מדיניות הרשות בפועל ביחס לעיתונים ועיתונאים

התקשורת הפלסטינית בתקופת הרשות הייתה אמורה לגבש את מסגרת יחסי הגומלין בינה לבין מוסדות השלטון החדשים. היא עברה שלושה שלבים מובחנים מאז תחילת תהליך אוסלו ועד לאינתיפאדה השנייה: שלב השגשוג (מספטמבר 1993 עד יוני 1994), שהיה שלב של צמיחה ושגשוג, שהתבטאו בין השאר בהופעת עיתונים חדשים ותחנות רדיו וטלוויזיה פרטיות; שלב העימות (עם הקמת הרשות ביולי 1994 ועד לבחירות הראשונות בינואר 1996), שהתאפיין בעימות מתמשך בין עיתונאים למנגנוני הרשות על גבולות חופש הביטוי (התקופה השנייה הסתיימה עם ניהול הבחירות הראשונות בינואר 1996, אשר חיזקו את מעמדו של ערפאת והעניקו לגיטימציה לרשות ומנגנוניה); שלב הקיפאון (מהבחירות הראשונות עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000) שהתאפיין בפחד ואי-אמון מצד רוב העיתונאים שהחלו להפעיל צנזורה עצמית על עיתוניהם ותחנותיהם מחשש סגירה והתנכלות מנגנוני הרשות.[1]

התקופה האחרונה התאפיינה בהתנכלות נקודתית ופחות אגרסיבית של מנגנוני הביטחון. למנגנוני הביטחון השונים הייתה יותר שליטה על אמצעי התקשורת מאשר למוסדות הממשלתיים שהיו אמורים לפקח עליהם, כמו משרד ההסברה ומשרד התקשורת. במהלך התקופה המשיכה ישראל להטריד עיתונאים פלסטינים ואת מוסדותיהם. ההתנכלויות מצד הצבא הישראלי והמתנחלים לעיתונאים פלסטינים ומוסדותיהם נמשכו לאורך שלושת התקופות שבמהלכן הגבילה ישראל את זרימת המידע בזירה המקומית וזרימת המידע לזירה הבינלאומית.

שר ההסברה דאז, יאסר עבד-רבו, הודה שבשנה וחצי הראשונות של הקמת הרשות היו הפרות רבות של זכויות עיתונאים, אך ציין שאלה הלכו והתמעטו. הוא הצדיק זאת בשל אופי תקופת המעבר המיוחדת שהייתה תלויה במידה רבה בהתקדמות הפוליטית. במהלך התקופה נלחמה הרשות, לטענתו, על אופי החיים הפוליטיים והחברתיים.[2] עם זאת, ניסיון הרשות להכניע את העיתונות לא עלה יפה ולא הביא להשתלטותה הטוטלית על כל אמצעי התקשורת. ניסיונה לכפות את מרותה ולהשתיק את כל אמצעי התקשורת נכשל. היא אמנם הצליחה לגייס חלק ניכר מאמצעי התקשורת לקידום מטרותיה, אך נשאר מרווח לחופש ביטוי ברחוב, במוסדות להשכלה גבוהה, במרכזי תרבות למיניהם,[3] במסגדים ובחלק מאמצעי התקשורת. במהלך התקופה הנדונה הייתה מגמה של צמצום הפלורליזם בזירה התקשורתית.

עם תחילת תהליך אוסלו הופיעו 35 עיתונים חדשים כחלק מהאופוריה ששררה בקרב האוכלוסייה הפלסטינית – אופוריה שנבעה מהמחשבה שהכיבוש הישראלי עומד להסתיים. על פי הסכמי אוסלו המשיכו העיתונים המזרח ירושלמיים להיות כפופים לישראל וכפופים מרצון לרשות בהסכמת ישראל. באותה תקופה נחתם בין העיתונים המזרח ירושלמיים וישראל הסכם חדש שחייב את הראשונים למסור לצנזורה הצבאית רק מאמרים בנושאים ביטחוניים ושמר בידי הצנזורה את הזכות לפסול מאמרים. לעיתונאים נשמרה הזכות לעתור לבית המשפט. במהלך התקופה הראשונה הורגשה הקלה מסוימת מצד הצנזורה הצבאית שהחלה להרפות את פיקוחה על העיתונות הפלסטינית.

העיתונים הפלסטינים שיצאו לאור באותה תקופה היו יותר פלורליסטיים והציגו מגוון עמדות, חלקן ביקורתיות, של הקשת הפוליטית הפלסטינית. רוב העיתונים לא היו עיתונים עצמאיים (רובם היו תלויים באש"ף או במדינות ערב) ולא הביעו ביקורת על תהליך אוסלו. עיתון אל-קודס, למשל, פרסם במהלך חודש מאי 1994 את הפרוטוקולים והמוספים העיקריים של הסכם אוסלו א' באנגלית. אמנם ההסכם היה אירוע היסטורי מבחינת העם הפלסטיני, אבל הנהגת אש"ף, שחתמה על ההסכם, לא ראתה לנכון לתרגם ולפרסם אותו בעיתונות המקומית, כפי שעשתה זאת ממשלת ישראל. העיתון, בהיותו עצמאי, היה אמור לחשוף את הבעייתיות של ההסכם כדי לנהל עליו דיון ציבורי. עם זאת, אל-קודס ושאר העיתונים הסתפקו בהצהרות בכירי אש"ף שהיו שותפים בתהליך המו"מ, ולא חשפו את תוכן ההסכמים. הם פרסמו את הצהרות הנהגת אש"ף שקבעו שתהליך אוסלו הוא תהליך שלום ותהליך של בניית האומה הפלסטינית. אף על פי שהייתה ביקורת שנשמעה מכל מיני גופים על התהליך, היא נשארה מחוץ לקונצנזוס התקשורתי הפלסטיני. העצמאות הפוליטית החלקית (הקמת הרשות) לאחר שנים ארוכות של כיבוש לא הבטיחה חופש ביטוי וחופש עיתונות לפלסטינים. עד מהרה התפוגגה תחושת האופוריה והתחילה דרך ארוכה ומייגעת של עימות מתמשך עם הבעיות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות שמולן עמדה הרשות. במהלך תקופה זו נוסדו עיתונים ושבועונים חדשים. לראשונה יצאו לאור עיתונים של תנועת חמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועה. בעוד שישראל מנעה משתי התנועות להוציא ביטאונים משלהן, הרשות העלימה עין מהופעתם ואפשרה להן להוציא לאור עיתונים בתדירות קבועה.[4]

עם הקמת הרשות החל שלב העימות בין העיתונים, הוותיקים והחדשים כאחד, עם מנגנוני הרשות. במהלך השנה וחצי הראשונות הסתמן מתח בין שני הצדדים, מתח שהלך וגבר עד ערב הבחירות הראשונות. לאחר הבחירות שררה תחושת כניעה של העיתונאים למצב הקיים, שהתבטאה בשליטת הרשות על מרבית העיתונות. במהלך התקופה השנייה הצליחה הרשות לצמצם את מרחב החירויות של מרבית העיתונאים והעורכים, במיוחד אלה שהביעו ביקורת על הסכמי אוסלו, על השחיתות במנגנוני הרשות ועל שלטונו היחיד של ערפאת. אותם עיתונאים שהביעו ביקורת, במיוחד העיתונאים מהעיתונים האסלאמיים, סבלו מהתנכלויות מצד מנגנוני הרשות.

ימים ספורים לאחר הקמתה אסרה הרשות את הפצתם של שני עיתונים, א-נהאר ואח'באר אל-בלד,[5] בשטחה (הרצועה ואזור יריחו) וחייבה את כל העיתונים להוציא רישיונות הפצה. עד אז לא התבקשו העיתונים להוציא רישיון הפצה בתחום הרשות, ועל כן צעד זה נחשב להתערבות בחופש הביטוי וצנזורה עקיפה. הסיבה העיקרית לאיסור הייתה מאמר שפורסם בעיתון א-נהאר שמתח ביקורת על הנהגת הרשות והוויתורים שעשתה, על דרך ניהול המו"מ ועל כישלונה לתאם את עמדותיה עם מדינות ערב. שני העיתונים לא הביעו הסתייגות מהסעיף שעסק במעמד ירושלים בהסכם השלום בין ישראל וירדן.[6] ימים ספורים לאחר איסור ההפצה הופץ כרוז בגדה מטעם פת"ח שגינה את עמדת שני העיתונים שתמכו במדיניות הירדנית. בכרוז היה איום אישי על עורך א-נהאר.[7]

עיתון אל-קודס היה זהיר ולא העז לדווח על המקרה. כתגובה לאירוע הצליח העיתונאי דאהוד כותאב, כתב בעיתון אל-קודס ומנכ"ל טלוויזיית "אל-קודס החינוכית", להחתים 35 עיתונאים על עצומה נגד צו האיסור. הרשות לא נענתה לעצומה והפעילה לחץ על עורכי העיתון לפטר את כותאב, לחץ שבעקבותיו הוא פוטר ממערכת העיתון.[8] באותו שבוע ארגן מנכ"ל ארגון זכויות האדם הפלסטיני, באסם עיד, הפגנת תמיכה של עיתונאים נגד איסור הפצת שני העיתונים. רק 7 מתוך 54 עיתונאים שאישרו את השתתפותם הגיעו להפגנה, בעקבות הלחץ שהופעל עליהם מצד הרשות. לאחר שבועיים החל מו"מ מתמשך בין עורך א-נהאר לבין הרשות. העורך הסכים להצניע את תמיכתו בירדן והתחייב למתן את עמדותיו כלפי הרשות. העיתון הופיע מחדש, לאחר הפסקה של 36 ימים, עם הצהרה בעמוד הראשון שבה הוא מתחייב לדבוק ב"קו הלאומי". כמו כן הוא החל לפרסם ידיעות מחניפות לערפאת. למרות התמתנותו של העיתון, המשיכו מנגנוני הביטחון להטרידו ואף עצרו חלק מהעיתונאים המועסקים בו, עד שבסופו של דבר נאלץ העיתון להפסיק את הופעתו.

