1.

הנטייה הטבעית היא להתייצב מאחורי מיקי רוזנטל במאבקו העיקש במשפחת עופר. הרי "שיטת השקשוקה", הסרט שרוזנטל מככב בו, הוא סרט על יחסי הון ושלטון, ו"השקשוקה" היא התבשיל שרוקחים ביחד בעלי ההון ונציגי השלטון. עו"ד רם כספי, מתווך ידוע בין הון לשלטון, הוא שטבע את המושג "שקשוקה", כנראה במובן הטוב של המלה, ומציגו בסרט בגאווה, כמעין הגדרה ליצירה המשותפת.

"שיטת השקשוקה", למרות גישתו הרחבה לנושא, עוסק בלעדית במפעלות האחים עופר ובניהם. לא רק בכתיבת ההיסטוריה העסקית של המשפחה ובתיאור (השנוי במחלוקת) של השתלטותה על מיטב משאבי המדינה ונכסיה, כמפעלי ים המלח (כי"ל), התעשייה הפטרוכימית (בז"ן), שוק הספנות (צים) והבנקאות (המזרחי), אלא גם בתיאור מגמת התפשטותה המתמשכת. מן התעשייה הכבדה אל עסקי התקשורת (חצי הבעלות על רשת; תרומה נאה להקמת בית-הספר לתקשורת של הבינתחומי הרצליה) ואל השאיפה להנצחה עצמית בעולם האמנות, בתנאים נוקשים, בתמורה לתרומותיהם.

מעניין היה לצפות לא רק בתיאור המפעלים המזהמים, המסרטנים אולי, ובעובדים המפוטרים, אלא גם לרענן את הזיכרון בדבר אלה המשחרים לפתחם של הגבירים ואלה שכבר חצו את הקווים. איך ניר גלעד, שעמד מולם כחשב כללי בשם המדינה, מונה על-ידיהם למנכ"ל החברה לישראל, איך אלי גולדשמידט, ח"כ לשעבר ויו"ר ועדת הכספים של הכנסת, מונה לסמנכ"ל לענייני תקשורת של החברה לישראל, ואיך יונה יהב, ראש העיר "שלהם", מגונן עליהם כאב על גוזליו.

היום, כשעיתונות חוקרת נוטה לעסוק בזוטות מרגשות ובמקרי נוכלות פשוטים, המאמץ של רוזנטל וצוותו לחקור את פועלה המורכב של משפחת עופר, את הדרך להתעשרותה המופלגת ואת התנהלותה מול מדינת ישראל ראוי להערכה. על כן, כצרכן תקשורת וכעיתונאי ותיק, אהדתי נתונה מראש לרוזנטל, המגלם את דמותו של העיתונאי היחיד ומאבקו בתאגיד. מעבר לסיכונים המקצועיים שנטל על עצמו, רוזנטל העז ליטול סיכון אישי. מעטים מיישמים היום את הערך הראשון בעיתונות, זה שניסח אורי אבנרי כשרכש את "העולם הזה": "ללא מורא". זה מה שעיתונאים צריכים לעשות, ומי מתאים לכך יותר מרוזנטל האמיץ, רב הניסיון ועטור הפרסים?

2.

אבל, למרבה הצער, השקשוקה שבישל רוזנטל נחרכה בטרם הוגשה לשולחן, והוא עצמו עלול להיות זה שיאכל את התבשיל המפוחם. עכשיו מתברר כי הפורמט שאימץ – המופע הדוקו-טלוויזיוני בנוסח מייקל מוּר – ישמש את האחים עופר בסרט תגובה שהם מפיקים, ושקטעים ממנו, כ-9 דקות, הועלו כבר ליו-טיוב.

רוזנטל אינו היחיד שפועל בסגנון הגשת התחקירים המצולמים של מור, אבל כנראה הלך רחוק מדי עם האקטיביזם המיליטנטי, בלי לבדוק עד כמה מוצקה הקרקע שלרגליו. רוזנטל פיתח את הפורמט, גייר אותו והתאימו למידותיו, כמו גם ליתרונותיה ומגבלותיה של הטלוויזיה המסחרית, הנאבקת נואשות על הזכות לרגש את צופיה. אלא שהוא חצה את הקו ובמקום לצוד ביורוקרטים מסואבים, העז לאתגר את הגדולים ביותר.

