"המצב הולך ומחמיר. אם בעבר הצנזורה היתה זו שאמונה על מה מסוכן, מה עלול לפגוע בבטחון המדינה ומה לא, מה העיתונים יכולים לפרסם ומה לא, הרי שכיום אנחנו במצב שונה", אמר עו"ד פז מוזר ממשרד ליבליך-מוזר, במושב השני ביום העיון "עיתונות בעידן הדיגיטלי" במכללה האקדמית ספיר, שהוקדש ל"היבטים עיוניים של דמוקרטיה, עיתונות ואינטרנט". "לדעתי", הדגיש מוזר, שנושא הרצאתו היה צנזורה ואיסור פרסום בישראל, "זה מצב רע ומזיק.
"באיזשהו שלב מערכת הביטחון הגיעה כנראה למסקנה שצנזורה זה לא מספיק והחליטה שהיא הולכת לשופטים, ולוחשת לשופט משהו באוזן במעמד צד אחד, ומקבלת צו איסור פרסום", הסביר הפרקליט את השינויים בתפיסת חופש הביטוי והמידע של המערכות השלטוניות. "אני לא מדבר על צו איסור פרסום מטעמי חקירה בתיק משטרתי כלשהו, אלא בעניינים בטחוניים. זאת אומרת שכבר לא משאירים את שיקול הדעת בידי הצנזור, אלא אומרים לו, 'תדע לך, יש צו איסור פרסום, כך שאם מישהו פונה אליך עם כתבה, תגיד לו שאתה בכלל לא יכול לדון בזה כי יש צו איסור פרסום והצו גובר לכאורה על שיקול הדעת של הצנזור'".
מוזר, שמשרדו מייצג בין היתר את עיתונאי "הארץ" אורי בלאו, התייחס לפרשה שבה מעורב בלאו בימים אלה, אחרי שהשב"כ חשף את ענת קם כמקור שהעביר לבלאו מסמכים צבאיים מסווגים ודורש ממנו כעת להסגיר לרשויות כל מסמך צבאי שברשותו. "יכול להיות חמור", אמר מוזר, "אם יקבלו את הגישה שאומרת שעיתונאי שמגיעים לידיו מסמכים סודיים של הצבא צריך להרים טלפון למלמ"ב או לכל גורם אחר ולהגיד, 'סליחה, הגיעו אלי מסמכים. קחו אותם בחזרה', וגם למסור את השם והטלפון של מי שהעביר אליו את המסמכים.
עו"ד פז מוזר. מכללת ספיר, 27.4.10 (צילום: עידו קינן חדר 404, cc-by-nc-sa)
"הדעה שלי מאוד ברורה", הבהיר. "עיתונאי חייב לפרסם או להביא לידיעת הציבור דברים שהוא חושב שיש בהם אינטרס ציבורי, בין אם המסמכים הושגו בצורה חוקית על-ידי אותו אדם שמסר לו אותם ובין אם הושגו בצורה לא חוקית. גם אם מדובר במסמכים סודיים שנגנבו. העיתונאי לא צריך לעסוק בשאלה איך אותו אדם שהביא לו את המסמכים עשה זאת. הוא צריך לבחון את המסמכים ולהחליט אם הם ראויים לפרסום או לא".
מוזר טען כי העובדה שבתקופה שחלפה מאז פרסום הכתבה של בלאו ועד שהפרשה התפוצצה לא פירסמו בלאו ו"הארץ" אף כתבה נוספת שהסתמכה על אותם מסמכים, וכי גם כתבה שאמורה היתה להתפרסם על סמך המסמכים ולחשוף את תוכנית הפעולה של מבצע צבאי בעזה נגנזה ברגע האחרון בהוראת הצנזורה, מוכיחות את טוהר הכוונות של "הארץ". מוזר ציין כי לדעתו, הצנזורה צדקה באיסור פרסום תוכנית המלחמה שבוע לפני הוצאתה לפועל. "עיתון 'הארץ' ואורי בלאו, בפועל, לא פגעו בבטחון המדינה", הדגיש.
"כל הפעולות היום של המדינה בעניין", אמר מוזר, "נראות לא כמו דאגה לביטחון, אלא קצת כמו 'בוא נבהיר ונחנך את מי שיתעסק איתנו. מי שיוציא מסמכים סודיים נכניס אותו לכלא כי הוא מרגל, ומי שיקבל מסמכים כאלה נטלטל אותו בחקירה או סתם נחקור אותו במרתפי השב"כ, ונלמד אותו לקח ואולי גם נעמיד אותו לדין'".
בהמשך דבריו התייחס מוזר להבדל בין היחס הראוי מצד השלטונות למקור ובין היחס לעיתונאי. "בוודאי שיש הבחנה", אמר מוזר, "גם החוק מבחין בין השניים. אם חייל לקח חומר סודי מהמשרד שבו הוא עובד והעביר אותו לעיתונאי, החייל קרוב לוודאי עבר עבירה, והשאלה היא כמובן כמה חומר הוא לקח ולמי העביר את החומר ואיזה נזק נגרם, אם נגרם.
"המצב של העיתונאי, לדעתי, הפוך מאותו חייל. המחויבות של העיתונאי, כלפי המעסיק שלו וכלפי הקוראים שלו, שלהם הוא חייב הכי הרבה דין וחשבון, היא לגלות הכל. כל דבר שיש בו עניין ציבורי וחשיבות לפרסם, הוא צריך לפרסם. כך גם לגבי החזקת מסמכים סודיים. יש הבדל אם אתה עיתונאי שמחזיק מסמכים סודיים או חבר בארגון חמאס שמחזיק מסמכים סודיים".
מוזר אמר גם כי לדעתו, מספר המסמכים אינו הפן החשוב. לדבריו, אין זה עקרוני אם עיתונאי מקבל ממקור שביקש להתריע באמצעותו על פרשה בעלת חשיבות ציבורית "מאה מסמכים או אלפיים מסמכים". "אני לא חושב שיש מניעה שהוא יחזיק את אלפיים המסמכים. השאלה היא מה הוא עושה עם המסמכים", אמר מוזר.
עיתונאי "הארץ" ד"ר צבי בראל (שהוא גם מרצה למזרחנות במכללה), שאף הוא לקח חלק ביום העיון, אמר בהקשר זה כך: "אני מודאג מהשאלה מה האתיקה יכולה למנוע – כמה קילו מסמכים מותר וכמה קילו מסמכים אסור. משום שלכללי אתיקה יש לפעמים הנטייה לזלוג לכיוון חקיקה, וברגע שהיא זולגת לחקיקה, אתה מעמיד לפוליטיקאים את הדרך להימלט מחשיפה.
"אני מציע ששאלות של אתיקה בעתיד לא יעסקו במה אסור לפרסם, אלא במה אסור לא לפרסם, במה אסור לעיתונאי למנוע מהציבור ובמה המו"לים חייבים להודיע לציבור, ברגע שיש להם מידע". אז, סיכם בראל, "נגיע למצב שבו העיתונות משחקת משחק דמוקרטי אמיתי".