בנובמבר אותה שנה אסרה הרשות את פרסומם של ארבעה עיתונים[9] בשטחה בעקבות התנגשות הדמים[10] בין הרשות ופעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי (אירועי "מסגד פלסטין") ועצרות התמיכה בשני הצדדים שהתקיימו לאחר מכן. מפקד המשטרה ברצועה דאז, ג'אזי אל-ג'באלי, טען שהעיתונים פרסמו אומדנים גבוהים של מספר המשתתפים בעצרת חמאס והג'יהאד האסלאמי והפחיתו את מספר המשתתפים בכינוס התמיכה בערפאת.[11] לאחר מו"מ מייגע בוטל איסור ההפצה, ועורכי העיתונים התחייבו לתאם עם מפקד הביטחון המסכל את הנושאים שיופיעו בעמוד הראשון ואת תוכן המאמרים הביקורתיים על הרשות. בעקבות פיגועי ההתאבדות באפריל 1995 והלחץ הישראלי על הרשות להשתיק את האופוזיציה האסלאמית חייב המודיעין הפלסטיני את העיתונים למסור את החומרים לפני פרסומם, כפי שהיה נהוג בתקופת הכיבוש. אחרי כל פיגוע נרשמו הפרות בוטות של זכויות אדם מצד ישראל והרשות, אך רוב העיתונאים חששו לדווח או להביע ביקורת גלויה עליהם.

במהלך התקופה השנייה עצרו מנגנוני הרשות עורכי עיתונים,[12] כתבים וצלמים. חלק מהעיתונאים הוכו באכזריות והתבקשו לחשוף את מקורות המידע שלהם. מנגנוני הרשות עצרו גם פעילים פוליטיים[13] שפרסמו מאמרי ביקורת נגד הסכמי אוסלו והרשות. הם סגרו עיתונים ללא התראה וללא הליך משפטי.[14] בדרך כלל נשלחה הודעה של המשטרה למשרדי העיתונים על חובת הסגירה ללא ציון תקופת הסגירה. כמה מהעיתונים נאלצו לסגור לתמיד בשל ההטרדות החוזרות.[15] מנגנוני הרשות גם החרימו מסמכים וציוד, ואף שרפו משרדים, כמו המשרד של עיתון אל-אומה המזרח-ירושלמי שפרסם קריקטורה בגנות ערפאת.[16]

במהלך השנה וחצי הראשונות מאז הקמת הרשות חלה ירידה בנכונות של עורכים רבים להתעמת עם הרשות. האיום הכלכלי על הנהלת העיתונים והאיום המתמיד במעצר עיתונאים השיגו את המטרה: רוב עורכי העיתונים חדלו להסתכן והחלו להתערב בעבודתם של העיתונאים.[17] עיתון אל-קודס, למשל, הפסיק לפרסם מאמרים של אדוארד סעיד שמתח ביקורת נוקבת על הסכמי אוסלו והנהגת ערפאת.[18] רוב העיתונאים חדלו לשלוח ידיעות שהיו עלולות להיות שנויות במחלוקת, ורק קיוו שאמצעי תקשורת אחרים יפרסמו מה שהיה אסור להם לדווח. הציבור ידע, למשל, על השחיתות במנגנוני הרשות ואכזריות מנגנוני הביטחון (בעזה לבדה היו 35 בתי כלא), אבל העיתונות הפלסטינית לא הייתה יכולה לדווח עליהן. אף עיתון לא העז לכתוב על התדרדרות הכלכלה הפלסטינית, הרחבת ההתנחלויות, בניית הכבישים העוקפים והמשך הפקעת האדמות מצד ישראל בתקופת רבין-פרס.

עיתונאים רבים פיתחו סוג של ביקורת עדינה וסמויה כדרך להבעת עמדותיהם; הם השתמשו בביטויים עמומים כפי שהיה נהוג בתקופת הצנזורה הישראלית כאשר נאסר עליהם להביע ביקורת גלויה. עמימות השפה הערבית אפשרה לעיתונאים לתמרן במרחב גדול מבלי להתעמת עם הצנזורה הישראלית,[19] ועל הקוראים הוטל לקרוא בין השורות ולהבין את המסר הסמוי. עיתוני האופוזיציה האסלאמית, לעומת זאת, אימצו ביקורת סמויה אבל בוטה. הם לא ציינו את שמות המותקפים אבל היה מובן לקוראים מי היו המותקפים. הם השתמשו למשל בכינויים מעליבים במקום לציין את שמו של ערפאת. ביקורת זו, שנקראת "דקירת סיכות", הייתה מנוגדת לאתיקה המקצועית. מומחה לענייני תקשורת טען שלתנועת חמאס לא הייתה תכנית חלופית כוללת לזו של הרשות, ושהיא לא הייתה מעוניינת בשיפור ניהול הרשות, מכיוון שזו פעלה בניגוד לאינטרסים שלה. כתוצאה מכך איבדו עיתוני האופוזיציה האסלאמית את אמינותם בעיני הציבור.[20]

יש לציין שעיתוני האופוזיציה האסלאמית הגיעו לציבור מאוד מצומצם ברצועה שהאמין באידיאולוגיה ובאסטרטגיות שלהם. לאופוזיציה הלאומית, שהייתה יכולה להיות אופוזיציה אפקטיבית מול הרשות, לא היו יומונים או שבועונים שהיו יכולים ליצור לחץ על הרשות כדי שתשנה את מדיניותה. האופוזיציה הלאומית החרימה את הבחירות והפסיקה להיות שותפה בפעילות הפוליטית. מצב עניינים זה מסביר את חולשתם של עיתוני האופוזיציה האסלאמית והלאומית ואת הדומיננטיות של שלושת העיתונים המרכזיים.[21] על אף מספרם הרב של העיתונים שהיו בבעלות פרטית, ההגמוניה נשארה בידי העיתונים שביטאו את העמדה הרשמית של הרשות.

עיתוני האופוזיציה האסלאמית לא הזכירו את המילה "לאומית" כאשר הזכירו את הרשות; הם כינו אותה רק ה"רשות הפלסטינית", כדי להראות שהם אינם מכירים בה כמייצגת את העם הפלסטיני. עיתון אל-ואטן השתמש, למשל, בביטוי "סולטאן האוטונומיה" כדי להדגיש את שלטונו היחיד של ערפאת. שאר העיתונים, לעומת זאת, הוסיפו את המילה "לאומית" לרשות (מילה שלא הופיעה בהסכמי אוסלו) והציגו את ערפאת כ"נשיא" פלסטין (לפי ההסכמים הוא היה יו"ר הרשות ולא נשיא הרשות).

חוק הבחירות הפלסטיני אסר על הרשות להיות מעורבת בתעמולת הבחירות. אולם לשרים שהמשיכו לכהן במשרותיהם, למקורבי הרשות ולמועמדי פת"ח הייתה עדיפות ברורה על המועמדים האחרים מבחינת ייצוגם בכל העיתונים המרכזיים. תעמולת הבחירות התחילה לפני מועדה הרשמי ונמשכה עד יום הבחירות, מה שהיה מנוגד לחוק הבחירות.[22] במהלך התקופה סבלו עיתונים רבים מצעדי עונשין: שיבוש הפצה, סגירת עיתונים ובתי דפוס, איומים וגם מעצר של עיתונאים. יומיים לפני הבחירות סגרה הרשות מרכז לשידור בעזה כדי למנוע ממנו לסקר את הבחירות, ועצרה את מנכ"ל ארגון זכויות האדם הפלסטיני על פרסום דו"ח על הבחירות. שלושת היומונים המרכזיים לא פרסמו אף מאמר ביקורת על ניהול הבחירות. עיתון א-נהאר היה היחיד שפרסם תקציר של דו"ח ביקורתי של האיחוד האירופאי על ניהול כספי הבחירות. עיתון אל-קודס הסתפק בפרסום תגובת הרשות על הדו"ח.[23]

הבחירות הראשונות למועצה המחוקקת שהתקיימו בינואר 1996 הביאו ניצחון מוחץ לערפאת ולתנועת פת"ח. מאז הופיעה בעמוד הראשון בכל עיתון תמונה גדולה של ערפאת ודיווח מפורט על פעולותיו.[24] רוב העיתונים התחילו להשתמש בכינוי "המנהיג והסמל, האח אבו-עמאר". כמו כן, הייתה הצפה של מודעות ברכה ל"נשיא פלסטין" מטעם אישים, חברות וארגונים שבירכו אותו על ניצחונו והודו לו על מגוון רחב של נושאים. סגנון הברכות היה הערצה לאישיות המנהיג, "כבוד הנשיא", כפי שהיה נהוג ברוב מדינות ערב.

