בשלהי שנות ה-90, כשד"ר מרי תותרי החלה את עבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת חיפה על התקשורת הפלסטינית, היא היתה משוכנעת שתהליך אוסלו הוא תהליך של בניית אומה. במסגרת הכנת הדוקטורט ביקשה לבחון את האופן שבו התקשורת הפלסטינית החדשה, שצצה מיד לאחר הקמת הרשות הפלסטינית, פועלת בתקופה זו של בניית האומה הפלסטינית. אולם זמן קצר לאחר שסיימה את ראיונות העומק שערכה עם 33 עיתונאים ובכירים בגדה וברצועת עזה, משר ההסברה ומנכ"ל רשות השידור הממלכתית ועד לעורכי העיתונים של הג'יהאד-האסלאמי וחמאס, פרצה האינתיפאדה השנייה ומוטטה את הנחות היסוד של עבודת הדוקטורט שלה ושל תפיסת עולמה. תותרי נוכחה לדעת כי לאורך כל תקופת אוסלו הרשות הפלסטינית לא באמת עסקה בבניית אומה, גם אם שיווקה את התהליך ככזה.
במשך כחודשיים לאחר פרוץ האינתיפאדה, מספרת תותרי, היא היתה שרויה בדיכאון וחשבה שאין עוד טעם בעבודת הדוקטורט שלה. אולם כעבור זמן שינתה את דעתה והחלה לכתוב מחקר המתאר כיצד התקשורת הפלסטינית, הממלכתית והפרטית כאחת, הוגבלה ודוכאה בתקופת אוסלו על-ידי רשות שבמקום להתמקד בבניית אומה עסקה בהישרדות, בלי חזון לאומי ובלי תוכנית של ממש לכלי התקשורת שתחת אחריותה.
ספרה של תותרי, "התקשורת הפלסטינית ובניית אומה", מתבסס על הדוקטורט שלה, שהתמקד בשנים 1996–2000, אך כולל גם תוספת המתארת את תולדות התקשורת הפלסטינית מאז פרוץ האינתיפאדה ועד היום. הספר, שראה אור לאחרונה בהוצאת רסלינג, תופס מקום של כבוד במדף שהיה עד לבואו ריק כמעט לחלוטין. כעת יכול קורא העברית, בפעם הראשונה, לעיין במחקר מסודר ומקיף על התקשורת הפלסטינית ב-20 השנים האחרונות – ממלכתית, מפלגתית ופרטית כאחד. ללמוד על שלל כלי התקשורת שקמו (ונסגרו) במהלך השנים, על העיתונאים שעמדו מאחוריהם ועל עמדותיהם השונות ביחס לתפקידם. ניתן לקרוא על התקוות שהפלסטינים תלו בתקשורת החדשה שלהם, על היחס הנוקשה שקיבלה מהרשות ומהחברה הפלסטינית, על החוקים הבעייתיים שנועדו להסדיר אותה, ועל הסד שבתוכו נאלצה לפעול עד שלא יכלה למלא את התפקיד השמור בדרך כלל לתקשורת בתהליך זה של בניית אומה.
"דרך הבנת תפקיד התקשורת ותרומתה לתהליך בניית האומה והסיבות שהשפיעו עליה", כותבת תותרי בפתח דבר לספרה, "ניתן להבין את אופיו של תהליך בניית האומה הפלסטינית במהלך תקופת אוסלו".
ד"ר מרי תותרי (צילום באדיבותה)
תותרי מתארת בספרה תהליך טרגי, שבסופו כישלון גמור, עיתונאי ומדיני כאחד. לפי ספרה, למן הקמת הרשות הפלסטינית שררו חילוקי דעות בין מחנה ליברלי יחסית, בהובלת שר ההסברה יאסר עבד-רבו, לבין מחנה שמרן יותר, שדרש פיקוח הדוק על התכנים בתקשורת. יו"ר הרשות יאסר ערפאת נמנה עם המחנה השני, ובסופו של דבר הוא שהכריע. על אף שבעת הקמת הרשות הפלסטינית הושמעו הצהרות פומביות בדבר מחויבות לחופש העיתונות, המציאות הכתיבה גורל אחר.
