הוראת התקשורת הפכה בשנים האחרונות ללהיט. הודעת מנכ"ל משרד החינוך והתרבות שתקשורת תילמד כמקצוע חובה בבתי-הספר היא רגע מתאים להצביע על הבעייתיות של הוראת התקשורת בבתי-הספר, ואף במוסדות להשכלה גבוהה. הניסיון מלמד שקיימת סכנה ממשית לכך שלימודי תקשורת יפעלו כבומרנג מבחינת פיתוח הבנה בקרב התלמידים והסטודנטים לתפקידה של התקשורת בחברה הדמוקרטית.

נראה ששורש הבעיה הוא בכך שלימודי תקשורת במערכת החינוך מעוגנים בשני הקשרים: בהקשר החווייתי - בפיתוח היצירתיות של התלמידים, ובהקשר התיאורטי - ב"חיסון" נגד השפעותיה המזיקות של התקשורת. לעומת זאת, כמעט שאין מלמדים אצלנו תקשורת כחלק מלימודי האזרחות. כתוצאה מכך, המושג "דמוקרטיה" כמעט שאינו מופיע בהוראת התקשורת בבתי-הספר, ו"תקשורת" כמעט שאינה מופיעה בחינוך לדמוקרטיה. אולי הרעיון שאין משמעות לדמוקרטיה בלי מימוש של חופש הביטוי נתפס בתחילה כמובן מאליו, ואחר-כך כמעט נשכח.

סביר יותר להניח שהסיבה היא במיקום הבירוקרטי של שני הנושאים. לדמוקרטיה יש ותק רב יותר בבית-הספר, ומלמדים אותה בשיעורי אזרחות. הכללים של דיון ציבורי מתורגלים במישור התלמידים בכיתה, כאילו הדמוקרטיה העכשווית עודנה מתנהלת בפורום של אתונה העתיקה. כך מחמיצים את ההזדמנות לדון בתפקידה של התקשורת ההמונית ביצירת אלטרנטיבה למרחב ציבורי בדמוקרטיות המודרניות. מבחינה פדגוגית אף נשמטת ההזדמנות לעניין את התלמידים בדמוקרטיה (שלפי עדותם של מורים אינה פופולרית במיוחד בבית-הספר) דרך העיסוק בתקשורת (שהתלמידים דווקא נמשכים אליו).

נכון לעכשיו לימודי התקשורת הם, בהיבט המעשי, הקסם שבהתנסות העצמית של התלמידים בהפקה, ובהיבט העיוני, חינוך ל"אוריינות תקשורת" או ל"צפייה ביקורתית". כאן מתמקדים בעולם הבדיוני של הטלוויזיה, וההוראה באופן טיפוסי מכוונת להגן על התלמידים מפני המניפולציה של התקשורת, כלומר, להראות איך התקשורת "עובדת עלינו". בהקשר הזה מצביעים על הדרך שהז'אנרים הדרמטיים במדיה שוטפים אותנו במסרים אידיאולוגיים סמויים או בסטריאוטיפים מיניים, או עדתיים, או "כאילו" שוויוניים.

אגב, העיקרון שבשמו תוקפים את הייצוג של קבוצות חברתיות בז'אנרים הטלוויזיוניים השונים הוא גמיש, וניתן להתאמה לתוכנית הטלוויזיה שבה עוסקים. ביקורת על כך שאין די ייצוג טלוויזיוני של נשים או שחורים במקצועות בכירים מסתמכת במובלע על התפיסה שייצוג טלוויזיוני "אמיתי" פועל להנצחת מעמדן הנמוך של קבוצות חברתיות. לחלופין, מבקרים ייצוג "מתקן" בשם התפיסה שהוא מטייח את המציאות האמיתית. כך, למשל, סדרת הפריים-טיים "משפחת קוסבי", הנטועה היטב במעמד הבינוני הגבוה, אמורה לטאטא את בעיית נחיתותם החברתית והכלכלית של השחורים בארה"ב אל מתחת לשטיח. מסתבר שקל לנתח "מסרים סמויים" בטלוויזיה. קשה יותר לתת את הדעת לבעיה (הסבוכה) של הבהרת הציפיות שיש לנו ממנה. האם תפקידה לייצג את המציאות ה"אמיתית", על אי-השוויון שבה, או שעליה לנסות להציג לנו עולם משופץ ומשופר כדי לספק מודלים חיוביים לחיקוי, ואולי לשנות את המציאות.

התפקיד העיתונאי של התקשורת, אם כן, נותר מוזנח בצל הזוהר של הקולנוע והדרמה בטלוויזיה. קיימת גם אי-נוחות לגבי עיסוק בחדשות שכן הן קרובות מדי לפוליטיקה. כשבכל זאת מתייחסים ישירות לעיתונות האלקטרונית, הנטייה היא ללכת גם כאן בכיוון של חשיפת המניפולציה, וכך להגביר את החשדנות, לעתים העוינות, של התלמידים כלפי התקשורת.

אין קל מלבקר את חולשותיה של העיתונות האלקטרונית (והעיתונות הפופולרית בעקבותיה), על שטחיותה, חוסר הדיוק שלה, על הטשטוש שבין מידע לבידור, על חדירתה לרשות הפרט, ובמיוחד על כך שהיא עוסקת בגיבורים ובאירועים ולא בסוגיות ובתהליכים חברתיים ופוליטיים. מאז הפרטת התקשורת - עם בריחתם של צופים מהחדשות לערוצי הבידור, עם המאבק המחריף על רייטינג, התלות של חדשות הערוץ השני במפרסמים, ושל הערוץ הראשון באחוזי צפייה שיאפשרו לו להיאבק על הישרדותו - כל הבעיות הללו, כידוע, הולכות ומחמירות.