לאחר חיזוק מעמדה של הרשות, הסתפקה הרשות באיומים כדי לכפות על העיתונים לאמץ את גרסתה הרשמית והפחיתה במקרי ההתנכלויות. היא השתיקה כל ביקורת על ערפאת ומנעה ניהול דיון על מהות הסכמי אוסלו. העיתונאים מצדם אימצו אסטרטגיה של צנזורה עצמית והסתפקו בפרסום ידיעות ודעות שהיו מקובלות על הרשות. אולם העימות לא נעלם כליל. מעתה הטילה הרשות עונשים על עיתונאים בודדים ולא על צוות העיתון כולו כפי שנהגה בתקופת העימות. עיקר הנענשים היו עיתונאים שעבדו באמצעי תקשורת זרים. עד לבחירות לא הפעילה הרשות סנקציות נגדם אף על פי שהם היו נועזים בדיווחיהם, אך במהלך הזמן היא הבינה את מידת השפעתם של סוכנויות חדשות ותחנות לוויין זרות בעיצוב דעת הקהל הפלסטיני.[25] היא ניסתה להשפיע על אמצעי תקשורת אלה דרך פגיעה בצוות הפלסטיני המקומי.[26] במהלך שנת 1996 נרשמה עלייה במקרי ההתנכלות לעיתונאים. עורכי שני העיתונים אל-בילאד ואל-איסתקלאל[27] נעצרו, ועיתונאים הותקפו על כתיבת מאמרי ביקורת ועל סיקור של הפגנות נגד הרשות. אולם מספר ההתנכלויות הלך והצטמצם בהדרגה בשלוש השנים האחרונות עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה.[28]

באפריל 1996 הוציא ערפאת צו נשיאותי שבו הורה לכל אמצעי התקשורת להפסיק להשתמש במונחים "השטחים הפלסטינים" או "הגדה והרצועה" ולקרוא להם "פלסטין". אמצעי התקשורת כיבדו את ההוראה. מאז התייחסו רובם לכל ביקור ברצועה או בגדה כביקור בפלסטין, וערפאת קידם את פני המבקרים בטקסים ממלכתיים על פי כללי הטקסים הנהוגים במדינות ריבוניות.

אירועי המנהרה שפרצו בספטמבר 1996 נהנו מסיקור נרחב בעיתונים הפלסטיניים ובהבעת אמון של הרחוב הפלסטיני בערפאת על כך שסירב לפגוש את בנימין נתניהו. עמדה זו זכתה לתשואות אפילו בקרב מתנגדיו. מאז עליית נתניהו לשלטון הופיעו מדי יום דיווחים על הפרות ישראל בעמוד הראשון. העיתונות הרבתה לדווח בימי הסגר שהוטל על השטחים אחרי כל פיגוע על הנזקים שנגרמו לכלכלה הפלסטינית ועל סבל האוכלוסייה המקומית, ובמקביל הצניעה את הדיווח על אירועי ההתנגשות בתוך הרשות ומקרי ההתנכלות של מנגנוני הרשות,[29] ולפעמים אף התעלמה מהם. לא נשמעה אף מילה בגנות מנגנוני הרשות וערפאת. בעקבות חתימת מזכר ואי ריבר באוקטובר 1998 הוציא ערפאת צו נשיאותי נגד הסתה, וצו זה היווה כלי נוסף של שליטה של הרשות בעיתונות. הרשות החלה להעניש עיתונאים שסיקרו את פעילות הפלגים המתנגדים לתהליך אוסלו או ראיינו בכירים של האופוזיציה האסלאמית.[30]

כפי שניתן לראות, היה פער עצום בין הצהרות הבכירים במשרד ההסברה ובין מדיניות הרשות בפועל. חוק העיתונות וההוצאה לאור 1995, שהתיימר להבטיח חופש ביטוי וחופש עיתונות, נוצל בידי הרשות כדי לכפות את מרותה על העיתונות. הרשות לא התעלמה ממנו אלא השתמשה בו כדי להצדיק את הגבלת חופש הביטוי בתחומה. בדרך כלל היא הסתמכה על טיעונים משפטיים והאשימה את העיתונים בעבירות על החוק כדרך להצדקת מעשיה; לעבירות כאלה נחשבו, למשל, פרסומים שנתפסו לטענתה כ"פוגעים באחדות הלאומית". ברוב המקרים לא הוצגו הסיבות האמיתיות להגבלות, אלא רק טיעונים שונים כמעין תירוץ לכפיית צעדיה (כמו במקרה של עיתון א-נהאר). גם במקרים שבהם לא ניסתה הרשות להצניע את צעדי הדיכוי שלה, היא לא פרסמה את הסיבה האמיתית למעשיה.[31]

אף על פי שהרשות הכריזה על ביטול הצנזורה הישירה, היא הנהיגה צנזורה לאחר הפרסום. זאת הייתה צנזורה האופיינית למשטרים שלא היו מעוניינים להציב צנזורה ישירה. רוב המקרים הראו שהחוק לא היה יכול להגן על הקורבן. הרשות לא היססה להשתמש בכוח כדי לכפות את מרותה על העיתונים. יש לציין שהיו הבדלים בולטים בהתייחסות הרשות לעיתונאים בגדה וברצועה. שני שלישים מההפרות נגד עיתונאים התרחשו ברצועה, על אף מספרם הקטן של העיתונאים ברצועה לעומת מספרם הגדול בגדה.[32] הסיבה לכך הייתה שעיתוני האופוזיציה האסלאמית יצאו לאור ברצועה, ובגדה לא יצא כמעט אף עיתון שהביע ביקורת נוקשה על הרשות. כל העיתונאים שנעצרו לא הועמדו לדין ולא זכו למשפט הוגן. חלקם שהו תקופות ארוכות במעצר ללא הגשת כתבי אישום נגדם. אמנם החוק היה אמור להבטיח את זכות העיתונאים לשמור את מקורות המידע שלהם חסויים, אך הרשות לא כיבדה זאת. עיתונאים שנעצרו נחקרו על מקורות המידע שלהם, וחקירות אלה פגעו בנכונות של האנשים למסור מידע מחשש להיחשפות.

רוב העיתונאים שעברו הטרדות לא פנו למערכת המשפטית ולא מחו על כך דרך אמצעי התקשורת.[33] צוות שבועון א-ריסאלה היה היחיד שעתר לבית המשפט בספטמבר 1997 בעקבות סגירת העיתון. בית המשפט זיכה את עורכו והורה על פתיחת השבועון מחדש. אולם הרשות התעלמה מההחלטה והתירה את פתיחתו רק כעבור כמה חודשים ממתן פסק הדין. רוב העיתונאים ידעו שאיגוד העיתונאים היה מגויס לרשות ולא היה יכול להגן עליהם כפי שעשה בתקופת הכיבוש. השינויים הפוליטיים שאירעו מאז תחילת תהליך אוסלו שינו במידה רבה את השיקולים הפנימיים בזירה העיתונאית. בעוד שכל התנכלות מצד שלטונות ישראל לעיתונאים פלסטינים לפני תהליך אוסלו הביאה לאהדה כלפיהם ולהזדהות ציבורית רחבה, ההתנכלויות מצד מנגנוני הרשות הוצנעו והעיתונאים נשארו בזירה לבדם. מאז הקמת הרשות לא נכתבו בעיתונים מאמרים על הפרת זכויות של עיתונאים על ידי הרשות, מלבד בעיתונים שיצאו בשפה האנגלית, שהיו בעלי תפוצה נמוכה. מצב זה אילץ עיתונאים רבים להצניע את קולם וללכת בתלם.[34]

בנוסף על הצנזורה הסמויה, השתמשה הרשות בכמה דרכים לא פורמליות כדי לחזק את שליטתה על העיתונות, ובה בעת היא דאגה לשמור על תדמיתה הדמוקרטית בעיני העולם. היא ניצלה את התנאים הכלכליים הקשים כדי להשתלט על העיתונות. תנאים קשים אלה הפכו את העיתונות לקורבן של מניפולציה פוליטית. הרשות סבסדה חלק מהעיתונים דרך מינויים קבועים כדי לקרב אותם לעמדתה. למשל, עיתון אל-חייאת אל-ג'דידה הופץ בחינם במשרדי הרשות, ועיתון אל-קודס קיבל סבסוד חלקי לאחר מעצר עורכו בדצמבר 1995. רוב העיתונאים קיבלו משכורות נמוכות, מה שהפך אותם למטרה קלה לשוחד. בתמורה הם התחייבו לפרסם אך ורק דיווחים חיוביים ולהעביר את תלונות הציבור לפקידים כדי שיטפלו בהן. מתוך 400 העיתונאים שכתבו בעיתונות היו רק 20 עיתונאים עצמאיים. במציאות זו לא היה ניתן לקרוא על מקרי השחיתות בתוך הרשות בעיתונות הפלסטינית.[35]