למעשה, במקום לשמש רשות רביעית ולבקר את מהלכי הרשות הפלסטינית, התקשורת שפעלה תחתיה נדרשה לפעול, למן הקמתה, ככלי פוליטי לקידום מטרותיהם של השכבה השלטת ברשות ושל העומד בראשה. "כל ההחלטות המרכזיות [בתקשורת הממלכתית], בעיקר בעניין החדשות והפרשנויות, התקבלו בלשכת ערפאת בעזה", כותבת תותרי. ערפאת, היא מציינת בהמשך, הוא ש"החליט על מינוי העובדים בדרגים הגבוהים, שהיו בעיקר מינויים פוליטיים ונעשו על-פי נאמנותם של המועמדים ולא לפי כישוריהם המקצועיים". לדבריה, "הרשות פיטרה כמה עיתונאים בעלי רמה מקצועית גבוהה שלא הלכו בתלם" ו"גם בדרגים הנמוכים לא התנהלו מכרזים הגונים, והכישורים והניסיון לא מילאו תפקיד מרכזי בעת המינויים".
העיתונים שפעלו ברשות פירסמו בכל עמוד שער תצלומים של ערפאת ודיווחו בפירוט על פעולותיו. מהדורות החדשות בטלוויזיה הממלכתית נפתחו בדיווחים על אודות ערפאת, כמעט בלי להזכיר את האופוזיציה. על כשלי הרשות הפלסטינית, והיו רבים כאלה, לא היה ניתן לדווח בחופשיות. במקום זאת התבקשו העיתונאים להפנות את הזעם אל מדינת ישראל ואליה בלבד. לפי תותרי, על אף שישראל התערבה מדי פעם בחופש העיתונות של כלי התקשורת שפעלו תחת הרשות, את עיקר ההגבלות עליהם השיתה הרשות עצמה.
העיתונאים שניסו לבקר את הרשות, ובעיקר אלה שהשתייכו לעיתונות האופוזיציה והעיתונות הפרטית, הוטרדו, נעצרו והושתקו. רוב העיתונאים שסבלו מהתנכלות מנגנוני הביטחון לא פנו למערכת המשפטית ולא מחו פומבית על היחס שספגו. כאשר ב-1997 עתר באופן חריג בטאון חמאס "א-ריסאלה" נגד סגירתו, הורה בית-המשפט של הרשות על פתיחתו מחדש, אולם הרשות עצמה התעלמה מפסק הדין במשך כמה חודשים. תחנות רדיו וטלוויזיה פרטיות נסגרו בהוראת ערפאת בלא נימוק רשמי. רשיונם של עיתונים לא חודש, על-פי שיקול דעת הפקידים הבכירים ברשות. לפי תותרי, רק מיעוט זניח מהעיתונאים שפעלו בשטחי הרשות הפלסטינית בתקופת תהליך אוסלו (20 מבין 400) היו עצמאיים. רבים מהעיתונאים עבדו בכלי התקשורת הממלכתיים, או בכלי תקשורת שהיו תלויים ישירות ברשות. במצב עניינים כזה, קל להבין כיצד היה ניתן בקלות יחסית להפעיל לחץ על העיתונאים כדי שלא יעשו את עבודתם נאמנה.
