העולם חוגג בימים אלו 20 שנה ללידת הרשת, שהגה מדען בריטי שעבד במכון מחקר שווייצרי, סר טים ברנרס לי. גם "ישראל היום" החליט שמדובר באירוע בסדר גודל המצדיק שער של מוסף סוף-השבוע שלו, "ישראל שישבת". לשם כך הופקע השער לטובת נתונים שנכתבו בפונט דמוי מחשב, רובם שגויים, בלתי מעודכנים וחסרי משמעות.

למשל: הדומיין היקר ביותר שנמכר הוא לא sex.com, שנמכר ב-12 מיליון דולר, אלא insure.com, שנמכר ב-16 מיליון דולר; מדי שנה לא גולשים ברשת 1.73 מיליארד גולשים. זה מספר הגולשים שגלשו ברשת בספטמבר 2009. בספטמבר 2010 גלשו ברשת כבר 1.97 מיליארד גולשים; אולי יש 126 מיליון בלוגים באינטרנט, אבל רק 1.5 מיליון מהם מתעדכנים בתדירות של אחת לשבוע; גוגל לא שווה 200 מיליארד דולר, אלא כ-193 מיליארד דולר. אין ספק ש-200 מיליארד הוא מספר יותר עגול ויפה.

אחרי שסיפק תמונה מסולפת, מכריז "ישראל היום" על "פרויקט מיוחד" שנפרש על פני עמודים 12–19. דיפדפתי פנימה. כותרת הכתבה הראשונה של הפרויקט היא "מרשרשים ברשת", המדווחת על אתרים ש"שווים מאות מיליארדי דולרים". לצדה גרפיקה ילדותית של סימני דולר ובתוכם שמותיהם של אתרי אינטרנט כמו אמזון, פייסבוק, גוגל, ולצדם גם וואלה ומקו, שכידוע מרוויחות מאות מיליארדי דולרים. בייחוד מקו.

מתחת לאילוסטרציה הזו מוקמו תמונותיהם של ארבעת מיליארדרי הרשת: גייטס, ברין, פייג' וצוקרברג. "האינטרנט מוליד מיליארדרים בקצב ללא תקדים בהיסטוריה", נכתב מעל תמונותיהם, ציטוט של ד"ר אשר עידן, המתראיין לכתבה. מה חבל שגייטס הוא הכל חוץ ממיליארדר אינטרנט. גייטס עשה את הונו מהקמת חברת תוכנה שגילתה באיחור את חשיבות הרשת. עד היום חטיבת האינטרנט של מיקרוסופט מדממת מיליארדי דולרים בשנה. אבל מה זה משנה.

הכתבה עצמה, שנכתבה על-ידי חזי שטרנליכט, היא מופת של כתיבה לילדים בכיתה ד'. אם מערכת החינוך מחפשת טקסט שיסייע לילדים בכיתה ד' להכיר את מקורותיה ההיסטוריים של הרשת, הרי שהיא יכולה להפסיק לחפש. כך, לדוגמה, הטקסט מספר על "המלכה הראשונה של הרשת", חברת יאהו, ואיך היא דמתה לדפי-זהב.

הכתבה מדווחת בהתרגשות, כאילו זה קרה היום, על הקמת אמזון, מרפרפת ב-200 מלה על בועת הדוט.קום ורצה לדבר על ווב 2.0. לקראת סופה מדווח שטרנליכט: "בתחילה עוד ניסו ב'ניו-יורק טיימס' ובעיתונים שונים בארץ ובעולם לגבות תשלום על קריאת תכנים באינטרנט, אבל מהר מאוד הרעיון נזנח ואתרי העיתונים והחדשות נפתחו לכולם".

המאבק סביב מודל התשלום עבור חדשות ברשת, ההחלטה של "הניו-יורק טיימס" להתחיל לגבות תשלום מהגולשים החל מעוד חודשיים, הצעד של רופרט מרדוק, שסגר את שני אתרי העיתונים הבריטיים שלו למנויים בתשלום – כל אלו אינם קיימים. אחרי הכל, "מהר מאוד הרעיון נזנח". במחשבה שנייה, אין סיבה לזהם את ראשיהם של ילדים בכיתה ד'.

הטקסט של שטרנליכט הוא האנכרוניזם בהתגלמותו. כבר לפני עשור היו חלקים רבים מתוכו נתפסים כלעיסה משמימה של מידע מוכר. ברחבי העולם התפרסמו אינספור ספרים העוסקים באינטרנט. אמצעי התקשורת עוסקים במהפכה הדיגיטלית כבר מאמצע שנות ה-90. יש עוללים שאף שטרם יצאו מרחם אמם, כבר התברכו בפרופיל בפייסבוק. למרות זאת, "ישראל היום" מתייחס לקוראיו כאילו נחתו הרגע מהמאדים. "אתם יודעים, חייזרים מתוקים, פעם, לפני הרבה הרבה שנים, היתה חברה נחמדה. קראו לה יאהו!".

הכתבה השנייה בפרויקט, שנכתבה על-ידי סיגל ארביטמן, אינה מוותרת בקלות על תואר הכתבה האנכרוניסטית של העשור, ולכן היא עוסקת בנושאים כמו "עולם הדייטים באינטרנט", או "נכון שאתם כבר לא קונים דיסקים", או "א' בן 35 גולש באתרי פורנו" – אלוהים אדירים, בפורנו! – ומנדבת את המשפט האלמותי: "כל אחד יכול למצוא את מה שהוא מתעניין בו בלחיצת כפתור". הללויה. רק חסר היה שתסביר לקוראים שכאשר הם מזיזים את הפלסטיק העגלגל שמונח על השולחן ("עכ-בר", קוראים לו בחיבה), החץ שעל המסך זז בהתאמה. מנפלאות הטכנולוגיה.

אני שואל את עצמי מה חשב לעצמו אהרון לפידות, עורך מוסף "שישבת", כאשר אמר לעצמו, "אנחנו נחשוב מחוץ לקופסה, נצא מגבולות המעטפה, נראה לכולם מהי חשיבה מקורית". כמה תעוזה יש לאדם שמחליט להטיל על הכתבים שלו לסכם 20 שנות רשת באופן הכי רדוד, מיושן וחסר מעוף? מה אפשר ללמוד על עולמו התרבותי של עורך, של מוסף ושל עיתון שהדבר הראשון שעולה לו בראש כשהוא בא לטפל באחת התופעות המשמעותיות של ההיסטוריה המודרנית הוא שלושה סימני דולרים?

אין לי תשובות טובות על השאלות האלו. ההשערה היחידה שלי היא שלפידות יוצא מנקודת הנחה שהקוראים של החינמון "ישראל היום" מתייחסים למוסף שלו באותה רצינות שבה הם מתייחסים אל דפי הפרסומת שנדחפים לידיהם של עוברים ושבים בהבטחה ל"התעשרות מהירה".