דומה כי פרשת נמרודי מיצתה את תוחלת חייה, וכדרך מהומות ישראליות הרות-עולם אחרות, גם היא נדחקה אל השכחה הסלחנית כדי לפנות מקום למנבר או לפעימה, לשופט סטרשנוב או לקטטות החתולים במפלגת העבודה.

למען האמת, גם טרם התאדותה אפף אותה הלך-רוח נינוח וסלחני במידה מפתיעה. הריגשה בעקבות פסק-הדין וגזר-הדין היתה קצרת מועד ודי רוגעת. ייתכן שתרמו לכך דבריו של השופט קרא בגזר הדין ("מלחמה שאין בה מנצחים ואין מנוצחים"), שיצרו איזשהו מצג שווא לכאורה טרגי, לכאורה נוגה, של הסתבכות במשימות. ייתכן שעסקת הטיעון המוזרה – בלשון המעטה – אשר סיימה את המשפט בקול דממה דקה מדי מזערה את גודל החרפה. ייתכן שהעונשים הזעומים שנגזרו על המורשעים סייעו בגימוד. ייתכן שמופעי החנופה המביכים של כמה מבכירי "מעריב" עשו את שלהם. וייתכן גם שבאמת ובתמים נעלמה מעיני הבריות חומרתו התקדימית של המצב החדש שנוצר.

דומה על כן שתחילה יש להעמיד דברים על דיוקם הפלילי. תשלובת ההאזנות שתפעלו נמרודי ורונן מערך התשלומים שהם שילמו כדי להשתיק ו/או לדובב עדים, ודרך התנהגותם בכל מהלך החקירה והמשפט לא היו "הסתבכות" ולא "היקלעות" ולא "היגררות" ולא "היגרפות". העניין נמשך זמן רב מדי והתנהל בקור רוח ובתכנון מוקפדים מכדי שיוכל לחסות עתה תחת כנפיה של איזו "היסחפות בלתי נשלטת", הראויה להבנה ולניד ראש רחמני.  על-פי כל אמת-מידה, זו היתה מערכת קרימינלית לכל דבר, הן במעשיה והן ברוחה. נראה כי חברו להן יחדיו אדנות הכסף ויהירות השירותים החשאיים, כדי לנטוע בלב צמד הפושעים תחושה אומניפוטנטית של "הכול מותר". לא רק להאזין האזנות בלתי חוקיות בכמויות מסחריות, לא רק לקנות ולמכור עדויות ושתיקות, אלא גם – ואף שאין בכך עבירה פלילית, בהחלט ייתכן שזהו העיקר – לתפעל אמצעי תקשורת מרכזי וחשוב ככלי צייתן ושקרי להקלת המצוקות הפליליות שלהם.

עוד מעט קט, כמעט קט מדי, יסיים עופר נמרודי את ריצוי העונש, יחזור למשרד המו"ל בעיתונו, וישוב להרקיד את המריונטה שלו בלשכת העורך. העיתון השני בגודלו במדינה ינוהל בידי קרימינל מורשע. זהו מצב בלתי נסבל. למרבה הצער, אין מי שייטול על עצמו את תיקון הפגע. כל הנוגעים בדבר לוקים בחוסר רצון, חוסר יכולת או חוסר אכפתיות.

עיתונאי "מעריב" הם בוודאי לא הכתובת. נדרשת מידה דשנה של צדקנות אטומה כדי לבוא אליהם בטענות. רובם המכריע מקושש לעצמו מחייה בעבודה נאמנה ואחראית, ואין קל וחצוף מאשר לבוא מן הצד ולדרוש מן הזולת שיקפח במו ידיו את פרנסתו. ייתכן כי כציבור מאורגן היו יכולים לחולל מהומונת-מה, אך לשם כך נדרשת הנהגה אמיצה ועקרונית, וגם במלוא הרצון הטוב יקשה לראות ביעקב ארז מנהיג מורדים נחוש ורב תעוזה (למען האמת, לאור כישורי העריכה שהוא הפגין לכל אורכה ורוחבה של הפרשה, אפילו שם משפחתו נראה לפתע גדול עליו בשלושה מספרים ונאה היה עושה אם היה מחליף את שמו מיעקב ארז ליעקב אזוב).