יאסר ערפאת ועיתונאי, דרום לבנון, 1978 (צילום: הרשות הפלסטינית, עבד רחים אל-כתיב)
לפני הקמת הרשות, כותבת תותרי בספרה, ידע ערפאת לגייס את התקשורת לצרכיו, במיוחד בשנים 1972–1994, מהמועד שבו גורש עם ארגון אש"ף מירדן ועד להקמת הרשות הפלסטינית. אש"ף הקים כלי תקשורת עצמאיים ואף סוכנות ידיעות משלו (וואפא), מימן עיתונים שראו אור בשטחים, וערפאת עצמו לא נמנע ממגע עם התקשורת העולמית. חרף העובדה שהשידורים היו תלויים פעמים רבות בטוב הלב והאינטרסים של מדינות ערביות שונות, והפרסומים באזורים שבשליטת ישראל היו נתונים לצנזורה הצבאית של צה"ל – מסרים של גיבוש זהות לאומית ורתימת האוכלוסייה למאבק הלאומי עברו אל האוכלוסייה הפלסטינית. המעבר מתקשורת של ארגון הנאבק על עצמאותו לתקשורת של רשות ממלכתית – לא צלח.
ב-1994 הקימה הרשות את התקשורת הממלכתית, וההתרגשות בקרב הציבור הפלסטיני היתה גדולה. סוף-סוף היתה לפלסטינים תקשורת שאינה תלויה בצנזורה הישראלית או בתדרי השידור של מדינות ערב. בחודשים הראשונים לפעילותה של תחנת הרדיו צאות-פלסטין, כלי התקשורת הממלכתי הראשון שהוקם ברשות, נרשמו שיאי האזנה. "התחושה הכללית היתה שהתחנה הצליחה להחליף את קול-ישראל בערבית בקרב המאזינים הפלסטינים, מכיוון שהיא סימלה עבור רבים מהם את הגשמת החלום הפלסטיני לקראת העצמאות", כותבת תותרי בספרה. אולם "[...] כעבור שנה הסתמנה ירידה בפופולריות וביוקרת התחנה בעיני הציבור הרחב, בעקבות השמועות על מקרי השחיתות ברשות והבעיות בתהליך המו"מ עם ישראל לאחר עליית הליכוד לשלטון. תחושת הציבור הכללית היתה שצאות-פלסטין התגייסה לקידום מדיניות הרשות וחיזוק מעמדו של ערפאת".
"התקשורת צריכה להיות מגויסת לתהליך של בניית אומה, לא לאינטרסים הספציפיים של הרשות. אם הרשות אכן עושה תהליך בניית אומה, ונותנת שוליים של ביקורתיות, וכולם מגויסים לתהליך הזה, זה בסדר, אבל לא כשהתקשורת מגויסת לאינטרסים של ההנהגה"
ב-1966, אחרי עליית בנימין נתניהו לשלטון בישראל ואירועי מנהרת הכותל, חדלה תחנת הרדיו הממלכתית לראיין ישראלים ואף הפסיקה לצטט דיווחים מהעיתונות הישראלית.
המאזינים, כותבת תותרי, לא הסתפקו בדברי הפרשנים של התחנה, שסיפקו את העמדה הרשמית של הרשות, וחזרו להאזין לקול-ישראל. שנתיים לאחר הקמתה חדלה התחנה מלהיות מקור מידע ראשון ועיקרי לציבור הפלסטיני, ומאז הלך מעמדה והידרדר. בסקר שנערך כחודש לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה, כותבת תותרי, רק 18% השיבו כי הם מאזינים לתחנה, לעומת 41% שציינו את קול-ישראל כמקור מידע עיקרי. תהליך דומה התרחש גם בתחנת הטלוויזיה הממלכתית. הצופים עזבו אותה כשהבינו כי היא משמשת שופר של השלטון, ופנו לערוצי הלוויין שהחלו אז לשלוט במרחב, אף על פי שהתחנות הללו לא הוקדשו אך ורק לענייני הפנים של תושבי הרשות כמו כלי התקשורת של הרשות.
אולם הגורם שלפי תותרי תרם יותר מכל לכישלון המקצועי של העיתונאים הפלסטינים בתקופת אוסלו היה העדר תוכנית ברורה לשוק התקשורת, העדר חזון של הרשות בנוגע לאופן שבו כלי התקשורת יכולים להשתלב בתהליך בניית האומה שהתחולל, כביכול, באותן השנים. במקום זאת נותרו ערפאת, והרשות שבשליטתו, עם תפיסת התקשורת שאיפיינה את ארגון אש"ף בתקופת המאבק, בלי שהצליחו לבצע את הקפיצה הנדרשת לתפיסת עולם של אומה בתהליך בנייה. מהבחינה הזו, כך עולה מספרה של תותרי, הכישלון בתחום התקשורת היה רק פן אחד נוסף בכשלונה של הרשות לבנות את האומה הפלסטינית.