וכך נותר עם סרט ביד, מעניין אך בעייתי, ואיבד את מקורות המימון שקיווה לקבל ואחריהם את כל גורמי השידור, וסופו שהפך לסרט סינמטקים חתרני. עם כל האהדה שאני רוחש להקרנתו, הפך הסרט מתוקף למתגונן הנאחז בקרנות המזבח של חופש הביטוי, במקום להצליח לבסס "אני מאשים" ציבורי ראוי.

הפורמט שנקרא בארץ בשמות דורסניים כמו "בולדוזר" או "בולדוג" מבוסס על המגיש הלא נעים, המרושל, המטריד את בעלי הכוח בדרכו לחשוף את שהם מבקשים להצניע ולהסתיר. גיבור העלילה הוא התחקירן הדון-קישוטי עצמו ומסעותיו, שהם נסיונות להסיג את פרטיותם של מושאי חקירתו, לכפות עצמו עליהם, להפתיעם, להביכם ולהיות מורחק ומבוזה על-ידיהם. וככל שנטרקות בפניו יותר דלתות, כך מתעצם מעמדו.

לא עוד חקירה יסודית מאחורי הקלעים והגשה קורקטית, כי אם שימוש בכל אמצעי, ממצלמה נסתרת ועד פסקול בּוּרלסקי, מאמצעי המחשה (לוח המונופול ועליו דמויות הנראות ככלי משחק) ועד קצב דרמטי, קריינות אירונית, תחביר קלישאי ("משלשלים לכיסם") ואמירות המרמזות בבוטות מה חושב המגיש על "האנשים האלה".

ב"שיטת השקשוקה" רוזנטל הוא המגיש והגיבור בעת ובעונה אחת. הבמאי (אילן עבודי) מציג אותו ומדובב אותו. רוזנטל ממקם עצמו מלכתחילה כיריב אישי שווה כוח למושאי תחקירו ומעמיד את ההיסטוריה המשפחתית שלו אל מול זו של משפחת עופר, ואת העסק הקטן והכושל של אביו המנוח מול עסקיהם המשגשגים. כאומר, זהו גורלם המר של הישרים, שמתים משברון לב על שאינם מוכנים לפטר את עובדיהם בשעת משבר.

כיוון שיצירת אהדה רגשית לעיתונאי הלוחם היא חלק מהותי מן הפורמט, ממש כיצירת הסתייגות ודחייה כלפי מושאי התחקיר, אנחנו, הצופים, כמעט מוחים דמעה בהזדהות עם דוד הקטן שלנו, דוברמן בזכות עצמו, שיצא למלחמת אין סיכוי בגוליית הנורא. האומנם?

3.

כך נראית סצינה מטרידה ב"שיטת השקשוקה", שבה נפגשים מיקי רוזנטל ועורך-דינו רונאל פישר לשיחה תמימה כביכול, לעיני המצלמה, לאחר שרוזנטל קיבל מכתב אזהרה מעורך-דין של משפחת עופר – דבר שגרתי למי שעוסק בתחקירים עיתונאיים ("מה, איומים כבר?", שואל הבמאי). פישר מנסה להבהיר לרוזנטל איזה סיכון הוא לוקח על עצמו, ורוזנטל מבאר, למצלמה: "מה אתה אומר? שְמָה? שהם ייקחו לי את כל הכסף שלי? שייקחו לי את הדירה שלי? שיתישו אותי בבתי-משפט שנים?". על כך אומר לו פישר: "אני אומר לך שהם ינסו ואני אומר לך שזה יהיה לא קל. לדעתי אתה צפוי בשלב הראשון לאיומים על הטלוויזיה, עליך, באשה, בילדים, בחברים שלך...".

בלי משים נחשפת כאן שקשוקה לא פחות בעייתית. השיח החופשי הזה, המייחס למשפחת עופר כל פשע עתידי אפשרי, משתבץ היטב באווירת הסרט כדי להבהיר שרוזנטל נמצא בחברה טובה של עיתונאים רדופי פוטין, תחקירני מאפיה נפוליטנית וחושפי ברוני סמים בקולומביה, ומהמר כאן על חייו וחייו משפחתו. פרופורציות הן דבר הכרחי בחיים, במיוחד בתחקיר דוקומנטרי. הרי מדובר במכתב מעורך-דין, לא יותר מזה, ותוכנו הנורא אפילו לא מצוטט.