סוגיה נוספת שחיזקה את שליטת הרשות הייתה הקשרים ההדוקים בין עורכי העיתונים ובכירי הרשות. לשני עורכי העיתונים אל-אייאם (אכרם הנייה, יועצו של ערפאת) ואל-חייאת אל-ג'דידה (נביל עמר, שהתמנה לשר לענייני הפרלמנט בממשלה השנייה) הייתה השפעה ניכרת במנגנוני הרשות. לקרבה זו היו שני היבטים: שניהם נהנו מנגישות גבוהה למקורות המידע והיו יכולים לספק מידע מהיר יותר ופרשנויות מדויקות יותר של מדיניות הרשות ביחס לשאר העיתונים, ובנוסף לכך שניהם גם היו יכולים לגשש ולהבין מה מותר לפרסם בהתאם להלכי הרוח בקרב בכירי הרשות. על כן הפכו שני עיתונים אלה במרוצת הזמן למעין סיסמוגרף שפרסם מאמרים בהתאם להלכי הרוח של הרשות ולא לפי מדיניות ברורה.[36]

כל העיתונאים הביעו הסתייגות מחוק העיתונות וההוצאה לאור 1995. הם טענו שאמנם החוק ביטל את הצנזורה הישירה, אבל הוא הכיל נושאים עמומים שחייבו אותם לצנזר את עצמם מחשש לחציית הקווים האדומים. עיתונאים רבים ציינו שהם העדיפו את המצב שבו הנושאים שמותר לכתוב עליהם ואלה שאסור לכתוב עליהם מוגדרים בצורה ברורה. הצנזורה הפלסטינית לא הייתה מערכת של מנגנוני פיקוח (כמו הצנזורה הישראלית), אלא דפוס התנהגות שהתפתח בעקבות כמה אירועים שבהם התייחסו הרשות ומנגנוניה בצורה נוקשה אל עיתונאים. בהיעדר חוק ברור, הפכה הצנזורה האישית לדפוס שכיח בקרב רוב העיתונאים. האווירה הפוליטית של תקופת המשבר והסנקציות המשפטיות (סגירת עיתונים, מעצר עיתונאים ועוד) כפו על העיתונאים לציית להוראות הרשות. חלק עשה זאת מתוך הזדהות, חלק מתוך נאמנות וחלק אחר מתוך פחד. עד מהרה הלכו רוב העיתונאים בתלם ולא העזו לחצות את הקווים האדומים ששורטטו על ידי הרשות.[37]

העיתונאים לא היו יכולים לנבא את עמדת הרשות או לגשש ולגלות מה הם הלכי הרוח, במיוחד בעניינים שהיו יכולים להתפרש כפוגעים ב"אחדות הלאומית". הייתה רשימה ארוכה של נושאים שהעיתונאים חששו לעסוק בהם פן יעוררו רגישות בקרב מנגנוני הרשות, כמו השחיתות וההעדפות המשפחתיות, העצורים והעינויים בבתי הכלא הפלסטיניים, הפרת זכויות מצד מנגנוני הביטחון, התיאום הביטחוני של מנגנוני הביטחון עם ישראל, ביקורת על ערפאת ובני משפחתו, ביקורת חברתית שיש לה קשר עם המבנה החמולתי והשבטי או כל עניין הקשור לאפליה על רקע דת ומין.[38]

העיתונים נאלצו לפרסם מאמרי ביקורת רק בעמודים הפנימיים תחת כותרות באותיות קטנות כדי להפחית את השפעתם. במקרים שבהם היו דיווחים על הפרת זכויות אזרח מטעם אחד ממנגנוני הביטחון, נמנעו העיתונים מלהזכיר שמות של האישים או של היחידות שהיו מעורבים בעניין. הם היו יכולים להביע ביקורת על משרדי הממשלה, כולל בכירים בשלטון, בתנאי שהיא נעשתה בזהירות ובאיפוק מרבי. לא הייתה ביקורת אישית על ערפאת, אף על פי שלא היה איסור רשמי למתוח ביקורת פומבית עליו. גם האופוזיציה נזהרה מלתקוף אותו אישית: מי שהעז לעשות זאת הוצג כמבזה את "הישות הפלסטינית" או כבוגד. על כן נשאר מרחב צר של נושאים שהעיתונאים היו יכולים לכתוב עליהם. הם העבירו בעיקר הצהרות של בכירי הרשות, כתבו עליהם ועל פעולותיהם והעתיקו חדשות שהובאו בסוכנות "ואפה" ובעיתונות הישראלית מבלי לעשות תחקיר מעמיק בנושאים שעניינו את הציבור.[39] על פי סקר שנערך ב-1999,[40] 63.3% מהחומר שהתפרסם בעיתונות הפלסטינית היה על המדיניות הישראלית נגד הפלסטינים ועל תהליך המו"מ, 3.6% נגע בטיפול בבעיות האזרח ורק 1.6% התייחס לטיפול בנושאים שנגעו לזכויות אדם.

במציאות כזו הפכו שלושת העיתונים המרכזיים לעיתונים צייתניים ואילמים שלא סיפקו את המידע הנדרש לשם גיבוש דעת קהל בעניינים מהותיים, כמו המדיניות הפוליטית והציבורית של הרשות. הם לא ערערו על אף ידיעה או נושא. לא היה כמעט אזכור להפרות זכויות האדם מצד הרשות ולמקרי השחיתות. לא הייתה ביקורת על מדיניות הרשות בנושאים הפנימיים ועל החלטות המועצה הפלסטינית בעניינים רגישים. רוב העיתונים העבירו מידע מבלי לנקוט עמדה. עיתונאים בודדים העזו מדי פעם לפרסם מאמרי ביקורת על פקידים במוסדות הרשות, אך הרשות ראתה בכך הכפשה ולא ביקורת בונה.[41]

העיתונות הפלסטינית, לפי תפיסת הנהגת הרשות, הייתה אמורה לחזק את הרשות בניהול המו"מ עם אויב שהיה חזק ממנה בהרבה. על כן היא הטילה אשמת בגידה על כל מי שהביע עליה ביקורת, כמו על 20 האישים שחתמו על "כרוז העשרים" בנובמבר 1999 המגנה את השחיתות במנגנוני הרשות. העיתונות, למעשה, קיבלה את העמדה שאין לאף אחד זכות להביע ביקורת על ערפאת ועל תהליך אוסלו. בכירי הרשות האשימו את הארגונים הלא ממשלתיים באי-שקיפותם ושתקו בנושא אי-שקיפות הרשות שבזבזה שליש מתקציבה (דו"ח מבקר המדינה 1997) על הוצאות מיותרות. העיתונות הצדיקה זאת באילוצים קשים שבהם נתקלה הרשות ולא הביעה ביקורת על אי-הדחת השרים שהואשמו בשחיתות.

העיתונות הפלסטינית לא הייתה יכולה לתפקד כ"רשות רביעית" לאור ההגבלות השונות שהוטלו עליה. היא לא התפתחה כעיתונות חופשית. היא אמנם טיפלה בבעיות פנימיות יותר מבעבר, אבל טיפולה היה שטחי למדי ותפוצתם המצומצמת של העיתונים העידה על אי-אמון ציבור הקוראים בה. יש לציין שהרשות לא התירה כניסת עיתונות זרה לתחומה ועל כן לא היו מתחרים לעיתונים הפלסטיניים כמו במקרה של התקשורת האלקטרונית. ההגבלות הפורמליות והבלתי-פורמליות נכפו על ידי פקידי הרשות בשם "האינטרס הלאומי". מדיניות זו הייתה נגועה בשחיתות ובהעדפות משפחתיות. ניסיון הרשות להשתלט על התקשורת תוך השתקת קולות המתנגדים ושימוש בשיח לאומי מוגבל היווה טבעת חנק על אלה שנאבקו להרחבת חופש הביטוי וניהול שיח אמיתי וביקורתי על הרשות. אמנם היה שיפור ביחסי הגומלין בין הרשות ומוסדות התקשורת בשלוש השנים האחרונות של התקופה הנדונה, אבל התקדמות זו לא העידה על רצון ההנהגה לאפשר ניהול שיח אמיתי שיכול להטיל הגבלות על שליטתה, אלא על התמתנות העיתונאים והימנעותם מלאתגר את הרשות.[42]

מדיניות הרשות כלפי התקשורת הממלכתית

כפי שכבר ציינו, רשות השידור התחייבה להיות תקשורת של כל העם הפלסטיני (תקשורת המולדת) ולא שופר לרשות. כמו כן היא התחייבה להיות ניטרלית ולשקף את הפלורליזם הפוליטי בחברה דרך מגוון תכניותיה. עם זאת אימצה רשות השידור דרך תחנת הרדיו והטלוויזיה הממלכתיות אך ורק את שיח הרשות ותומכיה, שהדגיש את הישגי אוסלו. היא שיווקה את תהליך אוסלו כ"תהליך שלום" שיעדו הקמת המדינה הפלסטינית העצמאית שבירתה ירושלים. הרשות שיווקה את התהליך כ"דרך ההכרחית" לאחר כישלון המאבק הפלסטיני המזוין. התקשורת הממלכתית הבליטה את הישגי הרשות והדגישה שוב ושוב שהרשות נמצאת בדרך להשגת עצמאות, תוך כדי התעלמות מהאירועים שהתרחשו במציאות.

