היו עיתונאים שידעו על המעשים האסורים המיוחסים לרב מרדכי אלון – ולא פירסמו אותם. אחד מהם, אבישי בן חיים, אף היה מעורב באופן פעיל בהבאת ראיה-לכאורה לפורום תקנה על התנהגותו הפסולה של הרב. הודעת הפורום מצהירה על כך במפורש.
בן חיים פירסם שלשום ב"מעריב" תמליל של שיחה מוקלטת שניהל "צביקה" (שם בדוי) עם חברי הפורום, שבה הוא מגולל בפירוט מביך את טיב היחסים שניהל חבר שלו עם הרב אלון. בן חיים מודיע לקוראים כי הוא שיצר את הקשר בין "צביקה" ובין חברי הפורום. בטורים שפירסמו בעיתוני סוף-השבוע עיתונאים המזוהים עם המגזר הדתי-לאומי הופיעו רמזים לכך שמידע על מעלליו של הרב אלון הגיע לידיעתם של אנשי תקשורת מהמגזר. הם העדיפו לשתוק.
(צילום: Daniel Y.go, רשיון CC)
ההתנהלות הזו מעלה שאלה, למי נתונה נאמנותו של העיתונאי – לציבור הרחב או למגזר שהוא נמנה עימו?
השאלה אינה מופנית לאבישי בן חיים דווקא. הוא מדגיש כי אינו משתייך למגזר הדתי-לאומי [משפט זה נוסף לגרסה המקורית של הטור] ויש לו סיבות מסברות אוזן לנמק את התנהלותו – כפי שעשה בליל שבת בערוץ הראשון – אבל היא אינה מיותרת: מהאופן שבו אנשי תקשורת מהמחנה הדתי-לאומי תיפקדו בפרשה הזו – בטרם נחשפה על-ידי פורום תקנה – עולה ריח מגזרי.
מצד אחד, משרטטת ההתנהלות של עיתונאים ממחנה הסרוגים במקרה הזה סוג של מעורבות לא בריאה בעצם ההתרחשות; מצד שני, ניכרת אצלם נטייה להזדהות עם המגמה להצפין את המידע כדי למנוע מבוכה מאיש ומקהילה שהם חפצים ביקרם.
לכל אדם יש יותר מנאמנות אחת, ואיש אינו פטור מסתירות בין מחויבויות שהוא נקלע אליהן מדי פעם. גם לעיתונאים מזמן עיסוקם מבחנים מוסריים מהסוג הזה. בעת סיקור פיגועים או אסונות טבע עומד לא פעם העיתונאי בפני דילמה – האם לתת יד למבצע ההצלה או לדבוק במשימתו המקצועית.
לפעמים מצליחים אנשי תקשורת ממולחים ובעלי תושייה לשלב בין השניים – גם לעסוק בהצלת נפשות וגם להוסיף ולסקר את הזירה שאליה נשלחו (כך נהג, לאחרונה, אחד משליחי CNN לאזור הרעש בהאיטי). יש להניח (או לקוות) שגם אצל עיתונאים פועל הדחף האנושי להציל את הזולת, גם אם המחיר הוא הסחת הדעת מהתפקיד שנשלחו למלא – סיקור האירוע.
אלא שבדרך כלל הברירה אינה בין הצלת חיים להמשך האחיזה במצלמה ובמיקרופון. בדרך כלל הדילמה מתעוררת במצבים יותר עמומים, שההכרעה ביניהם פחות מובנת מאליה. טווח הסתירות נע מרצון לגונן על בן משפחה קרוב מפני פרסום פוגעני (שהשיקולים המקצועיים מחייבים את חשיפתו) ועד להתחשבות באינטרסים העסקיים של המו"ל. במלים אחרות, השאלה היא מתי אנשי תקשורת הם "עיתונאים עד הסוף" ומתי הם עושים פשרות עם מצפונם המקצועי.
התנהלות אנשי תקשורת חובשי כיפות סרוגות (לא כולם) בפרשת הרב אלון מזכירה את הלך הרוח שהכתיב את תרבות הדיווח בעיתונות המפלגתית בעשרים שנותיה הראשונות של המדינה. באותם ימים היה מובן מאליו שנאמנותם של העיתונאים נתונה למפלגה – ולא לקוד האתי המדריך עיתונאים בכלי תקשורת נאורים בעולם.
ברור היה לעיתונאים ולעורכים שיש להצניע, אם לא להעלים, דיווחים העלולים להביך את המפלגה וראשיה, שיש לקבל את מרותם של הפוליטרוקים המפלגתיים המכתיבים את המסרים המופיעים במאמרים הראשיים, שיש להבליט פרסומים המנגחים את המפלגות היריבות גם אם אין לכך הצדקה עיתונאית ממשית. היה להם קל, לעיתונאים של אותם ימים, להתקרנף בדרך זו – הם אולפו להאמין שהמפלגה היא חזות הכל ושטובתה זהה לטובת המדינה.
בתום העשור הראשון של המאה ה-21, ישראל היא מדינה של מדורות שבט: הנאמנות המגזרית של כמה מאזרחיה חזקה מנאמנותם למדינה ולחוקיה. וכך מתנכלים מתנחלים מהימין הקיצוני לקציני צה"ל, וחיילים דתיים מצייתים להוראות רבנים ולא לפקודות מפקדיהם, ויהודים חרדים מתעמתים בפראות עם המשטרה, ושוטרים דרוזים נמנעים מלהתעמת עם מפגינים מבני עדתם (המהומות בפקיעין, נובמבר 2007), וערבים ישראלים תוקפים מוסדות ציבור (אירועי אוקטובר 2000), ואנשי ש"ס יוצאים להפגנות נגד מאסרם של אלה מבכירי התנועה שהורשעו בבית-המשפט, ובשמאל צצים סרבנים המפירים את החוק.
כל אחד מגילויים אלה הוא ביטוי להעדפת אמונה, ערך או אינטרס פרטיקולרי על פני טובת המדינה כולה. ודוק, אין מדובר במופעים מקובלים של מחאות והפגנות, אלא בקריאות תיגר עמוקות על המכנה המשותף המאגד את כלל אזרחי המדינה ומחייב אותם לציית לחוקיה.
התקשורת מאמצת, בלי משים, הלך רוח דומה. ארבעים שנה לאחר שהשתחררה מכבלי הנאמנות לאינטרסים מגזריים, מתפתחות בתוכה נטיות לשרת רעיון, דרך, מחנה או אינטרס, ולזנוח אגב כך את ההתנהלות המקצועית הראויה.