4.

קורבנם הראשון של תחקירי הבולדוג נועץ השיניים והבולדוזר שאיש לא יעמוד בדרכו הוא לא טייקון או אוליגרך, אלא דווקא אח למקצוע, התחקירן הקלאסי והתחקיר העיתונאי התקני שהוא מייצר.

התחקירן הוותיק הוא עיתונאי חסר פנים, כותב סמוי מעין, עכבר ארכיונים, טרחן של עובדות ומספרים, שחייב להגיש לעורכיו הספקנים סיפור סגור, מעוגן בהוכחות ממוסמכות, שבו מדבר אך ורק המידע הקשיח. מלכתחילה, מערכת התחקירים בעיתון שונה במהותה מזו הטלוויזיונית. ממצאיה חייבים לטלטל, אבל לא בהכרח לרגש. הם אמורים להפעיל מנגנוני חקירה ציבוריים וגורמי אכיפת חוק, ולא דווקא ליצור חוויית צפייה עזה ורבת חשיפה.

בעיתון גדול יש מעגלים של בלימת זעזועים והדיפת לחצים, והמוגן שבהם הוא התחקירן. אבל תחקירן בעיתון יודע שעורכו יכול לעכב תחקיר, להחזירו לסבב השלמות או לפסול אותו בגלל פרצות שלא ניתנות להוכחה. לא מעט תחקירים שהופקו במאמץ רב במערכת העיתון שהייתי עורכו נגנזו כיוון שלא עמדו במבחן העיתונאי או המשפטי. אבל אלה שראו אור נהנו מגיבוי מלא ומוחלט, ויהא נשוא התחקיר אשר יהא.

הסיכון הכבד שרוזנטל לקח על עצמו הוא בצאתו לתחקיר בנושא ראוי ללא המסגרת המגוננת של מערכת עיתונאית בכלי תקשורת גדול. יכולתה של מערכת עיתון יומי, לדוגמה, לספוג את הלחצים מצד מושאי תחקירים בעלי עוצמה כמשפחת עופר גדולה לאין שיעור מזו הטלוויזיונית. חברת הפקה שנכנסת להפקת סרט ומשליכה את כל יהבה על סיפור המבוסס על תחקיר אחד שבויה בהתחייבות שנטלה על עצמה. החשש הוא שהאכפתיות הכנה, הראשונית, תתפתח למלחמת חורמה, ולו בגלל ההכרח בהשגת ממצאים ראוותניים, שבלעדיהם אין שואו. הפורמט הזה, פורמט הבולדוזר, הוא נשק קטלני ללא נצרה. אם חברת הפקה יוצאת לדרך ומפעילה על מישהו נוהל בולדוזר, קרוב לוודאי שדינו נחרץ עוד בשלב ההפקה. הוא לעולם לא יוכל לצאת מזה טוב.

5.

וכאן באה, כאמור, התפנית המפתיעה בעלילה. האחים עופר החליטו להתגונן והם זורמים עם הדימוי שהודבק להם, של בעלי עוצמה דורסנית, ויוצאים עכשיו לדרוס את הדורס. כך על-פי צפייה בשני הקטעים מסרט התגובה שפירסמו האחים עופר לקראת הקרב הגדול, קרב בולדוזר בבולדוזר. "לא משנה מי מהם ינצח. אנחנו נפסיד", כפי שאומרת סיסמת הקידום לסרט "הנוסע השמיני נגד הטורף".

ניתן להתרשם כי סרט התגובה עשוי בסגנון השקשוקה. אותה אנימציה, אותה קריינות, אותו סוג התנצחות. ברור שמקצוענים עשו אותו, אולי אותם אנשים. אין זה דומה להתגוננות משפטית, ולא למודעת תגובה בעיתונות סוף השבוע. לא מבצע, כי אם מלחמה ממש. תגובה ישירה לסרטו של רוזנטל, וחשיפת מה שנתפס בעיניהם כהעלמת מידע מכוונת מצדו בנושאים שבהם הואשמו על-ידיו וגם, כך נראה, התקפה ישירה על רוזנטל עצמו.