גם על אגודת העיתונאים אין צורך להשליך יהב אופטימי מדי. זו עסוקה מעל לראשה במרדף אחר הלוקש של יושב-ראשה, ונסיון העבר מלמד כי גם עוולות נוראות הרבה יותר מעניין נמרודי לא החרידו אותה מרבצה. לא נעים, אך האונה האידיאולוגית-תיאורטית של אגודת העיתונאים מגלה כבר שנים ארוכות סימנים מדאיבים של אלצהיימר. לא משם תצמח הישועה.

מועצת העיתונות? המועצה היא ללא ספק גוף מכובד. היא בוודאי תיתן את דעתה לסוגיה, תלבננה בכובד ראש, תשמיע את דעתה המלומדת והנחרצת, תזעיף גבין או שניים, ואם תבער בה חמתה ממש – בהחלט ייתכן שהיא אפילו תנהם בכעס מנומס ותחשוף חניכיים מאיימות. שהרי שיניים אין לה.

למרבה החשש, הצער וחוסר הברירה, דומה כי רק המחוקק נותר בר-יכולת למצוא פתרון. אכן, הרעיון לערב חוק ותקשורת מעורר תחושה קלה של אי-נוחות. השניים הללו הם כשמן ומים, ונסיון לערבבם זה בזה בכוח מניב בדרך-כלל עיסה דוחה ותפלה. מצד שני, תקשורת חופשית והגונה היא אחת מחמש הרשויות היוצרות ממשל דמוקרטי כהלכתו (מונטסקיה קשישא סבר כי יש רק שלוש רשויות: מחוקקת, מבצעת, שופטת. בינתיים נצטרפו אליהן עוד שתיים: הרשות המבקרת והרשות המדווחת – היא היא התקשורת החופשית).

וכיוון שכל הרשויות הללו, מעצם הגדרתן, אמורות גם להגן זו על זו, ולנטור האחת את הגינות, חירות ותקינות זולתה, בהחלט ייתכן כי הגיעה השעה לגייס את הרשות המחוקקת כדי להגן על הרשות המדווחת מפני סיגים אשר חדרו אליה. כשם שיש חוקים המונעים מסוגים מסוימים של פושעים לשבת בדין כשופטים, להתמנות למבקרי מדינה, לשמש בתפקידים ציבוריים אלה ואחרים או להיבחר למשרות כאלה ואחרות, אולי ראוי שיחוקק גם חוק שיאסור על פושעים שיש קלון בפשעיהם (ובעיקר אם זהו קלון הקשור לתפקידם הציבורי ונובע ממנו), מלהתקרב כמטחווי קשת אל עמדת השפעה באחת מזרועותיה של הרשות החמישית במדינה דמוקרטית.

אכן, קושי מסוים עולה מן ההתנגשות האפשרית בין חוק שכזה לבין חופש הקניין וזכויות אדם על רכושו, אך במדינה שבה נערכים טקסי הכניסה לגילדת עורכי-הדין באצטדיונים של כדורגל, אין ספק שימצאו די משפטנים שיצליחו להתגבר על בעיות ניסוח מזעריות שכאלה.

מותר להניח כי אם אכן תונח הסוגיה על שולחנו של המחוקק, יימצאו רבים מקרב אנשי התקשורת ההגונים והטובים אשר יחושו את בטנם מתכווצת בדאגה ובחשש, ואין ספק כי גם לא מעט קולות מחאה יישמעו. אך למרבה הצער, אין לתקשורת להלין אלא על עצמה. לו מצאה בקרבה את העוז ואת הכלים כדי להתנקות מן הנגע במו ידיה, היתה מונעת מלכתחילה מצב שבו לא נותר אלא המחוקק כדי לגונן עליה מפני עצמה.

גיליון מיוחד, אוגוסט 1998