"האמת היא שלא היתה לי טעות בדיווח", כתב אביב בושינסקי ("העין השביעית" מס' 10) במעין כתב הגנה אישי על הביקורת שנמתחה נגדו על הדרך שבה סיקר את פרשת בר-און בעת ששימש כתב קול-ישראל לענייני משטרה. בושינסקי אף מביא במאמרו שני ציטוטים מדיווחיו בקול-ישראל, כהוכחה לכך שמילא את תפקידו נאמנה וכי דיווחיו היו מדויקים ומהימנים. בדיווח הראשון (מה-21.2.97) נמסר כי "בחלוף ארבעה שבועות של החקירה לא נמצאו ראיות לעסקה פלילית [...] בנוגע למעשיו של אריה דרעי הצוותים סבורים שניתן יהיה להגיש נגדו כתב אישום". ואילו בדיווח השני (מה-11.3.97) נמסר כי "מסתמן שנגד רוב הנחקרים לא יוגשו כתבי אישום [...] החוקרים עדיין מתלבטים באשר להמלצות שיימסרו לגבי שר המשפטים וח"כ אריה דרעי".

לכאורה, דיווח מדויק ומהימן. שהרי בסופו של דבר הוחלט, כידוע, להגיש כתב אישום אחד בלבד: נגד אריה דרעי. בדיוק כפי שצפה בושינסקי, כמעט חודשיים לפני שהיועץ המשפטי ופרקליטת המדינה פירסמו את החלטתם בפרשה.

אבל ההצלחה לכאורה – ועוד יותר מכך ההצהרה הבוטה "האמת היא שלא היתה לי טעות בדיווח" – אינה אלא כישלון, מקצועי ואתי כאחד.

▪ ▪ ▪

בחינת הכישלון המקצועי חייבת להיעשות, בראש ובראשונה, תוך זיהוי התפקיד שמילא הכתב בסיקור הפרשה. בושינסקי הופקד על סיקורה של גזרה אחת בלבד – החזית המשטרתית והחקירה שנוהלה במסגרתה. כתבים אחרים הופקדו על הגזרות האחרות, ובראשן לשכת היועץ המשפטי ופרקליטות המדינה. על כן, מבחן ההצלחה המקצועית חייב להימדד לפני קנה-מידה אחד ויחיד: האם המידע שנמסר על-ידי הכתב, בתחום הסיקור שלו, היה נכון ומדויק? במלים אחרות: האם הדיווחים שנמסרו למאזיני קול-ישראל תאמו, בסופו של דבר, את ההמלצות שנתקבלו על-ידי צוות החקירה המשטרתי?

התשובה, במקרה זה, היא פשוטה: הכתב לענייני משטרה של קול-ישראל כשל, כמעט באופן שיטתי, לאורך כל הדרך. על אף שהמשטרה המליצה להעמיד לדין את כל המעורבים בפרשה, החל בראש הממשלה וכלה בח"כ דרעי, התמונה שהצטיירה באוזני המאזינים, במהלך החקירה, היתה שונה לחלוטין.

להלן מקבץ חלקי של דוגמאות:

▪  3.2.97 ("היום הזה"): "קצין בכיר המעורה בחקירה אמר לנו אמש כי לא נראה שראש הממשלה ושר המשפטים היו מעורבים בקנוניה כפי שפורסמה בטלוויזיה...".

▪  16.2.97 ("הבוקר הזה"): "צוות החקירה המורחב עדיין לא מצא הוכחות לעסקה פלילית כפי ששורטטה בטלוויזיה [...] יחד עם זאת, יש בסיס לחשדות למרמה והפרת אמונים. חשדות הנוגעים למה שמכונה הגרעין הקשה – דרעי, אפל, בר-און וליברמן" (ולהיכן נעלמו שמותיהם של ראש הממשלה ושר המשפטים?).

▪  8.2.97 ("הבוקר הזה"): "עד כה לא נמצאו הוכחות לעסקה פלילית חברון תמורת בר-און או מינוי בר-און תמורת עסקת טיעון".

▪  19.2.97 ("הכל דיבורים"): "אני מעודכן עד לשלב של לפני גביית העדות מראש הממשלה [...] לא היו הוכחות לעניין של עסקה".

▪  21.2.97 ("הבוקר הזה"): "בחלוף ארבעה שבועות של חקירה אינטנסיבית וגביית עדויות... קשה לומר שמסתמנות תוצאות".

