השבוע, יום לאחר שפורסם הדו"ח על השכר בשירות הציבורי, שממנו עלה כי כמה עובדים ברשות השידור נמנים עם אלף שיאני השכר, התכנסה בבהילות נשיאות מועצת העיתונות והחליטה לקרוא למשרד האוצר לבטל את דרישתו לפרסם מכרזים לתפקידי מנחים בטלוויזיה החינוכית. שתי ההתרחשויות המחישו את הסתירה, שלא ניתן ליישבה, בין מעורבות המדינה בהתנהלותו של השידור הציבורי ובין טיבו של העיסוק בשדה הזה, המבוסס על חופש הביטוי ועל חדוות היצירה.

העיתונאים מבין שיאני השכר ברשות השידור הגיעו למעמדם בזכות כישוריהם האישיים וחופש הפעולה שניתן להם במקום עבודתם. הם לא נדרשו לעמוד במכרזים. הנוהג ששרר עד כה ברשות השידור קבע מספר מצומצם של תפקידים בכירים שההתמודדות עליהם תוכרע באמצעות מכרזים או ועדות איתור: מנהלי הרדיו והטלוויזיה בעברית ובערבית ומנהל חטיבת החדשות.

זאת ועוד: על-פי הרפורמה המוצעת עתה ברשות השידור, ההשפעה השלטונית על הליך קביעת המנהלים במכרזים הללו תתרופף על-ידי כך שנציגי הוועד המנהל והמליאה של הרשות יודרו ממנו (בניגוד לנוהל הקיים עתה). השינוי הזה הוא חלק מהיעד העיקרי של הרפורמה: להבטיח את עצמאות רשות השידור ולהגדיל את מרחב המחיה היצירתי של עובדיה.

המגמה הזו עומדת עתה למבחן ראשון בעקבות הכוונה המיוחסת ליו"ר החדש של רשות השידור, אמיר גילת, לשלב בכל זאת נציגים של מליאת רשות השידור בוועדות המכרזים, אך לא זה העניין הנדון בשורות אלו. הטור הזה מנסה להאיר את האבסורד שבדרישת האוצר מעיתונאי השידור הציבורי לעמוד בחובת מכרזים.

האוצר, מנקודת המבט של מי שממונה על כספי הציבור, דורש עתה מהטלוויזיה החינוכית להחיל על המנחים של תוכנית האקטואליה "ערב חדש" את החובה לעמוד בתנאי מכרז. מנקודת מבט ביורוקרטית, יש היגיון בדרישת האוצר: הוא ממונה על המינהל התקין, הוא מתייחס לשידור הציבורי (תהיה זו רשות השידור או הטלוויזיה החינוכית) כאל רשות הכפופה לחוקי המשחק הנהוגים בשירות המדינה, ולשיטתו, מתפקידו למנוע דו"חות חמורים נוספים של מבקר המדינה על תפקוד השידור הציבורי, ובכלל זה תשלומי שכר בלתי סבירים לכמה מהעובדים בו.

אלא שגישת האוצר סותרת את מהות העיסוק העיתונאי, והכוונה ליישם אותה בטלוויזיה החינוכית, ובעתיד גם ברשות השידור (כפי שמשתמע מדברים שאמר השבוע מרדכי שקלאר, מנכ"ל הרשות, בישיבתה של נשיאות מועצת העיתונות), מעלה את החשד שזו דרך עוקפת שבוחר השלטון לאחוז בגרונם של העיתונאים המועסקים בשידור הציבורי.

לא די לה, לממשלה, שמנכ"ל רשות השידור ומנכ"לית הטלוויזיה החינוכית מתמנים לתפקידיהם על-ידיה ועל-פי בחירתה; ולא די לה שארבעת מנהלי הרדיו והטלוויזיה ברשות השידור נבחרים לתפקידיהם על-ידי המנכ"ל (באמצעות ועדת איתור); היא דורשת עתה גם שליטה על דרגים נמוכים מהם. אין הצדקה, ואין היגיון תפקודי או ציבורי, לתבוע גם ממנחי תוכניות ומגישים של שידורי אקטואליה לצלוח ועדות מכרזים. מחר ידרשו זאת גם מכתבים ומעורכים מן השורה. ההתנהלות המקצועית של העיתונאים בשידור הציבורי אינה שונה במהותה מהתנהלות העיתונאים בכלי תקשורת פרטיים, וכשם שבאלה לא המנכ"ל או מנהל הכספים בוחנים את כשירותם, אלא העורך הראשי, או עורכי המשנה, כך יש לנהוג גם בשידור הציבורי.

לא ראוי, ולמעשה בלתי אפשרי, להחיל על השידור הציבורי את החומרות הביורוקרטיות ששואף האוצר ליישם במשרדי הממשלה. ארגון תקשורת, גם כשהוא ציבורי, הוא שדה פעולה יצירתי. כשם שלא ניתן למדוד את כישוריו של סופר על-פי מספר המלים שהוא כותב או מספר שעות העבודה שהוא משקיע ביצירתו, כך לא ראוי לדרוש ממנחי תוכניות טלוויזיה לעמוד בתנאי מכרז פורמליים שקובעת הממשלה.

מבחנם של אלה הוא באישיותם, במיומנותם, בחן שהם מקרינים על המרקע, וזה מבחן אכזרי למדי, שקוף מאין כמותו, שעליהם לעמוד בו יום-יום. על האוצר להסתפק במעורבות בקביעה של תנאי שכרם של העובדים הללו ובפיקוח עליו, לבל יהיו בו חריגות, אך אל לו לדרוש לעצמו שליטה על עצם מינוים.

בראשית ימי המדינה היתה לטדי קולק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יכולת כמעט מוחלטת להתערב בתכנים המשודרים בקול-ישראל. הוא הפעיל את השפעתו על השידור הציבורי לא באמצעות שליטה על מכרזים, אלא בעזרת מכשיר הטלפון שהיה מצלצל בחדרו של מנהל הרדיו, מעיר לו הערות ומכתיב לו הנחיות.

מאז הסתעפו דרכי ההשפעה שהשלטון מנסה להפעיל על מרחב השידור הציבורי, ואלה הביאו, במידה רבה, למשבר הקיומי החריף שבו נתונות עתה רשות השידור והטלוויזיה החינוכית.

הרפורמה ברשות השידור, הנתונה בעצם הימים האלה בחבלי לידה קשים, אמורה להיות התרופה לתחלואיה. גם אם אין זו כוונתו המקורית של האוצר, דרישתו מהטלוויזיה החינוכית, וכנראה גם מרשות השידור, להנהיג חובת מכרזים על תפקידים עיתונאיים מובהקים מתפרשת כתכסיס ערמומי של השלטון שנועד להנציח את דריסת הרגל שלו במרחב הזה. מוטב לו, לאוצר, לחזור בו מכך, לבל ייתפס כמי שעושה שימוש פסול בסמכות שבידו כדי לשרת מטרות פוליטיות לא מוצהרות.

לא מיותר להעיר כי על רקע דרישתו החדשה של האוצר מכלל מנחי "ערב חדש", נראית עתה באור שונה זעקתו של דן מרגלית כאילו החשב הכללי מתנכל לו אישית בתביעה שהציב לו לעמוד במכרז על תפקיד המנחה בתוכנית הזו.