ההנחה היא שאם יושלם הסרט הזה, האחים עופר יתבעו להקרינו במקביל לכל הקרנה של "שיטת השקשוקה", במסגרת מה שהם תופסים כזכות התגובה. דרישה כזאת, אם תהיה, תיצור בעיה קשה לגורמים המשדרים ותפגע עוד יותר בריבונותם הנסוגה בלאו הכי של כלי התקשורת העיתונאיים.

יש בכך אכן משהו מכוער ומדאיג. בעולם הישן היינו אומרים: שעיתונאי יעסוק בעיתונות, אמן באמנותו, מבקר בביקורתו וטייקון בטייקונותו. אבל היום נראה שכל היקום התקשורתי הוא מגרש פרוץ, ומול כל אקטיביסט מטעם הציבור מוצב מיד בריון בשם בעל הבית. המהפכה התקשורתית נכנסת עכשיו לשלב נוסף.

האם מעתה גם הטייקון יפסיק לשחק את המשחק הקלאסי, שעל-פיו אם יש תלונה נגד גורם תקשורתי, מתגוננים בפניה בדרך המשפטית? האם מעכשיו יבחר כל טייקון איזה סוג תגובה הוא מעוניין להפיק: שמרנית, אלטרנטיבית, תחקיר נגדי, סרט, מחזמר? האם יכולה משפחת עופר לשכור במחיר עתק את כל צוות "ארץ נהדרת" כדי להפיק על חשבונה פרודיה על רוזנטל? הרי הטאלנטים ממילא כבר מופיעים בבר-מצוות של האלפיונים העליונים, אז מה הבעיה שירכשו גם קצת סאטירה? מי יודע? אולי באמת הכל זה כסף, כפי שחקק "הארץ" על דגלו?

בעובדה שחברת התקשורת עופר-מדיה מחזיקה ב-51% מרשת, שנציגיה מחזיקים במחצית המימון לחברת החדשות של ערוץ 2, יש סיבה לדאגה, במיוחד לאור האקטיביזם הקולנועי החדש של בעליה. עכשיו, כשיוחנן צנגן, מנכ"ל רשת היוצא, אמור לנהל את עופר-מדיה, ואבי צבי, איש עופר-מדיה, מונה לנהל את רשת, נראה שההצרחה בין הטייקון לזכיינית הטלוויזיה תתמסד ותעמיק. האם נראה בעתיד את סרטם של האחים עופר מוקרן חגיגית בפריים-טיים של רשת?

6.

אחרי שראיתי את קדימוני סרטם של האחים עופר, צפיתי שוב ושוב ב"שיטת השקשוקה". רוב החומר על אודות הבעייתיות בהתנהלות המדינה מול האחים עופר מוכר לי מקודם ופורסם בעיתונות הכתובה בהרחבה. למרות האהדה הספונטנית שהסרט מבטא כלפינו, האזרחים המקופחים, התקשיתי לגבש עמדה כלפיו. צריך לבודד את האמירה מן האווירה, להפריד תוכן ממשי מפעלולים ומאמירות מכוונות. אחרי שראיתי את הקדימונים לתגובתם של האחים, הבעיה אפילו מחריפה. יש כאן שתי גרסאות מציאות, המותאמות לתבניתו ולמטרותיו של כל אחד מהצדדים.

מתי גולן ניסח זאת כך ("גלובס", 17.3.09): "איני יכול לקבוע דעה מי צודק. כי לכל מסמך יש מסמך שכנגד, לכל טענה יש טענה שכנגד, לכל פרשנות יש שני צדדים".

גולן מציע משום כך ללכת לבית-המשפט, ובעצם לנהל על פני העשור הבא משפט לשון הרע, שתוצאותיו הציבוריות תהיינה מוגבלות מן הסתם (ראו משפט אריאל שרון נגד "הארץ" בעניין אי-אמירת אמת על-ידי אריאל שרון למנחם בגין במלחמת לבנון הראשונה). נכון יותר להשיב את הסומק ללחייו של התחקיר העיתונאי המקצועי, ולקוות שיימצאו עיתונאים נוספים שיראו לעצמם אתגר להיכנס לעובי הקורה של יחסי משפחת עופר ומדינת ישראל, ושיימצאו עיתונים וערוצי שידור שיואילו לפרסם את ממצאיהם.