▪  23.2.97 ("הבוקר הזה"): "עם תחילת השבוע החמישי של החקירה האינטנסיבית הזו נראה שלא יימצאו ראיות לעסקה פלילית חברון תמורת בר-און".

▪  26.2.97 ("הבוקר הזה"): "חוקרים עדיין מתקשים לתרגם את הדברים לכלל כתבי אישום".

▪  27.2.97 ("היום הזה"): "בשלב זה מרבית העבירות המיוחסות קלושות מבחינת הבסיס המשפטי והעובדתי, על-פי הממצאים החקירתיים".

▪  28.2.97 ("הבוקר הזה"): "ראש הממשלה נחקר בחשד להפרת אמונים. החוקרים רחוקים מלהוכיח שפעל לכאורה עם השר צחי הנגבי למנות משיקולים זרים את רוני בר-און לתפקיד היועץ [...] ניתן לומר עוד שלמעשה אין הוכחות לעסקת חברון תמורת בר-און [...] ראש הממשלה כמעט בוודאות, אפשר לומר כבר היום, כמעט בוודאות שלא נסחט, דבר שמחזק את הסברה שהוא ינוקה מכל חשד".

▪  5.3.97 ("הבוקר הזה"): "גורם בכיר במשטרה שב ואמר לנו אתמול, הראיות הנוגעות לנתניהו קלושות ביותר, ובמידה רבה גם לגבי יתר החשודים. עם זאת, עדיין ייתכנו המלצות להגשת כתב אישום אחד או יותר".

▪  11.3.97 (מהדורת החדשות): "לכתבנו לענייני משטרה אביב בושינסקי נודע כי לקראת סיום החקירה נראה שלא יוגשו כתבי אישום נגד רוב הנחקרים בפרשה. בין האישים שנגדם אין כוונה להגיש כנראה כתבי אישום: ראש הממשלה, מנכ"ל משרדו ליברמן והעו"ד רוני בר-און".

▪  18.3.97 ("הכל דיבורים"): "סביר מאוד ולא מן הנמנע שהמשטרה בסופו של דבר תמליץ להגיש כתבי אישום, אולי נגד שניים מהמעורבים בפרשה הזו [...] מכל האינדיקציות שלנו נראה שגם עניינו של ראש הממשלה הסתיים. אני יכול לומר שלא יהיו מסקנות, לפחות לא פליליות, לגבי ראש הממשלה".

▪  28.3.97 ("בחצי היום"): "בחקירה שתכליתה להגיע לגילוי האמת, התברר כי ראש הממשלה נקי מפלילים. גם החשדות נגד המנכ"ל, אביגדור ליברמן, הופרכו [...] היום, כך אומר לנו גורם המעורב בחקירה, אפשר לומר שהנגבי עבר בהצלחה את חקירתו. לפי שעה לא נמצאו לגביו ראיות לפלילים. ספק גם אם יומלץ להעמיד לדין את ח"כ דרעי".

▪ 15.4.97, היום שבו הוגשו המלצות המשטרה  ("הבוקר הזה"): "המשטרה ממליצה על כמה כתבי אישום, כנראה נגד חבר-הכנסת אריה דרעי ושר המשפטים צחי הנגבי. המלצות לא חד-משמעיות יימסרו לגבי מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אביגדור ליברמן".

אמנם במהלך החקירה נמצאו גם דיווחים של בושינסקי שנתגלו בדיעבד כנכונים, כמו: "יש בסיס לחשדות למרמה והפרת אמונים. חשדות הנוגעים למה שמכונה הגרעין הקשה – דרעי, אפל, בר-און וליברמן" (16.2.97, "הבוקר הזה"), או "העבירה הזו [מרמה והפרת אמונים] היא העבירה המרכזית שכרגע מיוחסת לפחות לאחד החשודים" (17.2.97, "הכל דיבורים"). אולם התמונה הכוללת שורטטה לעיל.

