב אנשי לשון וספר על הביטוי השנוא ביותר בשפה העברית, והצליחה להבחיל לאו דווקא פמיניסטים מוצהרים.

ומצד שני, אולי רק המאבק במגיפת הסֶגול (הֶצלחתי, הֶפסקתי) הוא חסר סיכוי יותר מהמלחמה בהמצאה זו מארץ ווּלגריה (בכל זאת, ראוי לעקוב באופטימיות זהירה אחר מיני-קמפיין שמסתמן לאחרונה ב"עכבר העיר" של תל-אביב להחדרת התחליף הקסום "חבצלת". מתחשק כמעט לצאת לרחובות, כילדיו של אליעזר בן-יהודה בשעתם, להיטפל לעוברים ושבים ולשאול אותם לפי תוּמך: "ראית איזה חבצלת?").

למה אפוא להטריח את הקוראים? כדי להצביע על תופעה ישראלית ייחודית: המשת"פיוּת התמוהה שבה ששות פמיניסטיות, או פמיניסטיות בעיני עצמן, לצרף את העלבון הזה ללקסיקון שלהן. לא מדובר בנשים באופן כללי - השיח השובניסטי מעולם לא היה נחלתם הבלעדית של גברים - אלא במי שהמלה "כוסית" חותרת לכאורה תחת השקפת עולמן. מי שסבורה שניכוס הביטוי הזה מכשיר אותו, משלה את עצמה. כשההומואים אימצו את הכינוי "הומו", שהיה עד לפני שנים ספורות שם גנאי, הם אכן עקרו ממנו את הלעג ודלדלו באלגנטיות את הארסנל של ההומופובים. לעומת זאת, גם אם נשים ידקלמו "כוסית" בדבקות, השכם והערב, השרץ לא יטוהר.

לאחרונה התבטאה התופעה הביזארית בראיון שנתנה מרב מיכאלי לאביב לביא במוסף ’הארץ’ (8.11.02). מיכאלי מוצגת שם לא סתם כפמיניסטית, אלא כמי ש"עובדת בפמיניזם", שדרכה לתפקיד ראוי בטלוויזיה חסומה בגין פמיניסטיותה. והנה הארכי-פמיניסטית, שאינה סובלת מקשיי התנסחות, לא מהססת לתייג כמה מעמיתותיה - תוך נקיבה בשמן - כדוגמה ל"כוסית היפה, שמתבקשת לא להשמיע את מה שיש לה להגיד". כל אחת מתלמידותיה של מיכאלי בקורס "נשים בטלוויזיה" היתה מצליחה מן הסתם לנסח את הטיעון הזה בלי להזדקק לטרמינולוגיה של "החוליגניזם הגברי" השולט בשוק הטלוויזיה (כדברי מרואיין אחר בכתבה). גם בעצמה - "הכוסית מ’שישי חי’", כהגדרתה - מיכאלי לא נוהגת יתר כבוד.

מיותר להכביר מלים על הסתירה הצורמת בין פעילותה המבורכת של מיכאלי למען נפגעות תקיפה מינית, ובין נכונותה לכנות נשים בתואר שהוא סוג של תקיפה מינית כשלעצמו (גם המראיין, אגב, לא זקף גבה לנוכח הדיסוננס). אז מה כן? אולי תרגיל בדמיון מודרך. לעצום עיניים ולנסות לדמיין את יוסי ביילין מדבר על הסכם שלום עם הערבושים, את עוזי אבן מוקיע אפליה נגד המתרוממים, ופעילה בריטית לזכויות האשה מכנה את הקולגות שלה "pretty cunts".

טל ניצן-קרן היא משוררת ומתרגמת. ספרה "דומסטיקה" (עם עובד) זכה בפרס שר התרבות לספרי ביכורים

גיליון 42, ינואר 2003