למרבה הצער, צודק עוזי פלד בכותבו (בעמוד הדעות ב"הארץ") שאם השידור הציבורי עדיין חשוב לנו, יש לסגור את המוסד הקיים ולהקים אותו מחדש. אין כל צורך לחוקק חוק חדש; כל שיש לעשות הוא לתקן את העיוותים שהכניסו הפוליטיקאים לחוק המקורי, ועל-ידי כך לנתק את התלות של הרדיו והטלוויזיה הציבוריים מהשפעת השלטון.
כשמתבוננים אחורה על ההיסטוריה של השידור הציבורי בישראל, אי-אפשר שלא להצביע על האירוניה הגלומה בכך שהיה זה דווקא נציגה של ממשלת המנדט הבריטי, אדווין סמואל (שבתום מלחמת העולם השנייה מונה למנהל קול-ירושלים, שהפך להיות קול-ישראל), שהבין, אולי יותר מכל מי שבא אחריו, את מטרות השידור העברי, ואף ניסה ליישם אותן כמיטב יכולתו בתקופת כהונתו הקצרה (השידורים בעברית החלו אמנם ב-1936, אך במלחמת העולם התמקדו האנגלים בשידורים בגלים קצרים לארצות האויב).
מימין: אדווין סמואל וצבי גיל בתערוכה על "קול ירושלים", 1976. משמאל צילום מתוך התערוכה: הקריינית האנגלית ב"קול ירושלים" רות רוברטסון (צילום: באדיבות צבי גיל)
סמואל יצר את תור הזהב של השידור הציבורי, שבו נשמע קולם של טובי השחקנים, המוזיקאים, אנשי הרוח והאקדמיה, ואף הוקמו קבוצות מאזינים במקומות שונים בארץ שנפגשו עם המנהלים והביעו את דעתם על השידור.
בתקופה זו יושמו כראוי שני העקרונות שיובאו מה-BBC, שמטרתם להבטיח את עצמאותו של השידור הציבורי. העיקרון הראשון הוא תשלום אגרת השידור ישירות לגוף המשדר, נוהל שמעניק למאזינים ולצופים מעמד של בעלי המניות של הערוץ; העיקרון השני הוא מינויו של ועד ציבורי לשידור באמצעות הליך המנתק את חברי הוועד מכל תלות בפוליטיקאים.
באנגליה יושמה ההרחקה בין הפוליטיקאים ובין חברי הוועד הציבורי של ה-BBC באמצעות הליך שקבע ששופטים מבית-המשפט העליון הם שימנו את הוועדה שתבחר את חברי הוועד הציבורי של השידור. הקריטריונים לבחירת חברי הוועד המנהל היו מידת העניין וההבנה של חבריו בתחום השידור – בתרבות ובחברה, ביצירה ובדרמה.
במדינת היהודים עברו שני העקרונות הבריטיים – תשלום האגרה לגוף המשדר ומינוי אנשי המועצה הציבורית על-פי כישוריהם – תהליך של ישראליזציה. הידרדרות השידור החלה לאחר שהפכנו להיות מדינה, אז סופח קול-ישראל למשרד ראש הממשלה. גם לאחר שחוקק חוק שהעניק עצמאות לרשות השידור, נותר השם "שידור ממלכתי" ללמד על כך שהממשלה לא הפנימה את משמעותו של שידור ציבורי במובנו האמיתי.
כך האגרה, שהיתה הסמל לכך שאין לממשלה זכות להתערב ביחסים שבין השידור לקהליו, הפכה לפיקציה כאשר הממשלה החליטה שכספי האגרה יועברו ראשית כל לידי משרד האוצר, והוא זה שיחליט בכל שנה מחדש איזה חלק מן הסכום ששולם "מגיע" לרשות השידור הציבורי.
גם אופן בחירתה של המועצה הציבורית, שתפקידה לפקח על השידור, הלך והסתאב. בעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה עוד נעשה ניסיון למנות אנשים מתאימים – אינטלקטואלים, עיתונאים, במאים ושחקנים – שגם אם כמה מהם היו מקורבים לפוליטיקאים בשלטון, היו להם העניין, ההבנה והכישורים המתאימים לשמור על מטרות השידור הציבורי. אך לאחר כמה עשורים לא נותר זכר משני העקרונות המקוריים שייבאו הנה הבריטים.
חברי מליאת רשות השידור מתמנים כיום לפי מפתח מפלגתי בלבד, בלי כל ניסיון לבחון את כישוריהם ואת מידת התאמתם לתפקיד (למען הגילוי הנאות: הייתי חברה במליאה מטעם מרצ, בתקופה ששולמית אלוני היתה שרת חינוך). אך לא היה די בכך שהאוצר הוא שהחליט על הסכום שיועבר לרשות מדי שנה – הגדיל לעשות בנימין נתניהו שהחליט, בהיותו שר אוצר, לקצץ את תקציב הרשות ב-12% מדי שנה, לכמה שנים, כנראה מתוך הנחה שהסוס יתרגל (או ייעלם לו מן העיניים).
גם הנסיונות החוזרים ונשנים של ראשי ממשלה להקים ועדות שינהיגו רפורמה ברשות השידור, שלהן מונו אנשי מקצוע מהטובים שהיו לנו, התגלו בדיעבד כתרגיל לגרירת רגליים שכל כולו אינו אלא יצירת מראית עין של רצון כן לשיפור. ממצאיהם והצעותיהם של ראשי הוועדות נגנזו במגירותיהם של ראשי הממשלה שמינו אותם. השמועה אומרת שאחד מראשי הוועדות, שלאחר שנתיים של עבודה מאומצת ושקידה על המלצות חשובות הבין שראש הממשלה דאז דחף את הדו"ח למגירה בלי לקרוא אותו, אושפז לאחר שלקה בהתקף לב.
נכון שבסביבת התקשורת החדשה, השידור הציבורי נתפס שולי לכל היותר. אפשר גם לטעון ההפך: דווקא כשביום-יום אנחנו מתפצלים בין מספר גדול של ערוצי "נישה" ו-VOD, יש רגעים שאנחנו זקוקים ל"ביחד". בעת אסון או מלחמה, ההיגיון אומר שיש לאחד את השורות ולעשות שימוש יעיל ומקצועי ככל האפשר בכתבים ובעורכים, שכפי שנוכחנו במלחמות האחרונות, אינם מסוגלים לערוך תחקירים של ממש כשהם מחכים לנפילתה של הקטיושה הבאה.
המינימום ההכרחי הוא להחליט על ערוץ כלל-ארצי אחד (אפשר לארגן תורנויות) שיבליג על עקרון התחרות, ויעשה עבודה מקצועית למען הישראלים כאזרחים. ולו רק למען זה, חיוני לקיים את השידור הציבורי.
פרופ' תמר ליבס היא ראש החוג לתקשורת ולעיתונאות באוניברסיטה העברית