ד"ר תותרי, בספרך יש פרק שלם, קרוב ל-30 עמודים, שאינו עוסק כלל בתקשורת, אלא רק בתולדות הסכמי אוסלו. מה הוסכם ומתי, איך היתה הרשות אמורה לפעול ותחת איזה פיקוח. מדוע שילבת את הפרק הזה בספר שמתמקד בתקשורת?
"כדי להמחיש שתהליך אוסלו לא היה תהליך של בניית אומה. התפיסה הרווחת היא שזה היה תהליך של שלום שנועד לבנות את המדינה הפלסטינית, ולכן התקשורת היתה אמורה למלא תפקיד בהגדרת 'מי אנחנו' וכולי. בפרק הזה אני אומרת שזה לא מה שהיה. כדי שהקורא יידע איך אני שופטת ומעריכה את תפקיד התקשורת, הוא חייב לדעת מה קרה במציאות. סיבה נוספת היא כדי שהקורא יבין למה התפצלו הפלסטינים לשני מחנות. זה מאוד תלוי באופן שבו כל אחד מהמחנות פירש את ההסכמים".
את מתארת מצב של ביצה ותרנגולת או של סיבה ומסובב? בגלל שהרשות לא היתה בתהליך של בניית אומה התקשורת לא תיפקדה כראוי, או שהמגבלות על התקשורת פגעו בתהליך בניית האומה?
"התקשורת לא מילאה את תפקידה בגלל הבעייתיות של אוסלו, אבל גם בגלל שלא היתה תפיסה כוללת. גם אם נגיד שההסכמים היו בסדר, איפה הראייה הכוללת? איפה המדיניות? כלום. במחקר שלי מצאתי שגם למבקרים של הרשות לא היתה מדיניות מסודרת, וזה מאוד אופייני לתנועות לאומיות שכאשר הן במאבק, הן שמות את כל הכוח על המאבק. אבל מה עושים הלאה? הם לא היו מוכנים לזה.
"אם אני מנתחת את חוקי התקשורת שחוקקה הרשות וההתנהלות שלה, והרי פה ישראל לא התערבה, אפשר ללמוד על אופייה של הרשות ואופייה של המנהיגות הפלסטינית. אני לא אוהבת שמאשימים רק את הפלסטינים או רק את ישראל. זו תמונה יותר מורכבת. יש חלק בהגבלות שישראל הטילה, אבל אין ספק שיש אחריות על הרשות, בגלל האופן שבו התחילה את כל הפרויקט הזה, בלי ראייה כוללת והשקפה רחבה.
"אני מסתכלת על הצד הישראלי. לבן-גוריון היתה אפשרות בשנות ה-50 וה-60 שהאמריקאים יקימו לו תחנת טלוויזיה מאפס, אבל הוא טען שלפני שמתחילים פרויקט כזה, צריכה להיות ראייה שלמה וכוללת. מה התכנים ומה המדיניות. לא מתחילים בצורה שרלטנית, אלא מתחילים עם השקפה ברורה".
את מפרגנת לבן-גוריון.
"בקטע הזה".
את יוצאת לרגע מהיותך פלסטינית, מישהי שאם היתה כאן ב-1948 ודאי לא היתה ציונית גדולה, ואומרת בתור חוקרת שהוא עשה עבודה טובה.
"כן. אבל אין מה להשוות, כי ישראל קיבלה ב-1948 ריבונות מלאה, כלכלית ופוליטית וכולי. הפלסטינים לא התחילו בתהליך של מעבר למשהו כזה. עשיתי את ההשוואה הזו לטובת ישראל במובן שאצל בן-גוריון, לפני שפעל בכל תחום חדש, הוא קודם כל עיצב מדיניות, מתוך ראייה כללית, ורק אז החל לפעול".