▪ ▪ ▪

"החשדות נגד המנכ"ל [משרד ראש הממשלה] הופרכו" ו"המלצות לא חד-משמעיות יימסרו לגבי מנכ"ל משרד ראש הממשלה", קבע הכתב ב-28.3.97. ומה המליצה המשטרה במסקנותיה שהועברו לידי הפרקליטות ב-15.4.97? להעמיד לדין את מנכ"ל משרד ראש הממשלה בעבירה של מרמה והפרת אמונים. על שר המשפטים דיווח הכתב באותו יום: "אפשר לומר שהנגבי עבר בהצלחה את חקירתו". המלצת המשטרה היתה: להעמיד את שר המשפטים לדין באשמה של מרמה והפרת אמונים. על חקירת ח"כ אריה דרעי דווח כי "ספק גם אם יומלץ להעמיד לדין את ח"כ דרעי", בעוד שהמלצת המשטרה היתה להעמידו לדין באשמה של סחיטה ובעבירה של מרמה והפרת אמונים. אשר לראש הממשלה, מאזיני קול-ישראל שמעו ב-18.3.97 את הדיווח ש"אני יכול לומר שלא יהיו מסקנות, לפחות לא פליליות, לגבי ראש הממשלה". המלצת צוות החקירה המשטרתי, בראשות ניצב סנדו מזור, היתה שונה: להעמיד את ראש הממשלה לדין (כפוף לחקירה נוספת) באשמה של מרמה והפרת אמונים. רק בעניין אחד צדק הכתב: המשטרה אכן המליצה, בסיומה של החקירה, שאין מקום להעמיד לדין את עו"ד רוני בר-און.

העובדה שהיועץ המשפטי ופרקליטת המדינה החליטו, בסופו של דבר, שלא להעמיד לדין את רוב הנחקרים מתגלה בדיעבד כלא רלבנטית לענייננו, שכן הכתב הנ"ל סיקר את חקירת המשטרה שנסתיימה, כאמור, בהמלצות ברורות להגיש כתבי אישום.

הדיווחים בקול-ישראל גם בישרו למאזינים (23.2.97) ש"עם תחילת השבוע החמישי של החקירה האינטנסיבית הזו נראה שלא נמצאו ראיות לעסקה פלילית חברון תמורת בר-און". פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, כתבה על כך, בחוות הדעת שהגישה ליועץ המשפטי ב-18.4.97, את המלים הבאות: "החקירה העלתה כי חלק ניכר של העובדות כפי שדווחו בתקשורת היה בו ממש, ואין המדובר בפרסום מופרך. בנושא זה ניתן לקבוע, כי לכאורה היה יסוד הן לפרסום בדבר העובדה שחבר-הכנסת דרעי היה מעוניין במינוי עו"ד בר-און לתפקיד היועץ מטעמים הקשורים במשפטו הפלילי, והן לעובדה שחבר-הכנסת דרעי פעל יחד עם אחרים לקידום המינוי. כמו כן נמצא בסיס לכך שדרעי שלח מסר כי עלול להיות קשר בין אופן הצבעת ש"ס בנושא הסכם חברון לבין המינוי".

▪ ▪ ▪

את הכישלון המקצועי צריך לראות דרך משקפי בית הלל. מלאכתו של הכתב, כמו גם של כתבים אחרים שסיקרו את החקירה, נעשתה בתנאים קשים, שכן החקירה כולה נוהלה תוך איפול כבד. החדשות והאקטואליה ברדיו, התובע את ליטרות המידע המיידית שלו 24 שעות ביממה, כמו הצורך של הכתבים להסתמך על מקורות שאינם נחשפים – והנגועים במקרים רבים באינטרסנטיות – הם חממה המצמיחה משגים בדיווח. במציאות כזו של עשייה תקשורתית עשוי כמעט כל כתב למצוא עצמו, לפחות בדיעבד, בפני הגילוי העצוב כי המידע שפורסם על-ידיו היה חלקי, לא מדויק ו/או מוטעה.

ואולם, גם אם אפשר להתייחס במידת הרחמים וההבנה אל הכישלון המקצועי, קשה להתייחס בדרך דומה אל הכישלון האתי והחוקי. סעיף 4 בחוק רשות-השידור קובע כי "תשודר אינפורמציה מהימנה". זה לא רק ציווי חוקי, אלא גם אחד מכללי היסוד של האתיקה העיתונאית. האומנם אפשר לומר שקול-ישראל מילא אחר הוראות החוק וכללי האתיקה בסיקור חקירת המשטרה בפרשה זו? ספק רב.

יחיאל לימור הוא מורה בכיר בבית-הספר לתקשורת במסלול האקדמי של המכללה למינהל ובחוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב. המעקב אחרי הסיקור בקול-ישראל נעשה במסגרת מחקר מקיף על טיפול התקשורת בפרשת בר-און

גיליון 11, אוקטובר 1997