בפברואר האחרון הודיע ג'ון סטיוארט שהוא עוזב את ה"דיילי שואו". הדון-קישוט של עולם התקשורת התעייף, ובסוף-השבוע הזה ייפרד מהתוכנית שהפכה אותו לשם דבר ברחבי העולם.

סטיוארט החל להגיש את ה"דיילי שואו" ב-1999, אחרי ששודרה שלוש שנים בהגשתו של קרייג קילבורן. התוכנית התנהלה אז בפורמט שגור של תוכנית אירוח, שנאלצה להסתפק בשאריות הסלבריטאים שהסכימו להגיע לערוץ נידח כמו קומדי-סנטרל. 16 שנה אחר-כך, סטיוארט משאיר אחריו אימפריה שהמציאה ז'אנר טלוויזיוני חדש, הוציאה מתוכה כוכבי טלוויזיה וקולנוע והפכה בשלב מסוים לדרך המועדפת על הדור הצעיר לצריכת חדשות.

פארודיות על שידורי חדשות קיימות בטלוויזיה האמריקאית כבר שנים (המבזק של "סטרדיי נייט לייב" הנצחית למשל). גם פרשנות שנונה שצולפת בפוליטיקאים היתה כמובן לפני ג'ון סטיוארט (ביל מאהר הוא הנציג הבולט של הז'אנר). אבל אף אחת מהתוכניות הללו לא הצליחה לפרוץ את מחסום הנישה ובטח שלא להשפיע כמו ה"דיילי שואו". למה? כי כמו פוליטיקאי מסוים ממדינה ים-תיכונית אחת, סטיוארט הצליח לא בגלל האופן שבו טיפל בפוליטיקה, אלא בגלל הדרך שבה בחן את התקשורת המסקרת אותה. הבדיחות שלו הוציאו את האוויר לא רק מהפוליטיקאים, אלא גם מהבלון שניפח אותם – מהדורות החדשות.

בשנות ה-80 מהדורות החדשות בארצות-הברית התחילו את הגלישה לכיוון הבידור בחיפוש אחר מוקדי משיכה שיעלו את הרייטינג שלהן. הטשטוש בין חדשות לבידור הלך והתעצם עד שהפך לסוגה עצמאית: Infotainment. התהליך הזה, שמוכר היטב גם לצופים הישראלים, גרם לסטיוארט להבין שאם מגיש חדשות הוא בסך-הכל אדם בחליפה שמנסה לבדר – קומיקאי יכול לעשות זאת הרבה יותר טוב.

עד ה"דיילי שואו", התייחסות קומית למהדורות החדשות עסקה בתקלות טכניות או בפדיחות של מגישים. סטיוארט לא טרח לאסוף "פספוסים" של עיתונאים והעדיף להפנות את זרקור הביקורת הקומית לשיטות העבודה שלהם ולנושאים שהם בוחרים לסקר. התפיסה שלפיה עיתונאי החדשות הם פעמים רבות בדרנים בתחפושת, בדיוק כמו הדמויות המופיעות על המסך לפניהם ואחריהם, חילחלה וקנתה לה אחיזה – ולסטיוארט תהילת עולם.

כדי לחשוף את הבדרן שמאחורי העיתונאי, התחפש הקומיקאי סטיוארט למגיש. וזה עבד. צופי הטלוויזיה העדיפו לקבל את המידע החדשותי כשהוא מלווה בבדיחות ובפרשנות שגוררת את האג'נדות מחשכת הקונטרול ומניחה אותן מדממות על השולחן. התחפושת של סטיוארט היתה מבלבלת כל-כך עד שעיתונאים, בעיקר מהצד הימני של המפה, התחילו להתייחס אליו ככזה. סטיוארט מצדו הקפיד תמיד להדגיש שהוא לא עיתונאי, אלא קומיקאי.

בראיון מפורסם לתוכנית הקשקשת הפוליטית הפופולרית "Crossfire" ב-CNN, אחרי שחשף את ערוותם של המגישים, הטיח בו אחד מהם שהוא מקל על מרואייניו. "אתה באמת רוצה להשוות את תוכנית האקטואליה שלך לתוכנית קומית?", שאל אותו סטיוארט. "התוכנית שלך משודרת ב-CNN, שלי משודרת אחרי תוכנית של בובות שמותחות אנשים. התפקיד שלך הוא לשאול את השאלות הקשות".

הז'אנר שסטיוארט פיתח ושיכלל כבר זכה לממשיכי דרך חשובים ומשפיעים בפני עצמם בטלוויזיה האמריקאית, כמו סטיבן קולבר (שפרש עוד לפני סטיוארט), או ג'ון אוליבר, שממשיך לטפל בשקרים הקטנים והגדולים שמאחורי החדשות ומצליח להציף נושאים אקטואליים שלא זכו להגיע לכותרות, תוך שהוא מפגין עבודה עיתונאית טובה יותר מרוב גופי התקשורת ה"רציניים".

ואצלנו? כלום. למעט נסיונות מעטים (הח"מ היה מעורב בכמה מהם), מהדורות החדשות נותרו פרה קדושה. זאת, חרף העובדה שהן בוחרות להתעלם או לכסות באופן עלוב נושאים ותחומים מהותיים לחיינו כאן, בתירוץ של "קוצר זמן", כשבכל יום משודרות בערוצים המסחריים יותר מעשר שעות של תוכניות אקטואליה. גיא פינס חולק אייטמים עם המהדורה המרכזית, והקומיקאים בוחרים להמשיך את הקו ולשמור את הגיחוך ברמת גלידת הפיסטוק במעון ראש הממשלה – במקום לאתגר את החדשות עצמן.

הגיע הזמן שקומיקאים ישראלים יבינו שהם מחמיצים חלק חשוב מאוד במשוואת ההון-שלטון-עיתון שהסאטירה אמורה לפשט. דווקא החלק הזה הוא החלק שטיפול בו יכול להשפיע יותר מכל חיקוי של פוליטיקאי או בדיחה על חשבון אשתו.