גם הגישות האקדמיות מעודדות ספקנות כלפי התפקיד העיתונאי של התקשורת. קודם כול, נזנחה ההפרדה המוצקה כל-כך בין הז'אנרים ה"רציניים", העוסקים במציאות והמשרתים את הפונקציה של מתן מידע, לבין הז'אנרים בתחום הפנטזיה, המסייעים לצופים לברוח מהמציאות. החדשות הן ז'אנר נוסף של סיפור סיפורים. תפקידן אינו לדווח על מה שקורה אלא ללכד את החברה סביב המיתוסים שלה, או בגרסה ביקורתית יותר, סביב האידיאולוגיה של האליטות.

יתרה מזאת, חוקרים העוסקים בנורמות העיתונאיות תורמים לערעור מעמדה של העיתונות, בכך שהם מכריזים על פשיטת רגל של עיקרון שאומץ על-ידה כערובה למקצועיות. בשם האובייקטיביות, כך טוענים המבקרים, העיתונאים מגבילים את עצמם לדיווח "טכני" במישור של אסטרטגיה פוליטית, ולמעשה מתחמקים מדיון במישור הערכי של המטרות הלאומיות. למרות שלפי תפישה זו נותר לעיתונאים תפקיד מרכזי בהעשרת הדיון הציבורי, בעיקר בקולות שיש בהם ביקורת כלפי הממסד, הכפירה בבסיס המקצועי של העיתונאות, והקושי להגדיר את תפקידם של העיתונאים, מערער את מעמדה של הפרופסיה, ומשחק לידי מי שמעוניינים בהחלשתה.

מכה נוספת למודל האובייקטיביות מונחתת מכיוון התפישות העכשוויות בתחומי ההיסטוריה והסוציולוגיה. הערעור על האפשרות לתיאור אובייקטיבי כלשהו תורם אף הוא לספקנות כלפי התיאור העיתונאי. התפישה שכל דיווח על "עובדות" בהכרח כולל כבר את פרשנותן, משמעותה שההבחנה בין דיווח לפרשנות איננה רלבנטית עוד. כל דיווח בוחר בין מלים שכל אחת מהן טעונה בשלל קונוטציות. כך נופלת האובייקטיביות קורבן לנקודת המבט של הכותב, שבחירתו, למשל, בין הכינויים "יהודה ושומרון", "האוטונומיה" או "פלסטין" היא אידיאולוגית.

ניתוח ביקורתי מתוחכם של העיתונות הוא חשוב, אולם ללא הפנמה של עקרון החשיבות הקריטית של קיומם עיתונות (כתובה ומשודרת) עצמאית וביקורתית מול הממסד השלטוני, טמונה בו סכנה. החשש הוא שהוראת תקשורת המתמקדת בחיסול האפשרות של אובייקטיביות, והדגמת חוסר היכולת להבחין בין מציאות לסיפור בדיוני, ובין עובדות ופרשנות, תחזק את התפישות שחדשות - בייחוד חדשות ביקורתיות כלפי הממסד - אכן אינן משקפות מציאות, שהן מבטאות את דעותיהם של הכתבים בלבד, ושהתקשורת, בשל נטיותיה הסנסציוניות, מחפשת לה חדשות רעות ומתעלמת מן החיוב.

בסדנה ניסויית להוראת החיוניות של תקשורת ביקורתית בחברה דמוקרטית, שנערכה בכיתות י"א בכמה בתי-ספר תיכוניים, התגלה שבעוד שהתלמידים מבינים היטב את חשיבותה של ביקורת פומבית לתיקון מחדלים בסביבה הבית-ספרית המוכרת להם - הרי שכשמדובר בלגיטימיות של ביקורת כלפי הממשלה, הם חשים מאוימים, ומתקשים הרבה יותר לקבל את אותו עיקרון. המתח לקראת הגיוס אף מגביר את הנטייה לסמוך על המנהיגות ולהירתע מלדעת את האמת.

ממצאים אלה מחזקים את הטענה שחשוב שלימודי תקשורת יטפחו קודם כול את ההבנה שעיתונות, על אף כל חסרונותיה, היא ההגנה היחידה שיש לנו כאזרחים מול כוחו העצום של השלטון. לשם כך יש לחזור ולמקם את הוראת התקשורת בהקשר של לימודי האזרחות, ולעגן אותה בתפיסה שלעיתונות חזקה ועצמאית אין תחליף בחברה פלורליסטית ודמוקרטית. בהקשר זה ניתן להבחין בין שלילת האפשרות של דיווח אובייקטיבי במובן העקרוני-הפילוסופי, לבין ההכרה בחיוניות של סיפוק מידע לציבור על-ידי מקור שאינו בשליטת הממשלה, בעיקר כשמדובר במידע שהממשלה אינה מעוניינת בפרסומו. זוהי גם התשובה לכל המלינים על כך שהתקשורת מספקת יותר מדי "חדשות רעות". יהיה כבר מי שידאג לפרסום החדשות הטובות.

תמר ליבס היא פרופסור חבר במחלקה לקומוניקציה באוניברסיטה העברית בירושלים

גיליון 16, ספטמבר 1998