"מי צריך את הלכלוך הזה בבית". בדברים אלה סיכמה טלי מורנו את כתבתן החשובה של רעות מישור ומירי מיכאלי, שעסקה בנושא לידות הבית בישראל ושודרה במגזין "שישי" בערוץ 10 לפני כמה שבועות.

מורנו, מתברר, החמיצה את הנושא המהותי של הכתבה, והיא כנראה לא הדוגמה המיטבית לאשת תקשורת המודעת לדרכים שבהן נשללות, גם בישראל 2015, זכויותיהן של נשים על גופן. לעומתה יוצרות הכתבה – כמו גם עורכת תחום הבריאות ב"הארץ", שהעניקה מקום מכובד לתלונות נשים על אלימות ופגיעות מיניות בחדרי הלידה בכתבה רחבה של נועה לימונה בנושא – בהחלט מבטאות בעבודתן העיתונאית מודעות הולכת וגוברת לאופן שבו נשים חוות דיכוי והכפפה במישורים שונים של חייהן, מישורים שלא הורשו להיות מדוברים עד כה בזירה התקשורתית החדשותית "הרצינית".

לאחר שאונס ואלימות נגד נשים הפכו זה מכבר לתחומים שמסוקרים בהרחבה יחסית לעבר, גם תחום ההטרדות המיניות זוכה סוף-סוף לבמה הראויה לו, הרבה בעקבות פרשות כמו פרשת עמנואל רוזן, שעלתה אל פני השטח הודות לפעולת תא העיתונאיות. נשות תקשורת אמיצות מסרבות להיות עוד סוכנות של ההגמוניה הגברית ומבינות שהן יכולות להיות סוכנות של שינוי עבור עצמן ועבור אחיותיהן למגדר. הן מנפצות בהדרגה עוד ועוד תקרות שקופות של תחומי סיקור חדשותיים.

אם עד כה אלימות נגד יולדות בחדרי הלידה וגזילת זכויות הפרט שלהן על-ידי הממסד הרפואי נחשבו כשייכות לתחום ענייניהן ההיסטריים של שיחות נשים הורמונליות, הרי שכעת מתחוללת מגמה פורצת דרך. עיתונאיות ונשות תקשורת מעזות להביא את קולן של קבוצות נשים כמו קו-ליולדת ונשים-קוראות-ללדת למרכז הבמה התקשורתית. הן למעשה "מאפשרות לשתיקה לדבר", בלשונה של החוקרת הפמיניסטית איליין שוולטר.

אזורי שתיקה נוספים שבהם מתרחשים דיכוי, השתקה ו"השפפה" בחיי נשים נחשפים ו"מדברים את עצמם" ביומני החדשות, מגזיני סוף-השבוע ומהדורות העיתונים. כך דיכאון לאחר לידה זוכה לכתבה רחבה של שיר זיו ב"ישראל היום" ונחשף לא רק כחולי נשי, אלא גם כתוצאה של לחצים חברתיים-תרבותיים סותרים המופעלים על נשים בתקופות הרגישות בחייהן.

כך גם נחשפת תחושת פגימות תמידית של נשים בכתבתה של סמדר פלד בערוץ 10, שעסקה באפליית המידות הגדולות כנגרמת ממהלכים מסחריים של תעשיית האופנה והיופי, המכתיבים מודל יופי מעוות. סיקור התופעות, העמדת החוויה הנשית במרכז והצגת החוויה לא רק כראויה להישמע, אלא גם כחשובה ומהותית לסדר היום ולשיח הציבורי, מגבירים את יכולתן של נשים לתמוך בעצמן כקבוצה וכמעמד ולהיאבק על זכויותיהן.

האקטיביזם הפמיניסטי בשדה העיתונאי בא לידי ביטוי גם בכתיבתן הפוליטית, הדעתנית והנוקבת של עיתונאיות במגזיני הנשים, כמו זו של ענת סרגוסטי ולינוי בר-גפן באתר "אונלייף" או כתיבתה של ריקי כהן באתר "סלונה". לצד המלצות האיפור, מתכון האפייה ופטנט ההרזיה העכשווי, מתפרסמים מאמרים המצביעים על אזורי ההשתקה שנשים חיות בהן ומביאים קולות נשיים חתרניים המסרבים להירמס, מחלחלים ויוצרים שינוי תודעתי פמיניסטי משחרר.

ביטוי נוסף לאקטיביזם של עיתונאיות, אף שאינו עיתונאי באופיו, הוא הפרויקט של כהן "את לא נולדת אשה". הפרויקט  מאגד בתוכו כ-100 יצירות נשיות המשמיעות את אזורי האילמות והאלימות בחיי נשים, כמו גם את מרחבי ההתנגדות והבחירה מחדש.

"אם האשה נראית כלא מהותי שלעולם אינו נהפך למהותי, הרי זה משום שהיא אינה מחוללת את המהפך הזה בעצמה", כתבה סימון דה-בובואר בספרה המכונן "המין השני". תיאורה של ריקי כהן את הפרויקט הנפיץ והחתרני שיצרה מבטא זאת היטב: "הפרויקט הוא רמקול רב-קולי עבור נשים, שעשוי לקדם שינוי חברתי, נשי ואנושי".

נראה כי שוליות החוויה הנשית הולכת ומשתנה כשנשות תקשורת בוחרות להציב אותה כמהותית, ובכך הן, יחד עם המאזינות, הקוראות או הצופות, מחוללות את המהפכים הדרושים.