עצוב. עצוב ומרגיז. עצוב ומרגיז וחבל. בכל זאת יש כמה עיתונאים בישראל המצדיקים בכתיבתם את התואר עיתונאי ללא המרכאות הכפולות. כזה הוא עוזי בנזימן. האוריינטציה הפוליטית שלו ברורה, ובכל זאת הרסן ניכר והחובה העיתונאית גוברת. גם אם במקרים רבים איני מסכים לתירוציו של בנזימן, אני חייב להודות בקיומן של הקושיות, ובדברים שלו יש בדרך-כלל ממש מעיק. משום כך היה לי עצוב לקרוא את המאמר האחרון שלו, "מיהו פטריוט" ("העין השביעית", 27.11.10), שהוא מעין סיכום על כנס העיתונאים השנתי באילת. עצוב. עצוב ומרגיז. עצוב ומרגיז וחבל...

בין השאר קובע עוזי בנזימן: "...מלכתחילה המנדט של העיתונאים הוא לדבוק באמת". זוהי אבחנה בעייתית משהו. המלה "מנדט" אינה מתאימה משום ש"מנדט" הוא ייפוי כוח, והרי הקוראים אינם מעניקים אותו לעיתונאים. העיתונאי עומד למבחן עיניהם של קוראיו בכל יום מחדש. אין לו שום מנדט מלכתחילה! יש לו תפקיד. ואכן, תפקידו של העיתונאי הוא לדבוק באמת. גם כאן יש בעיה, כי מהי האמת? מיהו מוסמך המוסמכים לקבוע את האמת? הלוא הכול בעיני המתבונן, כשמאחוריהן משנה סדורה. נכון, יש אמת אחת ויחידה, אבל יש לה זוויות שונות ומשונות והרבה פעמים היא מתעתעת ומאחזת עיניים. וכן, אור השמש מחטא ומסנוור כאחד.

"...ואם האמת שהם חושפים פוגעת בדיוקנה של מדינתם, זו בעייתה של המדינה, של המשטר השולט בה (ושלהם כאזרחים) – לא של התקשורת שמציבה מולם מראה" (שם).

אכן, תפקידה של התקשורת, בין היתר, הוא להציב מראה מול המשטר והציבור. גם כאן יש איזה מין חופש מופקר של העיתונאי לברור לו מראָה. מראה מלוטשת כדבעי היא נחלת מעטים ונדירה. אי-אפשר להימלט מן העובדה שהתקשורת הישראלית ברובה אינה אלא קיבוץ של מראות קמורות, קעורות וכעורות, מעבּוֹת ומדקיקות, מגדילות ומקטינות – כל אחת כפי השגת בעליה. לעתים קרובות מציב העיתונאי זכוכית פשוטה ושקופה שרואים בעדה את העיתונאי עצמו, מגוחך ועלוב, ועל אלה גאוותו הזחוחה והמשונה. ועל כן, לפני שעיתונאי מציב מראה בפני מאן דהוא, יואיל נא לנסותה על דיוקנו שלו ורק אחר-כך יסובבנה.

"גם עיתונאים במדינות דמוקרטיות אחרות ניצבים בפני דילמה דומה בעתות מלחמה. לא תמיד הם עומדים במבחן, ודי להיזכר בהתנהלות התקשורת הבריטית במלחמת פוקלנד ובביצועי העיתונות האמריקאית בחלק הראשון של מלחמת וייטנם וערב המלחמה בעיראק" (שם).

עוזי, עוזי... זה לא מרחיק לכת? אנחנו ובריטניה הגדולה? אנחנו וארצות-הברית של אמריקה? אפשר להקיש? להשוות? זה לא הפשפש בגבו של הפיל? זה מאוד-מאוד מתנשא לשים את אמריקה וישראל על אותה פלטפורמה דמוקרטית. גם לא בשביל להדגים התנהלות פטריוטית של התקשורת. אנחנו רחוקים ת"ק על ת"ק מיליוני שנות אור מן האפשרות הזאת. אמריקה שורדת סופות, אנחנו צריכים להישמר ממשב רוח קליל. ובכלל, לפני שבוחנים את זולתנו ראוי שנקשוט עצמנו.

ואחרון חביב:

"...ההתמודדות הראויה עם דיווחים לא נעימים היא הזמתם באמצעות הצגת מידע חלופי, אמין [...]" (שם).

זהו משפט המחץ של כל המאמר, והוא-הוא הראוי מכל להתמודדויות עם דיווחים לא נעימים או לא נכונים. אני הייתי מחמיר יותר – נדרש ונתבע במפגיע כאן לא רק מידע חלופי אמין, אלא גם מידע מוכח כלפי כולי עלמא, מוכח ומפורט אחד לאחד. בניסוח חד-משמעי ובלשון תקנית. דא עקא, תלוי מאוד מי אתה, מה אתה, מנין באתָ ולאן אתה הולך. אם תזים דיווח לא נעים באמצעות מידע חלופי, אמין, מוכח ומפורט שאינו מתיישר עם השמאל הנאור – תפוטר!

עצוב. עצוב ומרגיז. עצוב ומרגיז וחבל.