לשמור על המולדת
תותרי, ילידת 1958, היא חיפאית גאה. משפחתה חיה בחיפה עוד לפני 48', ואף שאביה ברח מהעיר יחד עם רבים מתושביה הערבים במהלך המלחמה, סבה וסבתה נותרו בה ואביה הספיק להסתנן חזרה לתחומי מדינת ישראל לפני מפקד האוכלוסין הראשון, וכעבור כשנתיים שב לחיות בחיפה. תותרי מעידה על עצמה כי גדלה בבית נטול מודעות פוליטית. על העובדה כי ב-19 השנים הראשונות של מדינת ישראל שרר משטר צבאי ששלט באוכלוסייה הלא-יהודית למדה רק כשהחלה ללמוד באוניברסיטת חיפה. את התואר הראשון עשתה בשפה ובספרות האנגלית, ובהמשך לימדה אנגלית במשך 26 שנה בתיכון בטמרה. במקביל חזרה ללימודים אקדמיים, סיימה תואר ראשון ושני בסוציולוגיה, ואת הדוקטורט על התקשורת הפלסטינית כתבה במסגרת לימודי מדע המדינה. בשמונה השנים האחרונות כיהנה כראש החוג לאזרחות במכללת אורנים, ובשנה האחרונה כיהנה במקביל גם כראש החוג לסוציולוגיה. נוסף לכך העבירה מגוון קורסים באוניברסיטת חיפה, בין היתר על אמצעי התקשורת בעולם הערבי.
בשנת 1977, שבועיים אחרי חתונתה, היגרה כל משפחתה לאוסטרליה. רק היא נשארה בחיפה, "לשמור על המולדת". את ספרה הקדישה לאביה, שחזר לחיפה לפני כשנתיים לראות את ניניו, ומת בביתה מדום לב. במוקד הספר הבא שלה, אומרת תותרי, תעמוד הטענה כי תהליך אוסלו אינו אלא הנכבה השנייה של הפלסטינים.
מה היה קורה לדעתך אם התקשרות הפלסטינית, בדרך נס, היתה פועלת בתקופת אוסלו באופן עצמאי וחופשי? את חושבת שהתוצאה של אוסלו היתה שונה?
"אני חושבת שהאינתיפאדה היתה מקדימה בעוד שנתיים. התקשורת שיווקה שהכל טוב ויפה, אבל במציאות הפלסטינים הרגישו דברים אחרים לגמרי. פתאום יש מחסומים, פתאום אסור להיכנס לירושלים, פתאום אסור להיכנס לישראל. הם נתנו צ'אנס לרשות. הם נתנו צ'אנס לתקשורת הפלסטינית במשך שנתיים, אבל כשהיא לא מילאה את תפקידה, הם נטשו אותה".
עד כמה ערפאת באמת החזיק במושכות באופן אישי ונתן הוראות בכל מה שקשור לתקשורת?
"עצם העובדה שהוא זה שקבע את התקציב, הוא זה שקבע מי ינהל את התקשורת הממלכתית בדרגים הגבוהים וגם בדרגים הפחות גבוהים, אומרת שהיתה לו בעצם שליטה. הוא זה שמינה את המנכ"ל של תחנת הטלוויזיה בעזה, הישאם מאקי, והוא בחר בו כי הוא היה היס-מן שלו. בתקופה מסוימת, כשהעיתונאים ברשות פחדו בגלל המעצרים של כוחות הביטחון, גם אם לא היתה הוראה מפורשת מה לכתוב, העיתונאים העדיפו לצטט את סוכנות הידיעות הרשמית וואפא כדי לא לקחת סיכונים".
