מאחר שהתקשורת היא המתווכת העיקרית בין האזרחים לבין השלטון, השלכות מהפכת התקשורת המתמשכת על אופי הפוליטיקה הדמוקרטית בארץ ובעולם מעוררות לחלופין חרדות ותקוות ביחס לעתיד הדמוקרטיה.

כשנולדו ערוצי הטלוויזיה ציפו רבים שצילום האירועים והדמויות יעניק לציבור דיווח אובייקטיבי ואמין יותר מהמקובל בעיתונות המודפסת, ובכך יחזק את כוחם של האזרחים לשפוט את התנהלות השלטון ולהשתתף בעיצוב מהלכיה של המדינה. האפשרות של שידור חי של אירועים חיזקה את התחושה שמכשיר הטלוויזיה מעצים את יכולת הציבור להבין את המציאות הפוליטית ולהשתתף בעיצובה. אך במהלך עשרות שנים מעטות הלכו הציפיות הללו והתבררו בחלקן הגדול כאשליות. דווקא היכולת לצלם אירועים בשידור חי חידדה בהדרגה את ההכרה שהרושם הראשון של אירועים כאלה יכול להשתנות במהרה, ושהערך המוסף של "תמונות מציאות" בזמן אמת מקוזז לאורך זמן כתוצאה משינויים במשמעות המציאות המצולמת ובחשיבותה.

יתר על כן, התברר שדווקא כוחן של התמונות (הסטטיות והנעות) ליצור בצופים תחושה של צפייה במציאות המודרנית היא אשליה - לעתים מסוכנת - הניזונה מחוסר ערנותו של הציבור לתפקידם של צלמים, עורכים וקריינים כמתווכים המעצבים את משמעות התמונות. במהלך הזמן התברר יותר ויותר שגם סרטים תיעודיים הם בחלקם הגדול אמירות סובייקטיביות־סלקטיביות על המציאות כפי שיוצרי הסרט חווים ומפרשים אותה. האמונה שיש תמונות של מציאות אובייקטיבית התפוגגה ככל שהציבור חש באופן אינטואיטיבי את השימושים באפקטים אסתטיים ורגשיים סמויים בצילום.

במשך קרוב לארבעים שנה, אלפים רבים של סטודנטים בכל העולם למדו בקורסים לקולנוע, תקשורת ומדעי החברה, כיצד צלמי עיתונות, במאים, עורכים ומפיצים יכולים לעצב את מסר התמונות על־ידי קביעת זווית הצילום, סדר שידור התמונות ומהירותן, המלים והצלילים המתלווים לחוויה הוויזואלית, עיתוי ההקרנה והחזרה על השידורים. למרות זאת, חלק גדול מן הציבור שמר על קורטוב של נכונות להתייחס לשידורי חדשות מצולמים כאל חלון אל המציאות החברתית, הפוליטית והכלכלית. במגמה זו - המושפעת ממיעוט הזמן ותשומת הלב שנדרשים להשקיע צופי הטלוויזיה לעומת קוראי העיתונות המודפסת - יש משום נצחון פירוס של נגישות החומר על פני מהימנותו.

▪ ▪ ▪

גם מהפכת האינטרנט בארץ ובעולם הצמיחה מגדלים של ציפיות ביחס לשכלול הדמוקרטיה. רבים סברו שנוצרה סוף־סוף אפשרות טכנית להחזיר לעידן תקשורת ההמונים את הדמוקרטיה הישירה. עכשיו לא רק 120 חברי כנסת, אלא אף שבעה מיליון אזרחים יוכלו, אם ירצו, ללחוץ על כפתור ההצבעה, לקבוע אילו הצעות חוק תתקבלנה ואילו מועמדים יזכו בניצחון.

הציפיות הללו היו מבוססות על ההנחה חסרת השחר שהבעיה של השתתפות מלאה של הציבור בתהליך הפוליטי ניתנת לפתרון טכני. במבט שני מתברר, כמובן, שהכרעה דמוקרטית אינה סיכום מספרי טכני פשוט, אלא שילוב מורכב של עמדות הנוצרות בתהליך של שקלא־וטריא המייצר את הפשרות שהציבור יכול לקבלן.

בשני המקרים, אם כן, האכזבה מתרומת מהפכת התקשורת האלקטרונית - להעלאת דרגת האובייקטיביות של תמונות המציאות הנגישות לאזרחים; ולהעצמת יכולת ההשתתפות של הציבור (באמצעים אלקטרוניים) בתהליך הפוליטי - היא אכזבת סרק שנבעה מציפיות שווא.

במבט לאחור אפשר לקבוע בקורטוב של נחרצות שאף פעם לא היתה חיה כזאת שאפשר לקרוא לה "אינפורמציה אובייקטיבית", ואין כל יסוד לחשוב או לצפות שמצב זה ישתנה. זאת בשל האופי הרב־שכבתי, הנזיל ועמוס הסתירות של "המציאות", בשל העדרה של נקודת מבט חוץ־אנושית או טבעית היכולה לייצר תמונה מקיפה ומהימנה של המכלול העשיר הזה.

בעידן העיתונות המודפסת האידיאולוגית בישראל, היתה לכל קבוצה פוליטית "מצלמה" אידיאולוגית אחרת של המציאות. מי שקרא את "הבוקר" חי בעולם אחר של עובדות ממי שקרא את "קול העם". גם כיום יש הבדלים עמוקים בין הפרספקטיבות של עיתונים אידיאולוגיים כמו "יתד נאמן", "מקור ראשון" ו"הארץ".