במהלך השנה וחצי הראשונות לאחר הקמת הרשות הושם דגש מיוחד בתקשורת הממלכתית על נושאי המו"מ עם ישראל. חזרת הנהגת אש"ף מהגולה, ההכנות לקראת הבחירות הראשונות ובניית מוסדות הרשות. פגישות ערפאת עם משלחות זרות, קבלת תרומות כספיות, בניית כבישים וכיתות לימוד ושחרור אסירים מבתי כלא ישראליים קיבלו מקום בולט בתקשורת הממלכתית. רק מדי פעם הוזכרו הפרות ישראל את ההסכמים, כמו המשך הסגר על הרצועה, הפקעת האדמות בגדה, הרחבת ההתנחלויות, עיכוב יישום ההסכמים וההתדרדרות הקשה בכלכלה הפלסטינית. לעתים רחוקות הושמעו קולות בודדים שהביעו ספקות לגבי כוונותיה האמיתיות של ישראל בעניין השלום. בעקבות הנסיגה המשמעותית בזירה הפוליטית לאחר רצח רבין ועליית הליכוד לשלטון קיבל "תהליך השלום" מקום מרכזי בשידורי "צאות פלסטין" [ערוץ הרדיו הממלכתי של הרשות], תוך טשטוש שאר האירועים שקרו במקביל (המשך הסגר על הרצועה והתדרדרות המצב הכלכלי). במקום לתקוף את פעולותיה של ישראל כהפרות בוטות של זכויותיו של העם הפלסטיני,[43] התייחסו הדוברים להפרות ישראל כהפרות של "תהליך השלום". ערפאת התייחס, למשל, לבנייה בהר חומה במרס 1997 כפעולה שמטרתה להרוס את "תהליך השלום". הוא שילב בין השיח התקשורתי המהפכני של אש"ף והשיח של תהליך אוסלו והצהיר ש"הרשות תשחרר כל שעל מאדמת המולדת דרך תהליך השלום". הרשות השתמשה בסיסמאות אלה כדי לחזק את אמונת הציבור במנהיגותה, להדגיש לציבור שהיא עדיין מגויסת לקידום הפרויקט הלאומי ולמנוע את העמדת תהליך אוסלו לביקורת ציבורית. על כן הופנתה הביקורת להפרות של ישראל ולעמדותיה, ולא למהות ההסכמים שעליהם חתמה הרשות.[44]

התקשורת הממלכתית לא שימשה במה לשיח אמיתי לכל הפלגים כפי שהתחייבה לעשות, אלא היוותה שופר לרשות. היא לא הציגה ביקורת על שלטונו היחיד של ערפאת ועל המיליטריזציה של החברה הפלסטינית.[45] היא חזרה על הדברים שאמר ערפאת בכל נאום שנשא – "הם רואים אותה [המדינה] רחוקה, ואני רואה אותה קרובה", או "הכיבוש עומד להסתיים, והמתנחלים עומדים להתפנות". הרשות השתמשה בתקשורת הממלכתית כמונופול לקידום מדיניותה וחיזוק מעמדו של ערפאת. היא העבירה דרכה עמדות שתמכו בה ובמדיניותה, ולא הציגה ביקורת על הרשות ומנגנוניה. כל ביקורת הותקפה בחריפות באשמת בגידה ב"מטרות הלאומיות של העם הפלסטיני".

למשל, באוגוסט 1996 הותקף אדוארד סעיד ב"צאות פלסטין" על הביקורת שלו על ערפאת. התקשורת הממלכתית לא הציגה את הביקורת שהביעו אנשים בשיחות הפרטיות שלהם, בימי עיון שהתנהלו סביב נושאים מגוונים או בפעילות האוניברסיטאית. שר ההסברה דאז, יאסר עבד רבו, טען פעמים רבות שהרשות לא הכתיבה לתקשורת הממלכתית את הנושאים שהיא הייתה רשאית לעסוק בהם ואת אופן סיקור החדשות. היא הייתה חופשית לדון בכל נושא ולהציג ביקורת בכל עניין. אולם המציאות העידה על תמונה אחרת. הרשות הורתה, למשל, ל"צאות פלסטין" לא לשדר כרוזים של האופוזיציה האסלאמית.[46]

במהלך העימות הראשון בין פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי והמשטרה, בנובמבר 1994, הציג "צאות פלסטין" את הגרסה הרשמית של הרשות בלבד, מבלי להביא את עמדת שתי התנועות. "צאות פלסטין" נתן במה תקשורתית רק לבכירי הרשות, שהציגו את עמדותיה הרשמיות של הרשות. מדי פעם הוצגו עמדות שוליות שלא הייתה להן השפעה ניכרת ברחוב הפלסטיני – כדי להראות שהתחנה משקפת פלורליזם תקשורתי. עובדה זו השפיעה על מהימנות ופופולריות התחנה בקרב מאזיניה. הטלוויזיה הממלכתית, לעומת זאת, לא סיקרה אירועים שהיו נגד הרשות (כמו ההפגנות בח'אן יונס) ושקיבלו כיסוי נרחב בכל אמצעי התקשורת בעולם. היא נמנעה לסקר נושאים שהיו עלולים להתסיס את הציבור (כמו אירועי יום האדמה בקרב הפלסטינים בישראל), פן תואשם בשלהוב היצרים. התעלמות זו פגעה במהימנותה בעיני הציבור שהחל לחפש אחר מקורות מידע אלטרנטיביים.

עדות מובהקת למונופול הרשות על התקשורת הממלכתית וקביעת הסדר הציבורי ניתן למצוא בשידורי התעמולה לבחירות מדצמבר 1995 עד ינואר 1996: בשידורי התעמולה ברדיו והטלוויזיה הממלכתיים, קיבל פת"ח את הנתח הגדול, וערפאת נהנה מהחלק המרבי של זמן האוויר בהתמודדות על תפקיד יו"ר הרשות מול המתמודדת היחידה, סמיחה ח'ליל. עם זאת, "צאות פלסטין" שיקף יותר פלורליזם מהטלוויזיה הממלכתית.[47] לשידורי הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים היה אופי תעמולתי. במשך שעות הוקרנו ושודרו שירים לאומיים והוצגו כתבות המהללות את ערפאת. במהלך אירועי המנהרה בספטמבר 1996, למשל, מילאה תחנת "צאות פלסטין" תפקיד מרכזי בגיוס הציבור. שידור שירים לאומיים ללא הפסקה וקריאת כרוזים ונאומים של פוליטיקאים הלהיטו את הרוחות והביאו לעימות בין מאות מפגינים לחיילי צה"ל במחסומים. התחנה דיווחה על אירועים בהגזמה והתעלמה מחדשות שלא תאמו את אופי השידורים המתלהמים. סקירת האירועים הייתה די שטחית: לא היה בה ממד אינפורמטיבי בסיסי ולא היה בה ניתוח מעמיק של האירועים. ישראל האשימה את התחנה בהסתה והפעילה לחץ על הרשות להפסיק שידוריה. לאחר כמה ימים הורתה הרשות לתחנה לשנות את מגמת הדיווחים "הלוהטת".[48]

מהדורות החדשות בתקשורת הממלכתית הסתמכו ברובן על סוכנות הידיעות הצרפתית בענייני חוץ ועל סוכנות הידיעות "ואפה" בענייני פנים. בנוסף לכך, הוצגו מדי פעם ראיונות וכתבות שהעיתונאים ערכו בעצמם. סגנון העיתונאים היה תעמולתי ומגויס; במקום להציג מידע מהימן לציבור, הם הציגו את הכתבות בצורת נאומים פוליטיים. רוב העיתונאים לא ראו את תפקידם בהעברת מידע אלא בגיוס דעת הקהל לקידום מדיניות הרשות.