בנימין נתניהו לוחץ את ידו של יאסר ערפאת. מחסום ארז, 4.9.1996 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
הפרדוקס המרכזי שעולה מהספר הוא שמצד אחד את אומרת שבשביל תהליך של בניית אומה צריך תקשורת עצמאית, אבל מצד שני, בתהליך של בניית אומה, היא צריכה תקשורת מגויסת שתפיץ את התעמולה של הממשלה.
"התקשורת צריכה להיות מגויסת לתהליך של בניית אומה, לא לאינטרסים הספציפיים של הרשות. אם הרשות אכן עושה תהליך של בניית אומה, ונותנת שוליים של ביקורתיות, וכולם מגויסים לתהליך הזה, זה בסדר, אבל לא כשהתקשורת מגויסת לאינטרסים של ההנהגה".
הזכרת את בן-גוריון. גם היום, 67 שנה אחרי הקמת המדינה, התקשורת הישראלית עדיין מתגייסת בכל פעם שצריך.
"לתקשורת הישראלית יש פיצול אישיות. כלפי פנים היא פועלת סופר-דופר, היא ממלאת את תפקידה כרשות רביעית. בכל מה שקשור לאחר, הערבי-ישראלי, הפלסטינים, התקשורת הסורית יותר טובה מהתקשורת הישראלית. עד כדי כך".
ברצינות? התקשורת של אסד בסוריה מדווחת על דאע"ש יותר טוב משהישראלית מדווחת על חמאס?
"התקשורת הסורית היא תקשורת מגויסת. מה שהשלטון אומר היא מדווחת. התקשורת הישראלית במבצע האחרון בעזה אפילו נתנה הוראות מה הדרג הפוליטי והצבאי צריך לעשות. התהפכו פה הדברים. רוני דניאל לקח על עצמו את התפקיד ואמר, תעשו ככה ותעשו ככה. זה היה אבסורדי. לא רק שהתקשורת התגייסה, היא גם הפכה להיות יותר פטריוטית ויותר אגרסיבית ויותר צבאית מהצבא והשלטון".
את כותבת בספר על תקשורת במצב של מאבק, אולי זה יכול להסביר גם למה בישראל התקשורת מתייחסת לפלסטינים כפי שהיא מתייחסת. אנחנו גם במצב של מאבק.
"אם אני מדברת על מאבק, הכוונה למאבק לעצמאות. מה שמאפיין תנועות לאומיות במאבק לקראת עצמאות הוא שדואגים רק למאבק ולא לעניינים כלכליים וחברתיים. ישראל לא במצב של מאבק במובן הזה. היא מדינה עצמאית. זה שהיא במאבק עם הפלסטינים, בסדר גמור, אבל היא צריכה להתנהג כמדינה".
בשנים האחרונות, בכל פעם שיש פיגוע, שר הביטחון וראש הממשלה אומרים שהמעשים נובעים מהסתה שקיימת בתקשורת הפלסטינית. מה דעתך?
"קשה לבדוק את ההשפעה של התקשורת, כמעט בלתי אפשרי לדבר על ההשלכות. נגיד שכל התכנים בתקשורת הפלסטינית הם מאוד מסיתים, אבל אם רק 13% מהציבור הפלסטיני צופים בה, איזו השפעה יש לה? עם זאת, יש ערוץ תקשורת שאני כמעט לא מתייחסת אליו, דברי המטיפים במסגדים. אני אומרת מראש שאני לא נכנסת לזה, ואני לא יודעת מה האפקט של זה".
לאחרונה הקימה הרשות ערוץ בשם פלסטין-48, שיכוון בין היתר אלייך, לפלסטינים שחיים בישראל. יכול להיות שבכל זאת התפתחה ברשות תפיסה ברורה כיצד צריכה לפעול התקשורת הממלכתית?
"אני מתפלאת שהם רוצים לעשות תקשורת לפלסטינים בישראל. אני היום, למרות שאני מגדירה את עצמי כפלסטינית, מסתכלת באי-אמון על הנהגת הרשות הפלסטינית".
לא תצפי בפלסטין-48.
"לא. אולי כחוקרת. עדיף שידאגו יותר לעצמם".