העיתונים ההמוניים והערוצים האלקטרוניים הם, אולי, פחות אידיאולוגיים אך לא פחות סלקטיביים. המסחור של העיתונות הכתובה והאלקטרונית בחלקים נכבדים של מפת התקשורת בישראל (ובעולם) רק המיר את האינטרסים האידיאולוגיים הגלויים באינטרסים כלכליים שבחלקם הגדול הם סמויים.

הציבור רק לעתים רחוקות ער לכך שהסלקטיביות של האינטרסים הכלכליים בתקשורת באה לידי ביטוי בין השאר במה שלא משדרים ולא כותבים; במה שמבליטים לעומת מה שמצניעים; ואולי יותר מכל - בהפיכת העיתונות הממוסחרת למכשיר המשרת את האדרת האתוס העסקי והפצתו בחברה הישראלית.

▪ ▪ ▪

גם בתחום השתתפות הציבור בתהליך הפוליטי היו תמיד ציפיות המבוססות על מיתוסים יותר מאשר על עובדות. מושג דעת הקהל, שהפך לגורם פוליטי דומיננטי בדמוקרטיות המערביות החל מן המהפכה הצרפתית, היה תמיד מעורפל. מאז ומתמיד גילויים ספונטניים של דעת קהל באסיפות, הפגנות ואף מעשי אלימות הזמינו פרשנויות מנוגדות. כך לפעמים אותו אירוע, אותה התפרצות של דעת קהל בדרך של הפגנות רחוב למשל, התפרשה על־ידי מארקסיסטים כביטוי למאבק מעמד הפועלים על לחם ועבודה, על־ידי הלאומנים כסימפטום של מאבק לשחרור העם, ועל־ידי האריסטוקרטיה או הבורגנות הגבוהה כאירועים פליליים של הפרות סדר.

עם זאת, דעת הקהל מצאה תמיד ערוצים כדי לבטא את מצב הרוח הציבורי, ובתור שכזאת תמיד היתה, ויש לה, השפעה על הלגיטימיות והכוח של השלטון. לסקרי דעת קהל יש היום השפעה גדולה על השימוש בסמכות הציבור בהקשרים פוליטיים וכלכליים. גם בעניין זה, דעת קהל המיוצרת באמצעים סטטיסטיים, המבוססים על שיקולים מתודולוגיים לא נהירים לציבור, היא במקרה הטוב בעייתית כייצוג מוסמך של הציבור. חוקרי מדע המדינה טענו כבר לפני עשרות שנים שאפילו דעת הקהל המתבטאת "בהכרעת הרוב" היא מושג אמורפי ובעייתי. כשלעצמה, הכרעת הרוב כנתון מספרי היא חסרת משמעות שכן את הרוב המספרי הטכני ניתן להפיק בתהליכים דמוקרטיים ואף כאלה שאינם דמוקרטיים. יתר על כן, השוני העצום במנעד המניעים של מיליוני בוחרים אינו מאפשר מעבר חלק מהרוב המספרי להגדרה של מנדט תוכני ברור.

מהפכות התקשורת בארץ ובעולם אינן מבשרות, לכן, תקווה גדולה לשכלול הדמוקרטיה או סכנה גדולה לקיומה. כל מה שהשתנה הם האמצעים הגורמים לציבור להאמין שיש לו מידע מספיק כדי לקבוע את עמדתו וכדי להביע אותה בצורה הפוליטית. מה שלא משתנה עם הזמן והטכנולוגיה היא העובדה שהמידע הזה הוא תמיד חלקי ובעייתי, שכל אזרח או קבוצת אזרחים מעבדים נתונים במסגרות נורמטיביות וקוגניטיביות שונות, ושההשתתפות בתהליך יש בה הרבה יותר טקסיות מאשר מהות או שליטה אמיתית בהכוונת המדינה ומדיניותה.

▪ ▪ ▪

ההיסטוריונים הגדולים של הדמוקרטיה גרסו שיש משהו מסתורי בתהליכי הלגיטימציה והדה־לגיטימציה של השלטון במשטרים המבוססים על העיקרון המופשט של ריבונות העם. יסודות בלתי מפוענחים אלה מתקיימים גם בעידן מהפכות התקשורת ואולי אפילו מתעצמים. ההיסטוריון והוגה הדעות אלכסיס דה־טוקוויל כתב לפני כמעט מאתיים שנה שהדמוקרטיה האמריקאית מבוססת על מערכת של פיקציות. הוא הוסיף שהוא מעריץ את העם האמריקאי על הצורה המבוגרת שבה הוא מתמודד עם המאמץ לתרגם את הפיקציות האלה למשטר מתפקד.

אפשר לנסח זאת כך: הדמוקרטיה היתה תמיד אידיאל רחוק מהמציאות - מהפכת התקשורת לא משנה את המצב הזה.

הפיכתו של "העין השביעית" לעין אלקטרונית, המעבר מכתב־עת מודפס לאתר באינטרנט, הם לכן איום והזדמנות כאחת המונחים לפתחו של "העין השביעית" בתפקיד שנטל על עצמו, להיות כלי לביקורת עצמית של העיתונות בישראל.

ירון אזרחי הוא פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטה העברית

גיליון 70, ינואר 2008