על אף ההצהרות החוזרות של רשות השידור באשר להיותה מוסד עצמאי לא ממשלתי, היא הייתה תלויה ברשות שמימנה את תקציבה השוטף. כל הכספים שנכנסו לקופת רשות השידור (תרומות מחו"ל, החזרים מפרסומות ומחסויות) הועברו ישירות למשרד האוצר כחלק מהכנסת הרשות. הרשות היא זו שהחליטה על חלוקתם מחדש. היא שילמה את משכורות העובדים וקבעה את תקציבה. הסדר זה הקנה לרשות שליטה מלאה על מוסדות רשות השידור, שהיו למעשה חלק ממוסדותיה.[49] רשות השידור הייתה כפופה ישירות למשרד ערפאת. משרדיה הראשיים (משרדי ההנהלה, "צאות פלסטין" והטלוויזיה הממלכתית) היו ממוקמים ברמאללה, ומשרדיה בעזה (הטלוויזיה הממלכתית) היו באותו בניין של לשכת ערפאת. במשרדים אלה הוחלט על התכנים שהועברו בטלוויזיה הממלכתית.[50]

הרשות גם קבעה את המבנה המנהלי של רשות השידור והייתה אחראית על מינויים ופיטורים של העובדים במוסדותיה. ערפאת בעצמו החליט על מינוי העובדים בדרגים הגבוהים, שהיו בעיקר מינויים פוליטיים ונעשו על פי נאמנותם של המועמדים ולא לפי כישוריהם המקצועיים. הוא מינה את מקורביו ונטרל אנשים שהיו עלולים לאיים עליו.[51] הרשות פיטרה כמה עיתונאים בעלי רמה מקצועית גבוהה שלא הלכו בתלם.[52] גם בדרגים הנמוכים לא התנהלו מכרזים הגונים, והכישורים והניסיון לא מילאו תפקיד מרכזי בעת המינויים. בדרך כלל עברו המועסקים החדשים קורסי הכשרה מזורזים בתחום העסקתם. אולם בשלהי שנות ה-90 החלה הרשות להתחשב יותר ברמה המקצועית של העובדים – כדי להתחרות בתחנות הרדיו והטלוויזיה הפרטיות שהחלו לנגוס מציבור הצופים והמאזינים שלה. היא קלטה את מיטב בוגרי המכללות והאוניברסיטאות כדי לבנות דור חדש של אנשי מקצוע שיתאימו את עצמם לחידושים בתחום.

מספר המועסקים במוסדות רשות השידור היה עצום. העסקת יתר של עובדים הייתה אופיינית לכל משרדי הרשות ויצרה "אבטלה סמויה" שפגעה באיכות העבודה. המטרה הסמויה מאחורי קליטת עובדים רבים במגזר הציבורי הייתה הרחבת בסיסה החברתי של הרשות על ידי התניה של הענקת המשרות בנאמנות פוליטית. היעדר פרויקטים חלופיים בשל אי-היציבות הפוליטית והכלכלית בשנים הראשונות של תהליך אוסלו אילץ את הרשות לקלוט מספר עובדים גדול במנגנוניה. כמעט כל המועסקים ברשות השידור היו מזוהים עם פת"ח או מקורבים לרשות. רובם לא ראו את עצמם כעיתונאים מקצועיים אלא כחלק מהממסד הפוליטי שעסק בתחום התקשורת. חלקם עבד במוסדות התקשורת של אש"ף בגולה לתקופה ארוכה והיה חלק ממקבלי ההחלטות. הצעירים שבהם היו צייתנים וכיבדו את ההוראות מלמעלה.

מדיניות הרשות כלפי תחנות הרדיו והטלוויזיה הפרטיות

עם תחילת תהליך אוסלו הוקמו 7 תחנות רדיו וטלוויזיה פרטיות חדשות בגדה לצד התחנות שהוקמו בתחילת שנות ה-90. רוב התחנות היו תחנות בידור ללא אוריינטציה פוליטית. ישראל התירה להן לשדר ואף נתנה לחלקן אישורים. הופעת התחנות החדשות הייתה חלק מהאופוריה שנבעה מהמחשבה שהכיבוש עומד להסתיים. במהלך השנה וחצי הראשונות מאז הקמת הרשות לא נתקלו תחנות הרדיו והטלוויזיה הפרטיות בהתערבות כלשהי מצד מנגנוני הרשות. עד אז הן נהנו מחופש פעולה יחסי בהיעדר חוק שהסדיר את פעולותיהן.[53] רובן לא היו פוליטיות ולא הביעו ביקורת נגד הרשות, ועל כן לא הייתה לרשות הצדקה להתערב בענייניהן. אבל כשהרשות החלה לראות בהן איום היא התחילה להטיל הגבלות שונות (סחבת עד לקבלת רישיון, פניות טלפוניות בדרישה לא לשדר תכניות מסוימות) ואף סגרה חלק מהן.[54]

מדיניות הרשות שיקפה אסטרטגיה כפולה: מצד אחד היא העניקה לתחנות הפרטיות רישוי ולגיטימציה, ומצד שני ניסתה להתערב ולהשתלט עליהן. התערבותה המתמדת יצרה אווירה של פחד וחרדה שהכריחה את רובן להפעיל צנזורה עצמית פן יתנכלו להן. עם זאת המשיכו כמה תחנות לשדר בזהירות תכניות ביקורתיות על מדיניות הרשות. שני הצדדים, הרשות והתחנות הפרטיות, ניסו לשמור על האינטרסים שלהם תוך כדי ניהול משחק מתמשך של הגדרת גבולות חופש הביטוי. הרשות מצדה השתמשה במנגנוני הביטחון והמסגרת המנהלית כדי לכפות את מדיניותה, והתחנות הפרטיות הסתמכו בעיקר על דעת הקהל המקומי והבינלאומי במלחמה על הגדרת גבולות חופש הביטוי.[55]

לאחר הבחירות הראשונות השתנתה מדיניות הרשות ביחס לתחנות הרדיו והטלוויזיה הפרטיות. היא התחילה לסגור תחנות באופן קולקטיבי ללא הצגת נימוק רשמי. ישראל וארה"ב הפעילו לחצים ישירים ועקיפים על הרשות בכל פעם ששידורי שירים או דיווחים של התחנות נתפסו כמנוגדים לאינטרסים שלהן.[56] בפברואר 1996, למשל, סגרה הרשות את כל התחנות הפרטיות בגלל סיקור הפגנות המחאה על חיסולו של יחייא עייאש (המהנדס), ובאוקטובר אותה שנה סגרה אותן שוב בשל סיקור אירועי המנהרה. בשני המקרים הופעל לחץ ישראלי על הרשות.[57]

בפברואר ובדצמבר 1998 נסגרו שוב תחנות טלוויזיה פרטיות באופן קולקטיבי במרכז הגדה בגלל סיקור הפגנות התמיכה בעיראק נגד ארה"ב. התחנות לא קיבלו מכתבים אלא הודעות טלפוניות ללא ציון הסיבה האמיתית מאחורי הסגירה. בשני המקרים הופעל לחץ אמריקאי על הרשות. התחנות נפתחו מחדש לאחר שחתמו על התחייבות "לכבד את האינטרס הלאומי" ולא לשדר תהלוכות הפגנה "לא חוקיות" ואירועים שהיו עלולים להתפרש כמסיתים.[58] רק פעם אחת התעקשה הרשות על עמדתה ולא נענתה ללחץ ישראלי. משרד ההסברה התבקש לסגור שתי תחנות טלוויזיה פרטיות בחברון בטענה שהן הסיתו נגד המתנחלים. בתגובה אמרו בכירים במשרד שאמנם שתי התחנות שידרו תמונות של מתנחלים וחייל צה"ל מתעמתים עם תושבי חברון, אבל ציינו שברגע שהעימותים ייפסקו, יפסיקו שתי התחנות לדווח עליהם.

בשנתיים האחרונות לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה נמנעה הרשות מלסגור תחנות פרטיות באופן קולקטיבי, אך סגירת התחנות באופן אינדיבידואלי ומעצרי עיתונאים ומנכ"לים של תחנות נמשכו, בדרך כלל ללא הצגת נימוק רשמי. סיבת הסגירה הייתה תכנית מסוימת שהן שידרו (למשל, על העינויים בבתי הכלא הפלסטינים או על שביתת המורים) או האוריינטציה הפוליטית של התחנה (תחנות טלוויזיה שנחשבו קרובות באוריינטציה שלהן לחמאס). בדרך כלל אנשי ביטחון חמושים ביצעו את הפקודות, שניתנו מדרגים גבוהים, ללא הצגת מסמכים או נימוק רשמי ואף ללא ציון המנגנון האחראי על הפקודה. מנכ"לי התחנות היו חייבים לברר מי עמד מאחורי הסגירה כדי להגיע אתו להסדר. בדרך כלל התחנות היו מקבלות את הגזירה ורק במקרים בודדים היו כאלה שמחו נגדה. צוותי התחנות הפרטיות ארגנו כמה הפגנות עם מדבקות על הפה לאות מחאה על הגבלת חופש הביטוי והתערבות מנגנוני הביטחון בעבודתם.[59]

רוב הסגירות היו על רקע פוליטי, מלבד כמה מקרים שהיו על רקע דתי או חברתי (תכנית על גילוי עריות ועל ילדים שנולדו מחוץ למסגרת הנישואין). בנוסף לסגירת תחנות, התקשרו פקידי הרשות לעתים קרובות אל בעלי התחנות וציוו עליהם לא לשדר אירועים מסוימים או לא לנהל שיח מסוים בדרך מסוימת. במקרים אחרים הופעל לחץ על מרואיינים לא להשתתף בתכניות מסוימות (כמו תכנית שהייתה אמורה לעסוק בנושא זיוף הדלק).

בנוסף להתערבות הרשות בתחנות הפרטיות היו מקרים רבים שבהם החברה עצמה התערבה ודרשה להטיל הגבלות על חופש הביטוי של התחנות. מנכ"ל משרד ההסברה ברמאללה טען שהמבנה השבטי של החברה הפלסטינית הגביל אף הוא את התקשורת הפרטית. החברה הפלסטינית לא הייתה סובלנית לחופש הביטוי וקבלת דעת "האחר". התקשורת הפרטית לא הייתה יכולה להציג תופעה חברתית אם הייתה קשורה לחמולה מסוימת. פעמים רבות התגייסה אוכלוסייה שלמה למניעת סיקור נושא או אירוע מתוך הזדהות שבטית. אחת מתחנות הטלוויזיה בחברון, למשל, הציגה תכנית על ילדים שנולדו מחוץ למסגרת הנישואין כתופעה חברתית.[60] התושבים בחברון ראו בה תכנית פוגעת ומעליבה, ועל כן הפעילו לחץ על הרשות לסגור את התחנה. בכל המקרים שבהם נסגרו התחנות הפרטיות לא הוגשו כתבי אישום רשמיים נגד עיתונאים ומנכ"לים של התחנות. בהיעדר חוק ברור שמסדיר את התחנות הפרטיות (הצעת חוק התקשורת האלקטרונית 1996 לא אושרה) לא הוצג טיעון משפטי מצד מנגנוני הביטחון על "העבירה על החוק", ומנגד לא הייתה אף תחנה שעתרה לבית המשפט והתנגדה לצווי הסגירה. הרשות השתמשה באיומים, הפחדות ומעצרים לתקופות מסוימות כדי להגביל את חופש הביטוי של התחנות.

הרשות הצהירה בגאווה שהיא לא הטילה צנזורה על התקשורת הפרטית, שהייתה רשאית, לטענתה, לדון במגוון התופעות החברתיות השליליות בחברה. בפועל התקשורת אמנם נהנתה משוליים מסוימים של חופש ביטוי בהשוואה למדינות ערב, אבל חופש הביטוי הזה היה מצומצם. הרשות אסרה את הדיון בסוגיות רבות, כמו השחיתות, היעדר שלטון החוק והמינויים בתוך מנגנוני הרשות. תחנות רבות נאלצו להתעלם מהרבה אירועים וסוגיות. הציבור ידע עליהם דרך תחנות הלוויין הערביות והתקשורת הזרה, אבל נאסר על התחנות המקומיות לדון בהן. לטענת מנכ"ל טלוויזיה "ואטן" ברמאללה, לפני תחילת אוסלו נאלצו עיתונאים פלסטינים להדליף מידע לעיתונות הישראלית כדי שיוכלו להעתיקו למחרת בעיתוניהם. הרשות, לעומת זאת, לא אפשרה להם לעשות זאת. התחנות הפרטיות לא היו יכולות להתייחס למה שתחנות הלוויין שידרו. ה-CNN והטלוויזיה הישראלית, למשל, שידרו את ההפגנות נגד ארה"ב ושריפת הדגל האמריקאי, אבל ברגע שהתחנות הפרטיות שידרו את ההפגנות, הן נענשו ונסגרו.

בנוסף לכך השתמשה הרשות במדיניות סגירת אזורים לצילום (באירועי הנגב, אירועי המנהרה ופיגועי ההתאבדות) כדי להגביל את עבודתם של העיתונאים הפלסטינים. משרדי הרשות, למשל, היו אמורים להיות מוסדות ציבור שעל פי חוק מותר לעיתונאים להיכנס אליהם ללא אישור, אבל הרשות מנעה מהם להיכנס ללא תיאום מוקדם וחייבה אותם בהוצאת אישורים. הרשות גם החרימה סרטים לאחר צילום אירועים מסוימים או מנעה מהתחנות לשדר כתבות שצולמו, כמו במקרה של טלוויזיית "אל-מוסתקבל" בחברון שצילמה את העימות בין המורים ובין נציגי משרד החינוך.

כתוצאה מההגבלות השונות החלו תחנות רבות להפעיל צנזורה עצמית שהגבילה את יכולתן לטפל בנושאים שהיו עלולים להתפרש כחציית קווים אדומים.[61] חלקן נאלצו לשדר לפי ציפיות הרשות מחשש לענישה וחלקן התעלמו מנושאים רבים ולא העזו למתוח ביקורת על הרשות ועל האנשים בדרגים הגבוהים. הן נמנעו מלראיין אנשי אופוזיציה, לסקר הפגנות פוליטיות ומקצועיות ולדון בסוגיות חברתיות רבות. מבין תחנות אלה היו שהצדיקו זאת בכך שתקופת המעבר חייבה אותן לדחות את הדיונים בעניינים אלה. הן נמנעו מלהתגרות ברשות ודבקו בקו הלאומי שהיה אמור ללכד את החברה, על מנת לעבור בשלום את תקופת המעבר. עם זאת היו כמה תחנות שהעזו לטפל בסוגיות שלא טופלו בטלוויזיה הממלכתית וסבלו, על כן, מהתנכלות של גופים ברשות.

בכירי הרשות הצדיקו את הפרת זכויות העיתונאים בהיות הרשות בתהליך של התהוות, בלחצים חיצוניים שהופעלו עליה, ומצד שני במיליטנטיות של האופוזיציה האסלאמית. הם ציינו שחופש הביטוי בתקופת הרשות, בהשוואה למדינות ערב, שיקף פלורליזם יחסי. מדינות ערב, לעומת זאת, לא ראו במדיניות הרשות הליברלית יחסית דגם המשקף מודל דמוקרטי למחצה, אלא עדות לחולשתה. בכיר בסוכנות "ואפה" טען שהתקשורת של מחנה המתנגדים תקפה את תהליך המו"מ עם ישראל, הסיתה נגד הנהגת הרשות והכפישה את צוות המו"מ הפלסטיני ומנגנוני הרשות, עד כדי כך שהאשימו אותם בבגידה. הוא טען שמחנה המתנגדים קיבל לגיטימיות גוברת ברחוב הפלסטיני בכל פעם שישראל הפסיקה את המו"מ.

---

הטקסט שלעיל לקוח מתוך הפרק "יחסי הגומלין בין התקשורת לרשות", הנכלל בספר "התקשורת הפלסטינית ובניית אומה" מאת מרי תותרי, שראה אור בשנת 2015 בהוצאת רסלינג

הערות

[1] כריסטוף רויטר ואירמתראוד זיבולד, "התקשורת וחופש הביטוי בפלסטין", מכון התקשורת באוניברסיטת ביר זית (מתורגם מגרמנית לערבית), 2001, עמ' 94.

[2] “Freedom of Expression and the Struggle for Independence, an Interview with Yasser Abed Rabbo”,  in Palestine-Israel Journal 11, 1 (1998) p. 2

[3] לפי הלשכה המרכזית הפלסטינית לסטטיסטיקה, נאמד מספר מרכזי התרבות שהיו פעילים ב-1999 ב-74 מרכזים. הם ניהלו 421 ימי עיון בנושאים שונים, 190 הרצאות, 122 קורסים, 573 הצגות אמנותיות ו-231 תצוגות אומנות.

[4] רויטר וזיבולד, "תקשורת וחופש ביטוי", עמ' 95.

[5] השבועון שנחשב לפרו-ירדני כמו עיתון א-נהאר נוסד במאי 1994 ונסגר לאחר הופעת הגיליון השביעי.

[6] ההסכם הכיר ב"תפקידו ההיסטורי" של מלך ירדן לשמור על מקומות הקודש האסלאמיים בעיר, דבר שביטל את זכות הרשות על ירושלים.

[7] מפקד הביטחון המסכל בגדה הצדיק את האיסור בטענה שירדן התערבה בענייני הרשות דרך שני עיתונים אלה.

[8] Amal Jamal, “Media Politics and Democracy in Palestine”, Brighton: Sussex Academic Press, 2005, p. 75

[9] אל-קודס, א-נהאר, אל-מנאר וג'רוזלם פוסט.

[10] 13 הרוגים ומאות פצועים.

[11] רויטר וזיבולד, "תקשורת וחופש ביטוי", עמ' 97.

[12] בפברואר 1995 נעצרו עורך עיתון אל-איסתקלאל ושישה עיתונאים נוספים, ונסגרו משרדי העיתון בעקבות הפיגוע הכפול בבית ליד. בדצמבר אותה שנה נחטף ונעצר עורך אל-קודס המזרח ירושלמי ביריחו לחמישה ימים בידי הביטחון המסכל, מכיוון שלא דיווח על הביקור ההיסטורי של ערפאת בבית לחם בעמוד הראשון כמו שאר העיתונים, אלא פרסם את הידיעה בעמוד השמיני. ערפאת התקבל בכבוד רב אצל הבישוף האורתודוקסי היווני שכינה אותו "יורשו של עומר אבן אל-ח'טאב".

[13] הפסיכולוג העזתי אייאד א-סראג' פרסם מאמר ביקורת בגנות בכירי הרשות בנושא זכויות האדם. הוא מתח ביקורת על הסכמי אוסלו ועל חופש הביטוי בצל הרשות אשר לטענתו הייתה יותר מצומצמת מתקופת הכיבוש.

[14] במאי 1995 נסגר עיתון אל-ואטן בידי כוחות הביטחון לחודשיים וחצי בשל פרסום מאמר ביקורת נגד הרשות. באוגוסט, חודש לאחר כניסת חוק העיתונות לתוקפו, נסגרו שני עיתונים, אל-ואטן ואל-איסתקלאל, לחודש ימים בטענה שהם פרסמו מאמר שבו דווח ששמה של בתו של ערפאת, "זהוא", יופיע בתשדיר פרסומת תמורת כסף.

[15] עיתון אל-אומה, אח'באר אל-בלד ואל-ואטן נסגרו ב-1995 ועיתון א-נהאר נסגר בשלהי 1997.

[16] הקריקטורה שהציגה את ערפאת ושמעון פרס במיטה אחת תחת הכותרת "נורמליזציה של היחסים" נתפסה כביזוי של ערפאת והרשות.

[17] בסקר שנערך באוגוסט 2000 על ידי סטודנטים מאוניברסיטת ביר זית נשאלו 19 בעלי טורים קבועים בשלושת היומונים המרכזיים על מידת התערבות עורכי העיתונים בעבודתם: 21% ציינו שלפעמים נפסלו מאמריהם, 36.8% ציינו שהתבקשו לנסח או לעדן את המאמר מחדש מתוך אילוצים פוליטיים, ורק 26.3% ציינו שהתבקשו לתקן את מאמריהם בשל בעיות סגנון ושפה.

[18] בעקבות מעצר העורך בדצמבר 1995.

[19] Dov Shinar, ”Palestinian Voices: Communication and Nation Building in the West Bank", Boulder, Colorado: Lynne Rienner Publishers, 1987, p.57

[20] עארף חג'אווי, התקשורת בפלסטין, אוניברסיטת ביר זית (ערבית), (טרם פורסם).

[21] אל-קודס, אל-אייאם ואל-חייאת אל-ג'דידה.

[22] אסעד גאנם, הבחירות הפלסטיניות הכלליות הראשונות, ינואר 1996: מבחן הדמוקרטיה, גבעת חביבה: המכון לחקר השלום, 1996.

[23] רויטר וזיבולד, "תקשורת וחופש ביטוי", עמ' 101-100.

[24] קידום פניהם של אורחים זרים, קבלתו אצל גדולי העולם, נאום בכינוסים, השתתפות בטקסים ועוד.

[25] רויטר וזיבולד, "תקשורת וחופש ביטוי", עמ' 101.

[26] למשל במאי 1996 נעצר צלם סוכנות הידיעות הצרפתית AFP והוכה באכזריות ובפברואר 1998 נעצרו שני כתבים של רשת הטלוויזיה CNN וכתב סוכנות הידיעות AP.

[27] בינואר 1996 נעצר עורך עיתון אל-בילאד לשלושה ימים על פרסום תרגום של תחקיר שהתפרסם בעיתון גלובס שעסק בסוגיית המונופולים ברשות. באותו חודש נעצר עורך עיתון אל-איסתקלאל פעמיים בעקבות מאמר ביקורת נוקב נגד ערפאת העוסק בהתדרדרות המצב הביטחוני.

[28] בשנת 1994 עמד אחוז ההפרות של זכויות עיתונאים על 6%, ב-1995 עלה ל-12%, ב-1996 עלה ל-30% וב-1997 ירד ל-20%. ב-1998 עלה ל-24% ובשמונת החודשים הראשונים של שנת 1999 עמד אחוז ההפרות של זכויות עיתונאים על 6% בלבד.

[29] העיתונים, למשל, לא דיווחו על ההתנגשות בין פעילי פת"ח במחנה הפליטים בלאטה ובין אנשי עיריית שכם, או על ההתנגשות בין צעירים ממחנה הפליטים אל-אמערי לבין אנשי מושל רמאללה.

[30] באותו חודש, למשל, נעצרו 11 עיתונאים שניסו לראיין את השיח' אחמד יאסין בביתו בעזה, ועורך עיתון א-ריסאלה הוזהר שלא לפרסם מאמרים "לוהטים" העלולים להתפרש כהסתה.

[31] רויטר וזיבולד, "תקשורת וחופש ביטוי", עמ' 103.

[32] שם, עמ' 104.

[33] בראיון עמו טען מנכ"ל טלוויזיית "אל-קודס החינוכית" שרוב העיתונאים הוותיקים מחו על הטרדתם דרך מוסדות מקומיים וזרים ובכך יצרו מסורת חדשה שהרשות לא הייתה יכולה לעמוד בפניה. אולם העיתונאים הצעירים נפלו קורבן בידי הרשות ונאלצו להפעיל צנזורה עצמית קפדנית.

[34] רויטר וזיבולד, "תקשורת וחופש ביטוי", עמ' 103-102.

[35] Jamal, “The Palestinian Media”, p. 53

[36] Ibid, pp. 53-54

[37] Ibid, pp. 54-55

[38] Ibid, p. 55

[39] ח'טיב, "מבנה התקשורת הפלסטינית", עמ' 2.

[40] על ידי מרכז המדיה באוניברסיטת ביר זית בשיתוף עם מרכז ה-JMCC בירושלים.

[41] Amal Jamal, “The Palestinian Media: An Obedient Servant or a Vanguard of Democracy”, Journal of Palestine Studies XXIX 3 (2000),  pp.56-57

[42] Jamal, “Media Politics”, p. 105

[43] הפקעת האדמות השיטתית, הרחבת ההתנחלויות, הריסת בתים, עיכוב יישום ההסכמים והטלת סגרים על הגדה.

[44] Lena Jayyusi, “The Voice of Palestine and the Peace Process: Paradoxes in Media Discourse after Oslo”, in: George Giacaman and Dag Lonning (eds.) After Oslo, New Realities, Old Problem, London: Pluto Press, 1988, pp. 194-195

[45] הוקמו 11 מנגנוני ביטחון שקיבלו כמעט מחצית מתקציב הרשות. הם השתמשו ביד קשה כדי להשתיק את כל מי שאיים על התחייבויותיה הפוליטיות והביטחוניות של הרשות.

[46] בעקבות פיגוע ההתאבדות באוקטובר 1994, חודשים ספורים לאחר הקמת הרשות, שידרה התחנה תקציר של כרוז הג'יהאד האסלאמי שבו הוא הודיע על אחריותו לפיגוע.

[47] רויטר וזיבולד, "תקשורת וחופש ביטוי", עמ' 111.

[48] שם, עמ' 111.

[49] שם, עמ' 110.

[50] Jamal, “The Palestinian Media”, p. 54

[51] רויטר וזיבולד, "תקשורת וחופש ביטוי", עמ' 111-110.

[52] כמו הכתבת דניאלה ח'לף. מנכ"ל טלוויזיית "ואטן" טען שהרשות הרגישה מאוימת מעיתונאים עם רמה מקצועית גבוהה, גם אלה שעבדו באמצעי התקשורת הממלכתיים, כי הם לא הסתפקו בהצהרות בכירי הרשות ושאלו שאלות יותר מפורטות.

[53] רויטר וזיבולד, "תקשורת וחופש ביטוי", עמ' 119.

[54] שם, עמ' 126.

[55] שם, עמ' 126‑127.

[56] Jamal, “The Palestinian Media”, p. 52

[57] ג'מיל אל-טריפי, ראש הוועד העליון של הביטחון הפלסטיני, כינס כמה מנכ"לים של התחנות הפרטיות ברמאללה וציין בפניהם שזאת הייתה דרישה ישראלית (רויטר וזיבולד, 2001: 128).

[58] Amal Jamal, "State Formation and Media Regime in Palestine", Tel Aviv: The Tami Steinmetz Center for Peace Research, 2003, p. 39

[59] רויטר וזיבולד, "תקשורת וחופש ביטוי", עמ' 129.

[60] התכנית שודרה בעקבות נטישת תינוק ברחוב. האירוניה בעניין, טען מנכ"ל במשרד ההסברה, היא שאם הסיפור לא היה מתפרסם הנושא לא היה עולה על סדר היום. אמצעי התקשורת אינם מעיזים להעלות סוגיות כאלה בשל הלחץ החברתי עליהן.

[61] טלוויזיית "אל-אמל" בחברון קטעה שידור תכנית שהייתה בשידור חי מיוזמתה האישית, מחשש להתנכלות מנגנוני הביטחון לתחנה. במהלך שידור התכנית שעסקה בנושא העצורים בבתי הכלא הישראלים, התקשרה אחת הצופות וביקשה לדון במצב העצורים בבתי הכלא הפלסטינים.